מַה לֹּא יִבְדֶּה לֵב בַּדַּאי? אֵין דִבָּה וְלֹא יוֹצִיאוּהָ.

“שַׁבְתְּ,” הֵם סָחִים… תֵּבֵל, אַתְּ! הוׁי, חַכְמָנִי הַחִטּוּט!

בְּדִיּוּק יְצַיְּנוּ אֶת גִּילֵךְ עַל פִּי רֶכֶס צוּקַיִךְ

כַּצּוֹעֲנִי הַמַּכִּיר שְׁנוֹת סוּס וָסוּס בְּשִׁנָּיו.

לֹבֶן לֹא סְמַךְ לְשֵׂיבָה, כְּפוֹר פְּסָגוֹת לֹא סִימָן לַחֹרֶף.

לֹבֶן יֶשְׁנוֹ עוֹד אַחֵר – טִיף עַל שִׂפְתֵי הַיּוֹנֵק:

עוֹד אֶל עֲטִין־בְּרֵאשִׁית כְּמֵאָז צָמוּד פִּיךְ, תֵּבֵל־אֶרֶץ!

תּוֹר יַלְדוּתֵךְ לֹא יָסוּף, לֹא תִּגָּמֵלִי, כָּל עוֹד

לַיְלָה לִבְנִים זַכֵּי גֵּו בִּמְבוֹאֵי חֻרְשׁוֹתַיִךְ

כְּקִלּוּחִים יִשָּׁפְכוּ מַטָּה מִשְּׁבִיל־הֶחָלָב.

סיביר, כ“ד בניסן, תרצ”ז