הַלַּיְלָה תּוֹךְ כִּלְאִי פָּרָצָה

שְׁרִיקַת רַכֶּבֶת־הָרוּחוֹת.

לֹא־תִיר לֹא־נִים רַגְלִי קָפָצָה –

קָדִימָה, קָדִימָה, כָּל עוֹד כֹּחוֹת!

קָדִימָה, קָדִימָה! וּכְהֶרֶף עַיִן –

עַל הַשָּׁלָב, עַל הַמִּפְתָּן.

אוֹתִי אַף אִישׁ לֹא שָׁאַל: מֵאַיִן?

אֲנִי לֹא שָׁאַלְתִּי שׁוּם אִישׁ: לְאָן?

שָׁטְפוּ אֲפֵלוֹת כְּזִרְמֵי זֶפֶת

מֵעַל וּמִתַּחַת חַלּוֹנִי.

לִשְׁלוֹם פְּרִידָה בַּעֲקֵב הָרַכֶּבֶת

נִפְנֵף סוּדַר שֶׁלֶג מִן הַקֹּטֶב הַצְּפוֹנִי.

הַנֶּגְבָּה, הַנֶּגְבָּה, אֶל תְּחוּם הַמּוֹלֶדֶת…

אַךְ מִי הֶחֱלִיף לִי חַלּוֹן בְּטַנְבּוּר?

הֱקִיצוֹתִי. בַּ“זְּאֵב”¹ אֶצְבַּע מְתוֹפֶפֶת:

הָרֹאשׁ בַּמִּכְסֶה לְכַסּוֹת אָסוּר.