ליעקב פיכמן

עַל הָאָרֶץ הַמְחֻדֶּשֶׁת

כְּרוּב מִכְּרוּב נוֹטֵל דְּלִי טָל;

זֶה שׁוֹפְכֵהוּ עַל הַדֶּשֶׁא,

זֶה יְצַו לַצֶּמַח: גְּדָל!

וְהַגֹּמֶא, זֶה הַגֹּמֶא

הַגּוֹחֵן אֶל יְאוֹרִי –

קוֹמָתוֹ פָּחוֹת מִגֹּמֶד,

שׁוּר! וּכְבָר לָמַד “עִבְרִי”.

זֶה עָגוּר לִמְּדוֹ בְּלִי אֹמֶר,

לֹא מִסֵּפֶר לֹא מִקְּלָף –

אוֹת חָתְמָה רַגְלוֹ בַּחֹמֶר,

אוֹת אַחַת מִכָּל הַכְּתָב.

מִי נַפְשׁוֹ לִלְמוֹד חוֹשֶׁקֶת

יֵט לַיְאוֹר וְיַאֲזִין.

עֲמֻקָּה גִּרְסַת הַשֶּׁקֶט

שֶׁל הַגֹּמֶא – פַּתָּח שִׁין.

כ“ו־כ”ח בניסן תרצ"ז