לוגו
מאמר שני
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

חומר בתרגום מבמקור, שזה יונק מבפנים וזה ניזון מבחוץ, זה פרצופו קבוע ועומד מלכתחלה וזה אינו מעלה פרצוף אלא לבסוף, עם גמר מלאכה, ועדיין כל הצורות כשרות לו. המתרגם נגרר והולך אחרי אחרים בדרך המלך כביכול, בין סלולה בין תלולה, בין ישרה בין עקלקלה. ואילו המחבר בן חורין גמור הוא, רצונו הוא מהלך באמצע רצונו הוא פורש לצדי דרכים, ואם גבה הר בדרך אינו מתיש כחו בעלייה אלא הולך הוא סחור סחור. לא כל הרגלים שוות, וכל שהולך בעקבות אחרים סופו שהוא פוסע פסיעה גסה ומתייגע או מהלך עקב בצד אגודל ומתמהמה. כללו של דבר: דרך המקור ארוכה וקצרה ודרך התרגום קצרה וארוכה.

המתרגם מניח את שלו ומבליע עצמו בתוך אחרים, וכסבור הוא שבא לתקן ונמצא מקלקל. כל המפקיר נפשו לשם אחרים ומבטל מהותו — הוא גורע מעצמו ואינו מוסיף לאחרים, לפי שאינו מהנה אותם אלא מן הקלוקל ומקריב להם מן ההפקר. אהבת הדיוק מעבירה אותו על דעתו ועל ידה הוא בא לידי תקלה בלשונו. נוח לו לאדם להיות מוחזק למתרגם נאמן ועל ידי כך דש הוא בעקביו עבירות קלות וחמורות בלשון, בשוגג אף במזיד. שבוש בספר מקורי — הרי הוא סתם “טעות סופר”, שאין אדם חושש לו: נבלע הוא בנעימה ובטל באלף. נשתבש אדם שלא מדעתו, חזקה עליו שגם שבושו לא יצא מגדר הרגיל עד כדי צרימת אזנים ופגימה גסה, ואין זה אלא פליטת הקולמוס שאין העין מתעכבת הרבה עליה. מה שאין כן אצל סופר הבא לתרגם מלשון אל לשון, כאן נכנס הוא לרשות שאינה שלו, דעתו מסתלקת הימנו ורצונו בטל. עמידתו אינה בטוחה והלוכו משונה ושלא כדרכו, ואף במקום שאינו נכשל לא יצא מחשש נפילה, ואימה זו יש בה בנותן טעם לפגם.

לכאורה יפה כחו של מתרגם מכחו של מחבר, שזה נאבק בחבלי יצירה, מטפל בגלמי כלים, גובל ולש בטיט וחומר, בונה עולמות ומחריבם, עד שהוא מוציא מתחת ידו דבר מתוקן המניח את דעתו, וזה נהנה עובר לעשייתו, מברך על המוגמר תחלה ומתענג על מעשי אחרים, והוא רואה עולמו מתוקן לפניו. הואיל והנאת המתרגם שלמה והיא קודמת למעשהו, ולא נהנה ממלאכתו אלא אגב עיונו במלאכת אחרים, פעמים שהוא ממיך קומתו וממעט דמות עצמו. הוא גופו נעשה טפל למעשי ידיו מלכתחלה, ואין מלאכתו בעיניו אלא מלאכת מליץ בחכמת הלשון בלבד. אף אתה מוצא מתרגם זריז העוסק כל ימיו בחליפין, פושט מלבוש זה ונותן אחר במקומו, ומרוב הרגל לבו גס במלאכתו והוא נוהג בה קלות ראש, עומד הוא ומתרגם על רגל אחת תוך כדי קריאה: הספר פתוח, העין רואה והפה קורא בנשימה אחת, והלבלר יושב לפניו וכותב מפיו במכונה העשויה לכך. הבריות רואים ונהנים והפקח מסתכל במלאכה נקיה וקלה זו ומניד ראשו מתוך לגלוג ותרעומת, וסוף סוף הוא בא לידי דעה שבעצם מדרגה פחותה היא מלאכת התרגום, ואין ראוי לאדם לטפל בה אלא אם כן נתיאש מעטרת סופרים.

