אֵי־שָׁם סַתָּת הוֹלֵם עַד עֶרֶב,

שָׁם חוֹל, חָצָץ וְגֶלֶם גִּיר.

יָצָאת אֵלַי עַל אֵם־הַדֶּרֶךְ

וְעַל פָּנַיִךְ צְעִיף סַגְרִיר.

צְוִיץ־עוֹף, אוֹב־בִּיב, רֹן־גַּל, טִיף־אֵגֶל –

הָרֹךְ מִנַּיִן כֻּלֵּי הַאי?

כָּל זֶה הָיָה קוֹלֵךְ עַד הֶגֶה,

כָּל זֶה לָחַשׁ לִי: “כֹּה לֶחָי!”

חֲיִי בְּטוֹב! אֵין לִי תַּרְעֹמֶת.

עָנְיֵךְ יָדַעְתִּי, אֶרֶץ־אֵם.

כֵּן, מוֹץ מִבָּר, כֵּן, קַשׁ מֵעֹמֶר,

אַךְ מִיָּדֵךְ הֵם לִי – אֶרְצֵם.

חַסְדֵּךְ אֶזְכּוֹר וְאִם אָנוּעַ,

אוּלָם גַּם אַתְּ אַל תִּשְׁכְּחִי –

לְצַד הַכְּבִישׁ בַּקֹּר, בָּרוּח

עָמֵל מִבֹּקֶר בְּנֵךְ – אָחִי.

פִּרְסִי־נָא לֶחֶם לוֹ דֵּי צֹרֶךְ

בִּימוֹת הַחֹל וּבְיוֹם חַגּוֹ,

כְּשֵׁם שֶׁהוּא לְזֶה הָאֹרַח

פּוֹרֵס יוֹם־יוֹם חֲצַץ חֻקּוֹ.

לנינגרד, נובמבר 1933