וְשׁוּב בִּי נֵעוֹר הַטֵּרוּף הָעַתִּיק
וַהֲמָמָנִי.
בַּגָּן שׁוּב אָרוּץ לְלֹא שִׂיחַ וָשִׂיג
– מִי אָנִי?
שְׂדֵרוֹת, מִשְׁעוֹלִים… אֲנִי רָץ, נִכְשָׁל, קָם…
– כְּלוּם זוֹ אַתְּ הִיא?
עִמְדִי, עִמְדִי, זֶה אֲנִי, בַּבָּשָׂר וּבַדָּם.
עוֹד לֹא מַתִּי.
הֶאָח! אֲחַזְתִּיךְ, שַׁרְווּלֵךְ כֹּה לָבָן –
חֲבַצֶּלֶת!
אוֹי וָאָח! בְּיָדִי נוֹף אִילָן, נוֹף אִילָן
מְכֻסֶּה אֲבַק שֶׁלֶג.
וּמִבַּעַד לַסְּבַךְ לְמוּלִי שֵׁן יַחְשׂוֹף
רֹאשׁ קֵרֵחַ.
זֶה שׂוֹחֵק לְמִשְׁבַּתִּי הָרַמַּאי הַצָּהֹב,
הַיָּרֵחַ.