אין אדם נתפס בתרגום אלא על דיוקו של התוכן, ולא על עסקי צורה. הצורה הראשונה בין כך ובין כך נטולה ממנו, ואנו מסתפקים ב“מה” שנאמר אם גם אין ה“איך” עמו. והדברים הגיעו לידי כך, שכל תרגום שאין ריח תרגום נודף הימנו יש בו משום פגם, ומזכירים לו למתרגם לגנאי.

 

ב    🔗

אמת, אינו דומה מתרגם לתורגמן. התורגמן אין כחו אלא בפה. עומד הוא ומסביר לפלוני דברי אלמוני, לא משום שהדברים חביבים עליו או פלוני ואלמוני קרובים ללבו והוא מבקש לגרום להם קורת רוח, אלא מפני שהוא מצווה ועומד לשמשם ומלאכתו היא ליטול מזה וליתן לזה. אחד שואל וחברו משיב, והלה אין השאלה מנקרת במוחו ואין התשובה מניחה את דעתו, לפי שכל עיקרה של השיחה אינה אלא “לכם ולא לו” ואינה מענינו כלל. ואילו המתרגם אין לפניו אלא היוצר ויצירתו בלבד, שהוא מבקש להתדבק בהם על ידי תרגומו.

מתרגם הראוי לשמו יש לו חלק ביצירה, ושניהם, הוא והמחבר, נעשים שותפים בה, וכשם שהוא מתעלה על ידי מלאכתו ומגיע למדרגת יוצר ראשון, כך הוא מעלה את המחבר ומכניסו לבית גנזיה של היצירה השניה. אין הוא מריק את היין מחבית אל חבית אלא שובר את החבית ושומר את יינה עד שיצר והתקין חבית חדשה. אף הוא מרחף בעולמות העליונים כיוצר ראשון, וכמותו הוא בונה ומחריב, בונה ומחריב עולמות על גבי עולמות. הלשון הנוצרת על האבנים נבראת יחד עם החומר הנלוש בידיו ועם גמר הצורה ניתן שם לה, וכאן מתחילה חיותה.

גוף המקור ותרגומו — אין במשמע: יצור אחד בעל שני לבושים, אלא יצורים שנים הם, גוף ולבושו, גוף ולבושו, וכל יצור לבושו גדל עמו, ואין להפריד בין הדבקים אלא בנטילת נשמה. תדע לך שכן, שהרי פעמים יארע ואבד המקור מן העולם, ואם יבוא אדם להחזיר העטרה ליושנה על פי בבואת התרגום, לא יעלה את המקור מתהום הנשיה, ולא יביא לעולם אלא מין יצירה שלישית, שאינה דומה לראשונה, אף על פי שנכתבה בלשונה. ולא עוד אלא שגם היוצר גופו שאבדה לו יצירתו במקורה ונשתמר בידו תרגום הימנה, אין כחו יפה להחיות מתים, אלא להוליד בריה חדשה בצלמה ולא בדמותה.

ההבדל בין המקור והתרגום הוא בשעת יצירה ודרך היצירה. המחבר נופח חיים בדברים שאין בהם רוח חיים, ואילו המתרגם נוטל נשמה ראשונה ומפריחה וחוזר ומשיב לה נשמה חדשה כדמותה וכצלמה, בחינת “גלגול שני”. זה בורא יש מאין ולפיכך בן חורין הוא במעשהו, שה“אין” מוצא תקונו בכל “יש”, ופרצופים שעלו במחשבה לפניו ונמלך ובטלם בהבל פיו, לעולם לא יבואו לתבוע עלבונם מידו, וזה בורא יש מיש והילכך חרותו מוגבלת קצת, שאימת היש עליו תמיד. חייב הוא לפשפש במעשיו בכל שעה, לפי שהטייה קלה מן המקור ואפילו לשבח היא מוקצה מחמת זיוף.

