(במסע מסילת-הברזל שבין שתי ערים גדולות במחלקה השלישית. יום סגריר בין-ערבּים. עששית המחלקה מאירה בתוך עשן הקיטור. יהודים יושבים זה בצד זה על הספסלים ומדבּרים. אנכי יושב בפינה סמוך אל החלון, שני סוחרים מתיעצים בעניני מסחר-יער. לעומתי יושב איש זקן כשהוא ישן ורגליו תלויות וסרוחות על גבי קרקע. נער כבן ארבע-עשרה, דל-פנים ובעל עינים חרוצות, עומד אצלי ומסלסל בפיאה אחת, בלי הרף. ציציות טליתו הקטן מלוכלכות וסרוחות על מכנסיו, ובהן אני מכיר חוט של תכלת.)
אני: מאין אתה נוסע, עלם?
הוא: אני בורח.
אני: מפני מי אתה בורח?
הוא: אחרי שנעשיתי בר-מצוה מסרני אבי לעבוד אצל סוחר. עשיתי אצלו שני ירחים וברחתי.
אני: מדוע ברחת מנו?
הוא: נפשי חשקה בתורה.
אני: ולפני זה מה עשית?
הוא: למדתי כל הימים גמרא, פוסקים וספרי-יראים. אבי שונא את הרבנוּת ואומר לי: אהב את המלאכה; גם אנכי איני חפץ להשתמש בתגא; לבי נתון אל התורה לשמה.
אני: ומה מגמתך לעשות בבא?
הוא: איני חושב מאומה על עתידותי ואשים באֵל מבטחי.
אני: ובכל זאת, הלא עליך לחשוב לאחריתך.
הוא: אין לי צורך לחשוב. אלמד תורה.
אני: ומה תתן לאלהים בתורתך?
הוא: (כמשתומם): כבודו שואל מה אתן לאלהים? האֵל ציוה אותנו לעסוק בתורה.–
אני: ומה כתוב בתורה?
הוא: אדוני הלא אינו “עם הארץ” ולמה זה ישאל אותי?
אני: ומאין תדע כי איני עם-הארץ?
הוא: זאת אני רואה בפני כבודו.
אני: מה אתה רואה?
הוא: אני רואה שהאדון הוא מהאשכנזים האפיקורסים.
אני: מה זה אפיקורס?
הוא: זאת יודע כבודו בעצמו.
אני: והנך יודע מה זה אפיקורס?
הוא: בודאי אדע. אפיקורס הוא זה שכופר בתורה, אינו שומר את המצווֹת ולועג לדברי-חכמים.
אני: ולמה עושה האפיקורס כדבר הזה? האם מרוֹע-לב?
הוא: כל זה עושה “יצר –הרע” בו, הוא השטן, הוא המסית…
אני: ומי ברא את “יצר-הרע”?
הוא (חושב מעט): האלהים ברא אותו, כדי לנסות בו את בני-האדם.–
אני:ולמה זה ינסה אותם?
הוא: כדי להרבות להם שכר אם לא ישמעו בקולו, ולענשם – אם יטו אחריו.
אני: נקרא כתוב: ולפני עיור לאד תתן מכשול…
הוא: אמנם כן, במשפטים…
אני: ואם אדם אינו תקיף בדעתו להתגבּר על היצר, נמצא הקדוש-ברוך-הוא מכשילוֹ…
הוא: איני חפץ להשיב לאדוני.
אני: מדוע?
הוא: לכל האפיקורסים ישנן ראָיות ושאלות מן המקרא ומן התלמוד.
אני: אם תשיבני, שמא תחזירני למוּטב.
הוא: כל באיה לא ישובון…
אני: מי אמר את המקרא הזה?
הוא: שלמה המלך.
אני: וקודם שלמה לא נאמר עוד המקרא הזה?
הוא: היה כתוב בתורה.
אני: ולמה אמרוֹ שלמה?
הוא: אדוני חפץ להביאני בין המצרים, הלא התורה ניתנה על ידי משה, והיא קדמה אלפים שנה לבריאת העולם.
אני: מאין תדע זאת?
הוא: כך כתוב ברש"י.
אני: מי היה רש"י?
הוא: מצחק אדוני.
אני: ולמה אצחק בך?
הוא: כן דרך האפיקורסים לצחק.
אני: מאין תדע את דרך האפיקורסים?
הוא: כשבן-אדם לומד תורה הוא יודע הכל.
אני: בעיניך אתה איש יודע! האין בזה גאוה?
הוא: לתלמיד-חכם הוּתרה מהגאוה שמינית שבשמינית.
אני: גם זו גיאוּת.
הוא: אוֹרייתא דקא מרתחא בי.
אני: איני יודע מה זה אוֹרייתא.
הוא: בגמרא קוראים לתורה “אורייתא”.
אני: ולמה ישַׁנו את הכתוב ולא יכנו את התורה “תורה”,
הוא: התלמוד כתוב בלשון-תרגום.
אני: ולמה צריכה לשון-הקודש לתרגום?
הוא: גם תרגום לשון-הקודש הוא.
