לֹא זִיק עִם זְנַב דִּי־נוּר הִנּוֹ

הַשְּׁמֵימִי, לֹא גֵּר, אַךְ גֶּרֶם –

זֶהוּ מַאְדִּים חֲמוּץ הַקֶּרֶן,

סַנְדַּק הַדּוֹר וְקַבְּרָנוֹ.

מַזַּל דָּמִים! דּוּמָם בַּנֶּשֶׁף

יַקִּיף אָפְקֵנוּ הַקַּדְמוֹן;

דּוֹמֶה, גּוֹחֵן בְּצֵל בֵּית־נֶשֶׁק

עִם גַּחַלְתּוֹ הַגַּמֲחוֹן.

בְּאֵד וָאֵשׁ יָנִיף הַנֶּפֶץ

קַרְקַע תֵּבֵל וַחֲבָטָהּ –

וּמִי זֶה הַמְיַבֵּב עַתָּה:

“אֲהָהּ לַיּוֹם שֶׁאֵין בּוֹ חֵפֶץ!”

אַשְׁרַי! הֲרַת עוֹלָם חִבְּלַתְנִי

בְּדִמְדּוּמֵי מַזַּל מַאְדִּים,

וְיַד הַמְּרִי מָרוֹם הֶעֱלַתְנִי

עִם בְּנֵי־בְּלִי־כֹל עַל כֵּס מִדִּין.

בַּדָּם כָּתַבְנוּ גְּזָר לַיֹּשֶׁן

עַל קִיר דְּבִירוֹ: מְנֵא, תְּקֵל!

בְּשֵׁם הַדִּין, בְּשֵׁם הַיֹּשֶׁר,

בְּשֵׁם הַבָּא הַמִּתְעַרְטֵל!