 

ג    🔗

מהלך ת"ק פרסה בין המקור והתרגום, ואין אדם עובר דרך ארוכה זו בקפיצת הדרך, אלא הרבה גלגולים הוא מתגלגל עד שהוא מגיע לידי תרגומו. כל זמן שהמקור חי בנפשו והוא מרחף בעולם חזיונותיו כמות שהוא בהויתו הראשונה, עדיין הוא בחזקת קורא ולכלל מתרגם לא הגיע. הקורא שמבקש לרוות את נפשו מבליע עצמו בכוונה בחזיונות החדשים הואיל והם מזונו הרוחני והוא בולע אותם לתיאבון. ולא עוד אלא אפילו לאחר שעיכל אותם כל צרכו עדיין השפעתם מחלחלת בקרבו, לפי שלשון המחבר היא לשונו של הקורא ואין בידו להפריד בין הדבקים ולהפשיט את התוכן מן הלשון. אף המתרגם השולט בלשון המקור אינו נקי מהשפעה זו בימים הראשונים, שהוא הולך ומשתעבד מרצונו ללשון החזיונות לשם הנאת המקור ומסיח דעתו משלו. ואף אחר כך, כשהוא בא לתרגם ללשונו ועולמו הפנימי מתחיל מתעורר, עדיין חי הוא בשני עולמות ולשונו מגומגמת. שבירת החבית ושמירת היין — מקור יסוריו וסוד גדולתו. שתי לשונות בבת אחת ושותפות ביצירה אחת אינן מפרות אף פוגמות זו בזו. ואך משעה שעלה בידו לתפוס את הכוונה הפנימית, ואינו זקוק עוד ללשון שבה הובעה כוונה זו, אף נשתחרר הימנה לגמרי, מיד עולה בידו לברוא את הניב הנאה לה, העומד ומצפה לה מבראשית. אומנות המתרגם אינה נעוצה בחכמת הלשון ואין הוא בלשן מומחה שכחו יפה לשקול ניבים ובטויים זה לעומת זה ולהכריע ביניהם, אלא מסורה בידו אמנות של מזיגה, הרכבה והפרדה, הפשטה ונתוח, פטום סממנים ומזיגת צבעים, מעשי יצירה בטיט וחומר וטפול בדברים שניטלה מהם נשמתם לשעה, כדי לפנות מקום לנשמה חדשה. ואם אי אתה אומר כך, נמצאת כופר בערך היצירה המקורית גופה: יצירה דקה מן הדקה, שרוח אלהים מרחפת עליה, והיא ניתנת לחליפין בשוק בלא עמל ויגיעה יתירה, אלא בכח הפה בלבד, ונמסרת מיד ליד כדבר שאין בו רוח חיים, היכי תמצא? אלא אם כן, אתה אומר: לא היו דברים מעולם! אף עצם היצירה אינה אלא צירופי מלים, מלאכה ויש עמה חכמה, ואילו תרגום אינו זקוק אפילו לחכמה, זו כבר ישנה בעין ושקועה במלאכתו של הראשון, ומעשי ידיו של השני אינם אפילו להתפאר. הואיל ולא שמענו מעולם אדם אומר כך, וכל מי שמוח בקדקדו אי אפשר לו להעלות על דעתו סברא כזו, חייבים אנו לבקש כח יצירה בכל מי שמטפל בדברי יצירה בין שהם שלו ובין של אחרים, הן ביצירת בראשית מתוהו ובוהו, הן בעולמות נבראים על גבי אחרים וסופם של אלו נעוצים בתחלתם של אלו, נראים כראשונים ואינם אלא אחרונים. וכל כמה שיגדל הדמיון למראית עין בין היצירה ובבואתה, נראה גבורתו של היוצר השני, שעלה בידו להבליע יצירתו בתוך יצירת אחרים “ולא נודע כי בא אל קרבה”, שמזג שתי יצירות ועשאן אחת. אדם מוותר, לכאורה, על שלו ונותנה במתנה לאחרים, כאילו יש כאן “שנוי שם”, ואין עמה “שנוי מעשה”, בעוד שהוא משתעשע באין רואים ביציר כפיו ורוחו גנוזה בתוכו.