אני: ולמה לנו שתי לשונות קדושות?
הוא: הלא ישנן תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם.
אני: גם על התפילין אני שואל זאת, למה לנו שתים?
הוא: מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.
אני: ואם כן, התורה היא כשתי תורות.
הוא: הלא גם החכמים חולקים, הלל ושמאי, והכל ניתן מרועה אחד.
אני: אם ניתן הכל מרועה אחד, למה זה חולקים?
הוא: לולא היו המחלקות לא היו לנו פלפולי דאוֹרייתא.
אני: ולמה לנו הפלפול?
הוא: עונג-תורה הוא זה.
אני: והתענוג, כלום דבר טוב הוא?
הוא: עונג רוחני מוּתר.
אני: שמע מינה, דאיכּא עונג גשמי.
הוא: בודאי איכּא, וזה מעשה היצר-הרע.
אני: מה הוא לפי דעתך עונג גשמי?
הוא: לנסוע בסוסים טובים, במרכבה טובה, לשבת בארמון יפה ולשתות יין, וכן שאר תענוגות בני-אדם.
אני: הלא גם ה“רבי” יושב בארמון טוב ונוסע בסוסים דוהרים.
הוא: אבל ה“רבי” אינו שותה יין ואינו מתענג.
אני: ולמה לו הארמון הטוב והסוסים הטובים?
הוא: כדי לתקן את העולם.
אני: ומי קילקל את העולם?
הוא: היצר-הרע…
אני: הקדוש-ברוך-הוא יצר את העלם וברא את היצר-הרע לקלקלו ושלח את ה“רבי” לתקנו, – לא יברא את המקלקל ולא יהיה צריך לברוא את המתקן.
הוא: אילמלא יצר-הרע, כי אז היה כל העולם כולו צדיקים, ואי אפשר היה לבני-אדם להיות רשעים, וזה אינו שוה לעולם.
אני: ומדוע אין זה שוה לעולם?
הוא: אמשול לכבודו משל: אדם עובר את הים ואדם עובר את היבשה. מי גדול ממי – הלא זה שעבר את הים.
אני: גם זוהי שאלה בעיני, למה ברא הקדוש-ברוך-הוא את הים והיבשה, ולא עשה הכל אחד?
הוא: הלא אז לא היו לנו מים.
אני: ולמה לנו המים?
הוא: להסיר מבני –האדם את הצמאון.
אני: אם כן לא היה לו להקדוש-ברוך-הוא לברוא את הצמאון.
הוא: ואז הלא לא היתה בתורה הברכה “שהכל נהיה בדברו.”
אני: ומה בכך?
הוא: מה בכך, אומר האדון, והלא אז היתה התורה חסרה מצוה אחת.
אני: ואם כן, גם קוֹרח אנוס היה לפלוֹג על משה, כדי שלא תהיה חסרה פרשת קורח בתורה. ולמה זה נענש?
הוא: שאלה זו כבר ידועה בשם “ידיעה ובחירה”.
אני: מאין זה תדע אותה?
הוא: מה“מורה”.
אני: וכבר עיינת בה“מורה”?
הוא: קראתי זה בספר אחד בשם “המורה”.
אני: ומה דעתך בשאלת “הידיעה והבחירה”?
הוא: אין דרכי לשאול, רק להאמין אחפוץ.
אני: ומה תעשה אם לבך ישאל בקרבך.
הוא: אז אצוהו להאמין.
אני: אתה מצוה את לבך – שמע מינה, שאתה הנך עצם לחוּד ושלבך הוא שוב דבר אחר.
הוא: בודאי, אני דבר אחד ולבי דבר אחד.
אני: מי אתה חוץ מלבך?
הוא: מהוּתי.
אני: ידיך? רגליך? פיך? האם לא אלה חלק ממהוּתך?
הוא: לא, מהוּתי היא אך נפשי.
אני: והלב אינו הנפש?
הוא: אינם כן, הלב ישאר בגוף המת והנפש עולה למעלה.
אני: ומי זה אומר שהנפש עולה למעלה?
הוא: עומדת היא לדין.
אני: ובחיים אין אדם נדון?
הוא: אמנם כן, בראש-השנה, ביום-הכיפורים; אדם נדון גם בכל יום.
אני: ולמה ידונו עוד את הנפש אחר המות?
הוא: כבר נלאיתי משאלות כבודו.
אני: עוד הפעם: ואולי תחזירני בדבריך למוּטב?
הוא: לוּ היה אדוני איש כשר, כי אז לא היה שואל הרבה…
אני: אתן לך מתנה בעד תשובתך.
הוא: אין לי צורך בכסף.
אני: תוכל לתת אותו צדקה לעניים.
הוא: עוד יש לי שהוּת לתת צדקה.
אני: (חפץ להשיב, המסע בא לתחנת-פרשת-דרכים ועמד. הנער מיהר לצאת וקרא לי: “בעולם-הבא לא יהיה אדוני פיקח כל כך”. העם קם ונדחק לצאת, פעמון התחנה השמיע צלצול. הערבוביה גדולה.)