לוגו
בעל הבית
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

שקועה עד צוואר בירכתי הספינה. אצות חלקלקות, ירוקות־חומות דבקות אל הלְווחים. על הסיפון הראשי נערך הטכס, החזרה לטכס. תחתוניות מלמלה מתנועעות כבנות יענה. נערות לבושות שמלות לבנות, אופנה ישנה מתחדשת. נוּרות צבעוניות, עמומות, ללא ניע, בשמש הנוטה מערבה, על כבלי חשמל רפויים, בירכתיים, למים צבע עכור. מרחוק מבחינה בדמויות חסרות מיתאר ברור, צנופות בתוך המים, צפות על גבי קורות.

“שימו לב, שימו לב, מיד תוכלו לצפות בטכס המרהיב של בחירת נערת החן העולה מן המים,” מכריז המַנְחה.

הגוּשים הירקרקים במרחק מתחילים ללבוש צורה, למתוח גֵו. שלושה גושים משוקעים במים במירווחים בלתי שווים, כמו נחשי נייר מתקפלים, צפצפות של יום העצמאות, מושיטים צוואר מתוך המים.

“אוּף, אני בכלל לא מבינה למה הוא מתייחס לטכס ברצינות כזו. מי מוכרח לעלות מתוך המים ממש, אי אפשר לביים את כל זה,” אומרת נערת החן מספר אחת, שתי צמות בהירות מגולגלות על אוזניה.

“את מוכרחה לסרק אותי קצת, בחייך, תסתכלי על השיער שלי,” אומרת נערת החן מספר שתיים, שערה מפוזר על כתפיה, שחור.

“איך הוא חושב שאני אזכה בתואר בצורה כזאת,” אומרת השלישית, שערה הלח מתקרזל כצמר כבשה.

כמו באגדת הברווזון המכוער הן נראות יפיפיות כשהן עולות ומטפסות על הסיפון בביקיני מינימאלי, על כל פנים, כך הן נראות בעיניי מן הירכּתיים, מקום בו אני עומדת שקועה במים. בירכתיים למים צבע עכור. אני משתדלת לצוף, מנפנפת בסל הדגים אשר בידי.

“אתם מוכרחים לעזור לי לעלות,” אני קוראת אל נערי הסיפון מלמטה, חרטום הספינה נראה לי מאיים בסבך חבליו.

הנערים אינם שומעים. הסל שבידי, סל דייגים גדול, כבד מנשוא. מטפסת באחד הסולמות, מעבירה את הסל מיד ליד, רגלי מחליקות על החֲוָוקים. אחד מהם חד במיוחד וחותך בכפות רגליי. רק כשאני מגיעה למעלה מואיל מישהו לקחת את הסל הכבד מידי.

“גברתי עוברת על פקודה מפורשת,” לפגוש דווקה בקברניט כשאני עולה מן המים, “משימה קשה לשחק נערת חן עולה מן המים.”

כמו תמיד אני מתקשה לפענח את מושא האירוניה המתרמזת בקולו. האם כשהוא נוקט במונחים צבאיים הוא מוסיף לשמור אמונים לאדוניו. אחרי הכל בילו את שנות בחרותם יחדיו בלחימה, אם גם לא נטלו חלק במלחמה. חשודים היו על הרשויות. ואף־על־פי־כן, נסתפחו לאחת מזרועות הביטחון ושרתו בה שנים אחדות.

ואל אשתו הוא אומר בעודי מתרחקת, “יש משהו נוגע ללב בביישנות הזו, לעמוד בתחרות לבושה בבגד ים, אחרי כל היפיפיות האלה, וגם לעבור על פקודה מפורשת. אני מבין את הרצון להביא תועלת, אבל השיגעון לשוב אל הים, ועכשיו, סל הדייגים, מה היה אומר על כך בעל הבית”.

לכאורה אין הוא מתייחס לקיומי, אבל קולו הרם, וגילוי הגיגיו באוזני אשתו, מרמזים כי אולי הוא מתכוון להשמיע את הדברים באוזניי.

