שְׁזוּפָה אַתְּ, שְׁחוֹרָה,

אַךְ יַעֲלַת־חֵן.

יֹאמְרוּ: כְּעוּרָה –

אֲנִי – אֶתְחַתֵּן!

אִם אֲהַבְתִּינִי

אִם לָאו, אִם הֵן

אִתִּי טַן־דּוּ צְאִי־נָא

לָשֹׁוּחַ, הֲלֹא כֵן?

הֶאָח בָּא הַקַּיִץ,

בַּחוֹל נִתְגַּלְגֵּל,

אַרְצֵנוּ בַּגַּיְא הִיא,

בֵּיתֵנוּ עַל תֵּל.

גַּנֵּנוּ כְּבַד־פֶּרִי

מִזַּן אֶל זָן.

הַוֶּרֶד הוּא פֶּרַח,

אֲנִי – גַּנָּן.

לַוֶּרֶד יֵשׁ חוֹחַ,

מַזְמֵרָה לַגַּנָּן.

אִמֵּךְ לִי חוֹתֶנֶת,

אֲנִי לָהּ חָתָן.