עָנָן מַלְבִּין שָׁקֵט בַּתְּכֵלֶת

כְּמוֹךְ עַל פִּי נִפְטָר.

הַחֹרֶף מֵת, תֵּבֵל טוֹבֶלֶת

בְּטַל שִׁלְהֵי אֲדָר.

מִי סָח לֵאמֹר: אָכֵן בּוֹגֶדֶת –

שְׂמֵחָה לְאֵיד אִישָּׁה? –

הֲרֵי כִּשְׁלֹשׁ שַׂעֲרוֹת בּוֹגֶרֶת

בַּיְּשָׁן רִאשׁוֹן דִּשְׂאָהּ.

הִיא פְּנֵי אָבִיב קַבֵּל מוּכֶנֶת

בְּאֵשׁ תְּשׁוּקָה קוֹדְחָה.

צְנוּעָה תֵּבֵל, אַךְ לֹא צוֹנֶנֶת

וְלֹא “וְצִדְקָתְךָ”.