יָדִי צְמוּדָה לַפְּצִירָה־פִּים;
עַל שַׁרְווּלַי שִׁכְבַת נְסֹרֶת.
הַרְבֵּה, הַרְבֵּה לִנְסוֹר עֻבִּים.
רָחוֹק, רָחוֹק סוֹף הָאַשְׁמֹרֶת.
טָפֵל בֵּין בִּנְיְנֵי־בֶּטוֹן,
בַּעֲסָקִים שֶׁאֵין בָּם חֵפֶץ,
בְּעוֹד שֶׁגֵּא בְּפֶה אָדֹם
דָּמְךָ שַׂגִּיא שׁוֹאֵג לַנֶּפֶץ.
אַךְ כַּכִּנּוֹר לִי עֹב חוֹרֵק
מִדֵּי זָכְרִי אֶת בֵּית־הַסֹּהַר רַק:
עוֹד רֶגַע וְהַכֶּלֶא רֵיק –
נוֹסְרִים כְּבָר שָׁם מְטִיל־הַסֹּרֶג.
לנינגרד, תרצ"ב