שָׁנִים, שְׁנוֹתַי, שְׁנוֹתַי הָעַלִּיזוֹת,
יָמִים רֵיחָנִיִּים כְּאֵד גַּן־בֹּסֶר!
אוֹמְרִים: עוֹד יֵשׁ טוֹבָה… לֹא זֹאת! לֹא זֹאת!
אַיֵּךְ, רַעֲנַנּוּת שֶׁל טֶרֶם־בֹּקֶר?
עַד לִפְרִיצוּת מַבְהִיק לִבְלוּב עָרֹם.
אֵי־אָז כָּאן צִיץ חָלַם בִּפְטוּר צָנוּעַ.
חֲצִי צִלִּי שָׂרְפוּ חַרְבוֹנֵי יוֹם,
הַשְּׁאָר כְּאוּד שָׁחוֹר מוּטָל, זָנוּחַ.
אַךְ עוֹד בִּזְנַב אוּדִי דֵּי נִיצוֹצוֹת
וּבְמַרְתְּפֵי תֵּבֵל צָבוּר דֵּי בֶּרֶד –
וְחֵי הַנֶּפֶץ! בְּנֹגַהּ אֵשׁ הַמֶּרֶד
שׁוּב אֶרְאֲכֶן, שְׁנוֹתַי הָעַלִּיזוֹת!