בְּעֶצֶם צָהֳרֵי הַיּוֹם
עַל שְׁקִיעַתְכֶם קְרוֹבָה נִבֵּאתִי.
כָּל זֵד, כָּל פֶּגַע רָע, כָּל פֶּתִי
קָרָא אַחֲרַי: “אוֹיֵב הֵלְאֹם!”
כַּמָּה צִירֵי דַלְתוֹת בֵּית־סֹהַר
שָׁרְקוּ אַחֲרַי, בְּרִיחִים כַּמָּה,
לְבַל אֶרְאֶה בִּכְבוֹת הַזֹּהַר
הַמִּצְטַנֵּן שֶׁל הַחַמָּה.
אָפֵל כִּלְאִי, בּוֹ צֹהַר אָיִן,
בַּנֵּר אָצִיצָה, בַּבּוֹעֵר –
וְסַָח: זֶה זִיו כּוֹכָב בַּבְּאֵר,
בְּעֶצֶם בְּרַק הַצָּהֳרַיִם
הוּא צִיר מֵאֵת הַלֵּיל הַבָּא.
אָכֵן, אֱמֶת לִבִּי נִבָּא.