 

ד    🔗

גדולה מעלת המתרגם המובהק “ויוצר” הוא לכל דבר, ולא עוד אלא שעל ידו זוכה התרגום ונעשה לחלק מן הספרות שהוא מכניסו בגבולה. אין לך ספר שהוא פורח באויר ותלוי על בלימה. אפילו אם הוא נראה משונה מחבריו ובריה בפני עצמה, מכל מקום אינו נטול מעולמו ועיקר יניקתו מן הספרות, שממנה צמח ובזכותה הוא חי, וכל שיש לו יניקה חזקה עליו שסופו לעשות פירות. אמת, גידולי קרקע אין דרכם לעשות פירות אלא במחובר, ולפיכך תלישה מצד זה אין תקנתה אלא בשתילה מצד אחר. אין הוצאה שאין אחריה הכנסה ויפה נטילה שהיא כרוכה בנתינה. לא די לו למתרגם שהוא קוטף בכורה נאה מגן הספרות של אומה אחת ומברך עליה ברכת הנהנין בחשאי, אלא מצווה הוא ועומד לגדלה ולטפחה בגן הספרות של אומה אחרת, שכל מה שהוא טורח אינו טורח אלא בשבילה. מתרגם הראוי לשמו מבקש שיהא הספר המתורגם לספרות זו מה שהיה המקור בכלי ראשון, היינו חלק ארוג מבפנים ומחובר לגוף באלפי נימים גלויות וטמירות.

תרגום צריך כוונה, ומצוה מן המובחר בכוונה קודמת למעשה. אין התרגום כשר אלא אם כן ינק מלכתחלה מאוצרה של הספרות שהוא בא בגבולה ורוחה מרחפת עליו מבראשית. ולא כסברת קצת בני אדם, שמכיון שנכתב ספר בלשון מן הלשונות ובני אדם קוראים בו הריהו נעשה על ידי כך ממילא לחלק מגוף הספרות. יש נימים והן ארוגות בבגד מלכתחלה ויש מטלית התפורה, על גבי הקרע שבבגד ואינה אלא טלאי. הטלאי דרכו לנשור לאחר זמן, ואף בשעת חבורו אינו מוסיף כבוד לבעליו.

אמת, אמנות ה“גיור” קשה ביותר בלשון העברית, מפני שעניה היא משאר הלשונות, שהיא באה בגבולן ורצונה להתעשר על ידיהן. הגוונים וגווני הגוונים של הלשון הזרה יפים הם ומרובים, ואין המתרגם יכול לוותר עליהם, והריהו הולך ומאנס את לשונו, שתהא נוחה להתפצל ולהתפורר לחלקים דקים מן הדקים, ועל ידי רוב משמוש והפיכה הולכת הלשון ומתמזמזת, פושרת, נמוגה ואיננה.

 

