גִּנַּת פְּרָחִים לִי יֵשׁ קְטַנָּה,
דַּחְלִיל שָׁם צֵל מֵטִיל עַל תֶּלֶם;
גָּדֵר תִּקַּנְתִּי לַגִּנָּה
לְבַל הַגְּדִי יַצִּיג בָּהּ טֶלֶף.
רַבּוֹת בְּנוֹת־חֵן דָּפְקוּ בִּכְדִי; בִּפְנֵי כֻּלָּן דַּלְתִי נָעַלְתִּי.
הוֹי, בּוֹאִי, אַתְּ חֶדְוַת חֶלְדִּי,
קִטְפִי וְרָדִים לִשְׁמֵךְ שָׁתַלְתִּי.
הַיּוֹם! הַיּוֹם! כָּל עוֹד לֹא סָר
חַכְלִיל מִוֶּרֶד וּמִלֶּחִי.
הַיּוֹם! הַיּוֹם! וְאִם מָחָר –
חַיַּיִךְ! שׁוּב לֹא אַכִּירֵכִי.