כֹּה זַכָּה הַיּוֹם תְּפִלַּת

צִפֳּרִים בְּצִבּוּר

וּתְקוּעִים לִבְנִים בַּחֹרֶשׁ

כְּנֵרוֹת יוֹם־כִּפּוּר.

פְּרוּשׂ־עָנָף גּוֹחֵן כָּל סְבַךְ

וְעָלֵהוּ לוֹחֵשׁ.

רַק אֶחָד בְּלִי נִיד, בְּלִי נוֹעַ –

עֵץ שָׁחוּף, עֵץ יָבֵשׁ.

כֹּפֶר מִשְּׂרָפוֹ עָשׂוּ –

הֲיַצְמִיחַ עָלִים?

אֵיךְ, אֵלִי, בְּיָד כּוֹפֶרֶת

אֶהֱפוֹךְ דַּף תְּהִלִּים?

עַל רָאשִׁי לֹא יִסְתּוֹבֵב

תַּרְנְגוֹל־כַּפָּרָה.

זֶה עוֹרֵב צָרוּד צוֹרֵחַ:

יוֹם עֶבְרָה! יוֹם עֶבְרָה!

אֵיךְ אֶבְרַח? וּבָעוֹלָם

אֵין קָרוֹב, אֵין גּוֹאֵל.

רַב־סְלִיחוֹת, גַּלְגֵּל רַחֲמֶיךָ

עַל פּוֹשֵׁעַ יִשְׂרָאֵל!