ה    🔗

בימים כתקונם ובשנות ברכה לספרותנו, דרכם של תרגומים להתיהד במקצת מאליהם, שכן מובלעים הם בתוך הספרות ובטלים ברוב. אדם ממלא כרסו כל היום בספרים משלו, וכשהוא נפנה לשעה קלה אל ה“נר” המדבר בלשונו, אינו מבחין כמעט, כי זר הוא הבא ממרחקים. מלבושיו ובת צחוקו של האורח הם “משלנו”. והרי הוא כמי שיצא לכרכי הים, ולימים חזר משם, והוא מספר חדושים ונפלאות מכל מה שראה ושמע שם. אמת, קולו נשתנה קצת ופעמים אף מלעיז הוא בלשונו, אבל אין אדם נותן דעתו על כך ואינו מבחין כמעט בדבר, לפי שכל חושיו נתונים לספורי הנפלאות. ואפילו הפקח שהרגיש בכך אינו רואה בו כל פגם; אדרבא, יש בזה בנותן טעם לשבח ומעיד עליו על המספר שבאמת היה במדינת הים והביא עמו הד ארצות אחרות וריח מרחקים. הספרות אוצלת מהודה ומשרה זיוה על האורח, וזה מקבל חן המקום החדש, ואינו מאבד חנו הראשון. מה שאין כן בשעת חירום. כאן הרי המקור המתחדש התוסס ורופף, בטל לגבי התרגום באיכותו המוצקת. הספרים הנבחרים לשם תרגום חם ממיטב ספרות העולם, העידית והעלייה של כל עם ועם, ורובם “ספרי מופת”, ואילו היצירה המקורית שלנו, ואפילו זו הברוכה, הרבה מטירוף השעה יש בה והיא מלופפת מבלבול העולם. והואיל וכך מן הדין הוא שיכוון המתרגם לבו לא לשם הספר המתורגם בלבד אלא גם לשם הספרות, שתהא שכינתה שרויה במעשה ידיו מלכתחלה. משל לאדם שמכניס אורח חשוב בתוך ביתו, הוא מכבדו במאכלים ערבים ומוזג לו מן היין המשומר והוא יושב כנגדו ומזין עיניו מזיו פניו. מיד מתקרבים הלבבות והאורח מתחיל לבשם סעודתו מתורתו ומתבלה בשיחתו הנאה.

 

ו    🔗

כל לשון כחה יפה במדת ה“סמוכין”. מלים שעניות הן בצירופן במקום זה עשירות הן בצירוף במקום אחר. מלים יפות אין היופי נאצל מגופן אלא חן המקום עליהן, וכל שאינו בן בית באוצר הלשון וגנזי הספרות אין הבחינה ניתנת לו. אדם דרכו להכנס לתוך האוצר דרך הפתח ולאור היום, מהלך שם בנחת ובורר את היפה לו, אבל מי שמתגנב בלילה דרך פרצה או הוא בא במחתרת, על כרחו לוקח הוא בחטיפה ובחפזון קצת מכאן וקצת מכאן, עשתות של זהב ותכשיטים יקרים עם פנינים דקות וכלי בדולח וגביש, כורכם יחד בשק ומפשילו על כתפיו, משתדל לכסות עליהם שלא יכירו בהם הבריות. וכדרך נטילתו כך היא דרך שמושו. מתיירא הוא לצאת בהם כמו שהם, אלא מסרס בהם כמה סירוסים ומטיל בהם מום. יש שמלות לבנות או שחורות ויש בגדי צבעונין. כל הרגיל לצאת בבגדי צבעונין נעשה הוא גופו כחלק מהם, ואפילו הוא פושטם ולובש אחרים, שחורים או לבנים, עדיין ריח הגוונים חבוי בקמטי המלבושים החדשים, ומן הגוף הוא נודף ועולה. היוצא בכלים שאולים משתנה כל כך עד שאין הבריות מכירים בו, לפי שאינם עשויים כמדתו ואינם הולמים אותו. מה שאין כן הזוכה בהם מן ההפקר ואינו חייב להחזיר — בידו הם לתקנם כמנהג המקום, ואינו חושש, שכבר קנה אותם בשנוי מעשה.

