הִנֵּה הִנָּךָ! מְחוֹל גִּיל וָנֹעַר,
אֶרְאֵךְ מִתּוֹךְ דִּמְמַת יָגוֹן.
בֶּן שְׁבַע־עֶשְׂרֵה הָיִיתִי. נַעַר.
אָהַבְתִּי עַד לְשִׁגָּעוֹן.
הִיא אָמְרָה: “לֹא.” נֶחֱלֵיתִי. קַמְתִּי.
וְהִנֵּה אַתְּ. אֵחַרְתְּ לָבוֹא.
אֲבוֹי, בָּגַרְתִּי, אֲבוֹי, חָכַמְתִּי –
לֹא אֶשְׁתַּגַּע לֶאֱהֹב. אֲבוֹי!