אָבִיב. וּכְמִיָּמִים יָמִימָה

בָּרוּךְ יוֹם שׁוּב הַכְּרוּכִיוֹת.

וְשׁוּב בְּלֵב תָּמִים אַאֲמִינָה

בִּנְבוּאָתָן שֶׁל קוּקִיּוֹת.

כֹּה זַךְ קוֹלָן! צְלִילָיו בְּאֹמֶן

הֵדֵי הַיַּעַר יְחַקּוּ,

זֶה אוֹג, תִּרְזֶה, אַלּוֹן וָאֹרֶן

עָנֹה עוֹנִים עַל כָּל “קוּקוּ”.

אִתָּם לִבִּי יִמְנֶה וְיַעַן:

הַרְבִּי שְׁנוֹתַי, הַקּוּקִיָּה,

וְטַבְּעוֹתָיו שֶׁל עֵץ הַיַּעַר –

וְאַל תַּפְחִיתִי מִמֵּאָה!