מסתבר מאליו, התרגום המעולה אינו לקוי ב“חסר” ו“יתיר”. שנויים בכוונה ובדעה תחלה לפי טעמו של המתרגם אינם חלים לעולם בתרגום הראוי לשמו. אין התרגום “גלגולו” של המקור, וזה המתרגם אינו מין “דבוק” המדבר מתוך גרונו של המחבר, והוא זר לו בעצם. אלא מה הוא תרגום? פשט המחבר צורתו הראשונה, ולבש צורה חדשה. לכאורה דומות הן הצורות זו לזו בכל, ואף על פי כן שתים הן שאינן אחת. הסממנים והצבעים נתמזגו ביד אחת, אלא האויר השקוף שמסביב אחר הוא, ואף על פי, שאין לו לעצמו מראה משלו, סגולה טבועה בו לשנות במקצת את הגוונים הדקים מן הדקים, והוא משאיל נצנוצים וזהרורים מזה לזה. הקול אחד הוא בשניהם, אבל צלילו של ההד אחר במקצת, שכן גבוהים הם כאן ההרים שמסביב או היער סבוך יותר.

זה הכלל: אין המתרגם משנה אפילו כקוצו של יו“ד, ואף על פי כן משונה הוא קצת מן המחבר, כי סמוכין לו אחרים ו”רמזי לשון" שונים, ואויר עולם אחר מקיפו, וכל אלה הולכים ונבלעים בין השיטין, והקורא סופג שלא מדעת את בת קולם הטמירה.

 

ז    🔗

מתעמק המתרגם בחיים החדשים שלפניו, תופס כל גווניהם הדקים מן הדקים והגיע למדרגת ה“יוצר”, אבל היוצר איננו עוד זה שהיה בתחלה, אלא אחר הוא עכשיו, כתפיסתו של המתרגם, שקבל עליו מרותו. הריוח שבין נשמתו ונשמת הדברים שהוא מצייר, זה הריוח הבורא את האויר שביצירה, היה בתחלה אחר, רחב או צר יותר, לפי שאדמה זו שהוא עומד עליה עכשיו — אדמת הרים היא או בקעות. הוא גופו לא נשתנה והיצורים לא נשתנו, אף המרחק המצומצם אחד הוא, אלא שהריוח ביניהם נתגדל או נתקטן, משום שהאופק נתרחב או נצטמצם. תאמר: זיוף יש כאן והוא נראה לעינים. חייב המתרגם לשכוח עצמו לחלוטין, עליו ללכת למדינתו ולדור באותם המקומות שדר בהם היוצר, ויש לו לחזר אחר הבריות שהיו מקיפות בתחלה את המחבר ולהטות אוזן כל היום לשיחתן, אף יחיה חיי רווחה כמותו, או יקבל עליו יסורים מאהבה וכיוצא באלה. טענה זו יפה היא, אלא שאין בה ממש. “דיוק” זה, אילו היה ניתן לבני אדם לא היינו רוצים בו כלל, אף ראינוהו כהעתקה סתם. אין חזרה בטבע, ועושר החיים הוא דוקא בשנויים הללו, הבאים שלא מדעת, שבהם נבדלין הבריות אחד מחברו לברכה להם ולנו. חזרה יש בה משום העלאת גרה שהיא מוקצה מחמת מיאוס. ואם ל“דיוק” ממש אנו מתכוונים אין לך זיוף גדול מזה. הגע בעצמך: אדם מדבר בלשון פלונית ואתה בא להשמיעם בלשון אחרת. כלום הלשון אין בה אלא תוכן בלבד וצורתה טפלה לה, ואין אדם מקפיד עליה?

תאמר, המחבר יוכיח. מכיון שהוא מסכים בלבו לעצם התרגום ודעתו נוחה הימנו, שמע מינה, שאין התוכן נפגם בעיניו על ידי חילוף צורתו, והוא מפריד בין הדבקים מלכתחלה. אמת, המחבר מומחה הוא, ואף על פי כן עדותו פסולה, שהוא נוגע בדבר. מתוך שהוא רואה עלייה לעצמו שהוא יוצא חוץ לתחומו, שוב אינו חושש לצאת בכלים שאולים. נוח לו שיראוהו הבריות בפרצוף משונה ובלבד שיראוהו במרחקים, ושמא יתעוררו החכמים ויחזרו אחריו להכירו כמות שהוא. ועל צד האמת אין כאן חילוף כל עיקר, מאחר שהתרגום קיים בצד המקור והוא טפל לו. ולא עוד אלא שהמחבר אינו יכול להשתחרר מן המקור לעולם, וכשהוא קורא את התרגום אינו אלא חוזר על המקור המציץ מבין השיטין, והוא מחזיר את העטרה ליושנה שלא מדעתו.

