עַל הַקִּיר תַּצְלוּם צָהֹב מִיֹּשֶׁן.

תָּאֳרוּ שֶׁל נַעַר בָּר־מִצְוָה.

אֶל מִצְחוֹ מֻטִּים עָגִיל וָאֹזֶן –

פְּנֵי הַאֵם יָפוֹת, חָלָק מִצְחָה.

תַּחַת הַתַּצְלוּם שֻׁלְחָן, עָלָיו

טַיְטְש־חֻמָשׁ. עַל דַּף סִדְרַת “וְיֵשֶׁב”

מִשְׁקְפֵי־בַרְזֶל וְשַׂעֲרַתָּ כֶּסֶף

וּמִכְתָּב, דְּמוּת פְרַנְקְלִין עַל בּוּלָיו.

מָה תּוֹכוֹ? כְּלוּם טוֹב אוֹ רַע הַקֶּשֶׁב?

זֶה כַּמָּה שָׁנִים שָׁתַק הַבֵּן…

מִן הַחֶדֶר הַסָּמוּךְ נִשְׁמַע

הֵד חִבּוּט כַּרִים וְקוֹל רוֹטֵן:

הַזְּקֵנָה הָאֵם לוֹחֶשֶׁת “שְׁמַע”.

וְתַצְלוּם תְּמוֹלָה, דְּמוּת בְּנָהּ הַיֶּלֶד,

הַחֻמָּשׁ וּמִשְׁקְפֵי הַפֶּלֶד

שַׂעֲרַת הַצְּחוֹר הָעֲקֻמָּה

וּמַעֲטֶפֶת הַמִּכְתָּב הַחֲתוּמָה –

עַל כָּל זֶה נוֹסְכִים אוֹרָם שִׁבְעַת

קְנֵי־הַחֵלֶב שֶׁל נֵרוֹת שַׁבָּת.