בֵּין אֵלֶּה הַגַּבִּים הַגּוֹחֲנִים

לְסִבְלוֹתָם בָּאֶבֶן וּבַמֶּלֶט

נָדוֹן גַּבִּי לִגְחוֹן, לִגְחוֹן שָׁנִים

מִתַּחַת לַהַט פִּגְיוֹנֵי־הַפֶּלֶד.

אַךְ זֹאת אֵדַע יָדֹעַ: פַּס צִלָּם

עַל עָרְפִּי יָנוּחַ לֹא לְעוֹלָם.

חַיַּי שֻׁלְּחוּ קִצְרֵי־יָמִים בַּחֶלֶד.

וּמַה, דַּיָּנֵי־סְדוֹם, דִּינְכֶם? – הֵד־שָׁוְא!

וּמָה יִּתְרוֹן לִצְלִיל בַּרְזֶל הַכֶּבֶל?

הֲרֵי סוֹפוֹ לִצְלוֹל אִתִּי בַּקֶּבֶר.

לֹא כֵן שִׁירוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר נֶעְלָב –

גּוּרוּ מֶנּוּ כָּל מַעֲלִיבָיו!

קוֹלוֹ כְּרַעַם שַׁחַק בֶּן־אַלְמָוֶת,

לָעַד בּוֹ לֹא יִשְׁלַט הַכִּלָּיוֹן.

מִתּוֹךְ צִלּוֹ הַדַּק שֶׁל הַפִּגְיוֹן

אוֹתִי יוֹצִיא הַחֹפֶשׁ אוֹ הַמָּוֶת;

אֶתְכֶם גַּם לֹא יוֹצִיא הַחִדָּלוֹן

מִתּוֹךְ עַב־צֵל מַצֶּבֶת הַקָּלוֹן!