אמת, עצם היצירה אחת היא בעיקרה, אבל דרך היצירה אחרת היא: בשעת יצירה ראשונה ראה היוצר לפניו את חזון עולמו בהרבה דמויות; רואה היה פני הדברים ואינו רואם, חלף המראה ושוב נתגלה וחזר ונעלם. חולם היה והוגה וחושב. היה סותר ובונה, סותר ובונה, אבל מקצת מן ה“מפולת” מונחת וקבועה בבנין החדש. צל דק וצלו של צל מעולמות אחרים, שעלו במחשבה ונדחו או נשכחו, מרפרפים כאן באויר באין אומר ודברים, וכמה נשמות ערטילאות מוצאות כאן תקונן. ואילו החזון במחזור שני אחד הוא בעיקרו, הדברים ברורים וצורתם נתבהרה. הפרצופים שוב אינם יורשיהם של כמה וכמה יצורים אוריריים וקלים, אלא הכל כאן מ “עור אחד” ו“אור אחד”, גופים מוצקים וקבועים, ציורים נחמדים, שהעין רואה והלב חומד ונהנה, ובאה היד ומעלה על גבי הגליון, והמתרגם סובר שהכל כאן ראייה ראשונה, אחת ופשוטה חלקה ונאה. מהיכן יהא המתרגם יודע, אף לכשירצה, כל מה שנתרחש בלבו של המחבר בשעת יצירה? מי יגיד לו ויצייר לפניו חדות היצירה, שהיתה עתים נחה עליו והאמונה בכח עצמו, שהשפיעה עליו לכתוב ביד הרוצה פרק פלוני, בעוד שפרק אלמוני נכתב בשעת פקפוקים וספקות, ביד רפה, מתוך צער ויאוש? אמת, למחר, כשנחה דעתו של המחבר, השתדל לטשטש קצת את הניגוד הבולט ונראה אך לו בלבד, זה החבור בין הפרקים שאינו עולה יפה כל כך. אבל מי יאמר, שעלה בידו דבר זה, ואם לא נתגנבה הרוח הרעה אף לפרק אחד? וכנגד זה, מי יטול מאת המתרגם הלך נפשו הוא בשעת תרגומו, והתאבקות לשונית שאינה אך לשונית בלבד, אלא מלחמת ציורים ומושגים שהיו בזמן מן הזמנים בעולמם המיוחד, והם הולכים ומשפיעים על עצם הדברים ותכנם?

הילכך, כל האומר שניתנת יצירה להתרגם כל צרכה אינו אלא טועה. וכשם שיש להבחין בשעה ש“חקרן” בא לתרגם “פרק שירה”, שניטל הרבה מן השירה על ידי תרגומו ופג טעמה, אף על פי שכל גנזי הלשון משומרים לו וגלויים לפניו, כך אם יבוא משורר לתרגם “פרק שירה” זה, יהיה בו טעם אף ריח שירה, אלא טעם אחר וריח אחר, שכן שונה הוא משורר שני והוא נבדל מהראשון. הואיל וכך על שום מה נבוא לקלקל יצירה על ידי “דיוקה” כביכול? וכשם שאין ה“דיוק” ניתן בסכום המלים אלא במשמעותן כך אין ה“דיוק” משתמר בערמת צבעים וגל אמרים המוסרים את המשמעות כסדרם ובצורתם בלבד, בלי רוחם המאחדת אותם ובלי הריח הנודף מחבורם השלם. קול הצלילים וריח הגוונים אינם באים אלא בשעת יצירה ופריחה ולא על ידי עקירה והנחה.