אני חומקת למַטה אל המטבח. מוטל עלי להשלים את חובותי. שהיתי במים זמן רב מדי. תוחבת את ידי בכפפות הגומי הכחולות.

“שולח לך את הַזַרְטי,” נשמע קולו מלמעלה. הזרטי הגדול, ואני לא ידעתי. עתה מופיע ראשו בפתח, ממלא אותו כולו, “האם לא שמעת מעולם את שמו של הזרטי אשף המטבח?”

“חשבתי שהטלת עליי את תפקיד הטבחית,” אני פושטת צוואר כלפי מעלה, הנקודות החומות הזרועות באישון עינו הימנית מתרחבות בקריצה, אך ראשו נעלם מריבוע הפתח בטרם מצאתי בעצמי את האמץ להתריס.

האשף, הזרטי, מרכין ראשו בביישנות כמעט בענווה. על פי גינוניו הוא מן המזרח הרחוק, אבל קלסתר פניו מכחיש את הרושם וגם שמו. אינו מושיט לי יד, קד קידה, מרפקו כפוף וכפו צמודה אל מותניו, “הזרטי.”

ידי המסורבלת בכפפה, נשלחת לקראתו ונסוגה במבוכה אל סינורי.

הַזַרְטי מרגיש את עצמו מיד בבית, מסייר בחלק האחורי של המטבח המשמש כמזווה. אני הולכת בעקבותיו כתלמידת בית־ספר. פניו הקפואים אינם מסגירים את דעתו.

“אני רוצה פּיצוֹת איטלקיות אמיתיות לפסטיבל הגדול,” מרעים קולו של הקברניט, ואני, הפעם, אף אינני מרימה את ראשי. בטחוני נוטש אותי כליל, “אבל אתה יודע,” אני לוחשת, “מראש אמרתי לך שהבישול איננו המקצוע שלי, פשוט רק…”

“רצית לשוב אל הדברים הממשיים,” מצטט הקברניט מפי, "משום כך שלחתי לך את הזרטי. "ריבוע האור על הרצפה מעיד כי שב ונעלם.

“אני רואה שהפיצות כמעט מוכנות,” אומר הזרטי, וקולו אינו מסגיר אכזבה או עלבון.

ובאמת, במזווה, סדורים עיגולי בצק מרודדים, גדולים, במאונך, כמו צלחות בתוך מיתקן לייבוש כלים, עשרות ואולי מאות עיגולי בצק.

“חבל שהחלטתם לשדך פיצות ומרק דגים, והדגים אינם בדיוק מן הסוג המתאים, אבל בסך הכל לא נורא.” הזרטי הגדול מחייך אלי, ואני בולעת את דברי ההתנצלות. ההחלטה לא היתה בידי, התכוונתי להסביר.

בצד ימין של גרם המעלות, עומדות נערות וקולפות ירקות. אלומות שמש מסתננות וזורמות עליהן מבעד לאשנב עגול בתקרה. “חמישה מיני סלט,” קורא הזרטי מתוך התפריט שבידו, ואי אפשר לשפוט אם רב או מעט בעיניו. בגרם המעלות עולות ויורדות נערות, ראשיהן עטורים בשביסים לבנים, חייכניות, צופנות דבר סֵתר, שליחותיו של הקברניט.

אני מסתובבת במטבח, על ידי כפפות הגומי הכחולות. בכל מה שאני נוגעת בא מישהו ולוקח מידי ועל הכל מנצח הזרטי במיומנות. במטבח האפלולי למחצה, כל איש ואיש מרוכז במשימותיו, קולו של הזרטי רך וסמכותי, רחישה ללא רעש, ככוורת דבורים, ואני בכפפות הכחולות באפס מעשה.

“אולי כדאי להכין את הסלטים רחוק מן האשנב,” אני מציעה לנערות הקולפות, אך הן מוסיפות לעמוד במקומן מחייכות מתוך נימוס, “נוח לנו כאן,” ואינן מרימות עיניים מן הקולפנים.

