בֹּקֶר – תֵּה, יוֹמָם – שַׁמֶּנֶת,

בַּחַגִים – כּוֹס יַ"שׁ חָרִיף

וְשִׂיחַת זְקֵנִים רוֹטֶנֶת

בֵּין מִנְחָה לְמַעֲרִיב.

אָח לִבְנַת־רַעַף בַּחֹרֶף,

גַּן שְׁחָר־צֵל בְּיֶרַח זִיו

וַאֲגַם צוֹנֵן בַּחֹרֶב –

מָה עוֹד לוֹ לְבֶן־חֲלוֹף?

“וְאֶל הַחוֹף הַזֶּה תַּחְתּוֹרָה?” –

– כֵּן, רֵעִי, אֶל זֶה הַחוֹף.

כְּבָר הָיוּ עָלַי לָטֹרַח

טִלְטוּלֵי אוֹבְדֵי הָאֹרַח,

דַּי עָיַפְתִי סוֹף כָּל סוֹף.

כָּל חוּשַׁי תּוֹבְעִים: מָנוֹחַ!

הֵם אוֹמְרִים: בָּא קֵץ לַנֹּעַר,

כְּבָר הִגִּיעַ זְמַן מִנְחָה.

אוּצָה, שׁוּבָה אֶל קִנְּךָ.