פָּרָתֵנוּ הַמְנֻמֶּרֶת,

מַה לָּךְ נַעַשׂ, הַמּוּזֶרֶת?

כָּל פָּרָה כְּשֵׁרָה מַפְרֶסֶת,

בְּלִיל שׁוֹתָה, חָצִיר לוֹעֶסֶת –

אַתְּ בִּלְבַד לֹא דָא וְלֹא הָא,

אַף מוּ־מוּ אֵינֵךְ גּוֹעָה,

לֹא מוּ־מוּ וְלֹא מֶה־מֶה…

הַדָּבָר לְמַה דּוֹמֶה?

אִמְרִי־נָא, הֵיכָן אָזְנַיִךְ,

עֲטִינֵךְ, זְנָבֵךְ, שִׁנַּיִךְ?

פָּרָתֵנוּ פֶּרֶא־פֶּלֶא,

מִי כָמוֹךְ בְּכָל הַפֶּלֶךְ?

קוֹמָתֵךְ קוֹמַת פַּרְעוֹשׁ

וּכְגַרְגֵּר־פְּרָגִים הָרֹאשׁ.

לֹא רָאָה כָּזֹאת פַּרְעֹה

בֵּין כָּל שֶׁבַע הַפָּרוֹת.

אַךְ נִינוֹ רָאָה פְּנֵי גֶבֶר

שְׁמוֹ סִגְּלוּ לָךְ בְּנֵי עַם עֵבֶר.

פַּנּוּ דֶּרֶךְ לִבְמֶהְתֵּנוּ,

לְפָרַת־משֶׁה־רַבֵּנוּ!

עוּפִי־נָא חִישׁ־חִישׁ מִזֶּה

אֶל רַבֵּנוּ, אֶל משֶׁה.

קְבוּרָתוֹ בָּהָר מִצְאִי,

בִּרְכָתֵנוּ לוֹ מִסְרִי.

הוֹדִיעִיהוּ כִּי “שְׁמוֹת” חֹמֶשׁ

כְּבָר נַתְחִיל בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ,

כִּי בִּרְכַּת יַעֲקֹב אָבִינוּ

עַל בֻּרְיָהּ שְׁגוּרָה בְּפִינוּ.

אִם לִשְׁמֵנוּ יַחֲקֹר

כֹּה תַּגִּידִי לוֹ לֵאמֹר:

אַרְבָּעָה שְׁלָחוּךְ מִכָּאן

תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן.

וְאֵלֶּה הֵם: סַבְּתַי סִבֹּלֶת,

טַרְפֶּלִי טוֹף־טַף טַרְבֹּלֶת,

דֶּצִי דִּימֶל דֹּלם חֹמֶר

וֶאֱוִימֶוֶךְ כְּדָרְוָעֹמֶר.

כִּנּוּיֵינוּ לֹא לִגְנַאי,

אֶלָּא לָנוּ הֵם בִּתְנַאי,

עַד נֵדַע לִקְרוֹא כַּדִּין

לָמֵד, גִּימְל, כַּף וָשִׁין.