מתוך סירים גדולים, כמעט דוודים, מציצים ראשי דגים מן המים המבעבעים. הזרטי תפוס כולו בסירים הגדולים, כאילו לא חייך אלי מעולם.

צל מחשיך את הפתח, “גבירתי, אני חושב שהגיעה השעה להחליף בגדים, גם לנוח מעט לפני הערב הגדול. לא הייתי מציע לך לקלקל את שמו של העסק. בעל הבית לא יראה זאת בעין יפה. תזכרי שכל ההכנסות קודש לקרן הביטחון.”

הכינוי בעל הבית הולם אותו מאד, אם כי לעתים נדמה שאפילו שׂכיריו אינם יודעים מה טיב עסקיו. בעל הבית, בעליה של ספינה זו, בעלי שלי, איש חסר־בית, מבלה את ימיו במסעות סילוניים. משך כל השנים לא נתחוור לי איזה חפץ מצא בי נערה־אשה אשר טכסים ראוותניים לא הצליחו להרשימה. האם יגיע לתחרות? תמיד מופיע כבמטה קסם, בוחן אותי ואני נכשלת, שופכת את המשקה שבכוסי על שמלתי, מאבדת את סנדלי, כאילו הייתי צעצוע אשר קפיצו בגד בו. בעיני כל שכיריו, להוציא הקברניט, ואולי אני טועה, הייתי גחמה של בעל הבית, שמן הראוי להתייחס אליה בסלחנות כסעיף בתלוש המשכורת.

הקברניט מושיט לי יד יבשה כשאני מגיעה לראש הסולם.

“את אורחת הכבוד שלנו הערב,” הוא מכריז בחגיגיות, “וכל ההכנסות קודש לקרן הביטחון.”

“אבל השומרים בכניסה לא יתנו לי לעבור ללא כרטיס,” אני מנסה להתחמק מתוך ידיעה ברורה כי השתמשתי בנימוק סרק.

“רק תגידי שאת אשתו של בעל הבית,” הוא משיב על פי כללי משחקי ופורק מעלי את נשקי. הבּ' הכפולה המבעבעת יוצאת מפיו כאילו מילא אותו מים.

“אחרי הפסטיבל אנחנו יוצאים לפשיטה חדשה,” הוא מוסיף באינטימיות שלא ניכרה בקולו אף פעם אחת קודם לכן, מאז מינה אותו בעל הבית להיות קברניט הספינה. כאילו לא היו מכתביו שמורים במגרת שולחן הכתיבה שלי.

“עד לאן אתם מפליגים?”

“אנחנו בתל־אביב,” משיבה אשתו הנלווית אליו ונוטלת חלק בטכס הזמנתי, מבלי שתפנה ראשה לעברי, בשפתיים קפוצות.

“אני יודעת שאתם עוגנים בתל־אביב,” אני משיבה בנימה מנומסת, “אבל לאן אתם מפליגים?”

“גברתי, אנחנו בתל־אביב,” היא חוזרת כאילו לא שמעה את דברי.

“אבל אני שואלת,” כעוסה על התרעומת שלא הצלחתי להבליע, אני קוטעת את השאלה.

“הפעם אנחנו פושטים לחצי שנה, סביב העולם בחצי שנה,” יוצא הקברניט לעזרתי.

המונח פשיטה אשר נשמע לי כה מובן מאליו בלשון אדוניו, נטען משמעות מחטיאה. הנקודות החוּמות באישון עינו הימנית קורצות, הפעם אני בטוחה.

“הייתי רוצה, מה דעתך שאצטרף, אמנם אינני טבחית מומחית, אבל אני אוהבת לבשל, ואשה במטבח תוסיף אווירה ביתית למסע. אני אשתדל. אקח ספרי בישול. איש ים מנוסה כמוך,” אני מחניפה, “אתה תאהב אולי לשם שינוי את האכל הביתי שלי.”

“ומחלת הים גברתי, וחצי שנה?”

שנינו מתעלמים מן המכשול האמיתי. מי משנינו מבקש להוליך את זולתו שולל. עליתי בספינה ברשותו של בעל הבית, אולי אפילו ביוזמתו, – תוכלי לעזור למוּלה בהכנות לפסטיבל, אבל זכרי, הוא המפקד, הורה לי בעלי לפני טיסתו, והשימוש בכינויו של הקברניט, אשר היה שמור עימו מימי בחרותם למפגשים בארבע עיניים, גרם לי לרגע שלא אדע במי מדובר. בעלי היה מפיק הנאה מיוחדת מן המארב, עיני הנמר שלו מצפות שאתָפס במלכודת. כוונותיו הנסתרות החטיאו תמיד את תמימותי. לו שתיתי מים מאררים ודאי היתה בטני צבה, לשווא. בערב נישואי, בשמלה לבנה אשר נתפרה בבית אופנה מהודר, בידי זר צפורי־גן־עדן מאיימות לטרוף אותי, המתנתי לו שעה ארוכה. לבסוף, אחרי שנזעקו קרואיו למראה חיוורון פניי, הישקו אותי מים, וכמעט מחקו את האיפור מלחיי, שמעתי את חרטום מכוניתו חוצה את האוויר, בקול משב החלטי, שתמיד הצלחתי לזהותו, והיה גורם לליבי לפעום פעימה מבוהלת, איש בשׂורה. שנים רבות האמנתי, כי המתנתי לו שעה ארוכה בליל כלולותי, משום שכהרגלו תעה בדרך. העדר חוש הכיוון שלו היה מעורר בי תמיד השתוממות, כאילו היה גידם ימינו או שמאלו.

“לא סובלת ממחלת ים, להיפך,” אני מספרת לקברניט בלהיטות שאינה הולמת את המעמד, “אני נרדמת נפלא בספינה. הטלטולים, אתה מבין, זה כמו לחזור אל רחמה, זאת אומרת, אל הבטן של אמא.” נכשלתי.

אשתו מתעלמת מגילוי הלב שלי מתוך נימוס כביכול ואומרת, “אני יורדת לנוח, ברשותכם, מישהו צריך לחשוב על הפסטיבל.”

הקברניט אינו מגיב. הוא מוסיף לנעוץ בי נקודות חומות מאישון עינו הימנית, המפתות אותי להמשיך וידוי שנקטע, “לפני הרבה שנים הכרתי חבורה של מלחים, וזו היתה התקופה המאושרת ביותר בחיי. הייתי מסתובבת ברחוב הירקון מוקפת שומרי ראש מסוחררים ותמימים ו…,” הקברניט אינו משפיל את עיניו, כאילו לא היו הדברים מעולם, וכופה עליי לשוב ולנקוט לשון עניינית, “לאן אתם מפליגים הפעם, והאם תחנו בדרך?”

ערב אחד, בטרם הפלגה, בבית קפה מעל קולנוע ‘נוגה’ ביפו, ביקש אותי אחד הימאים להעניק לו את אחד מעגיליי, סהרונים משובצים טורקיזים, קמיע נגד הסכנות בדרך, ואני סירבתי. לא ראיתי שום טעם לוותר למען קצין ראשון על אמונתי העיוורת בכוחם של עגיליי הראשונים. אחד מהם אבד לי בליל חושך בדרך העפר מן העיר אל המושבה ואני הצלחתי למצוא אותו, מגששת באפילה. בעיני הקצין הראשון, הצדיק סירובי את העמדה הצינית אשר נקט בהתייחסו אל אהבת האדם שבי, – אז מה, אפילו אם אין בך אהבה, לפחות קצת גודל נפש. כמעט נער היה וכבר קצין ראשון בצי הסוחר. ואני שיחקתי בחבורת המלחים את משחקי הראשונים כאשה, בעיניים פקוחות. תמיד בחבורה. מתחמקת ממועדון הלילה לבדי אחרי שרקדתי עם כל אחד מהם “נשיקה של אש”; משאירה אותם מאחוריי נוטפי מים אחרי שׂחיית לילה, אני בלבוש מלא על החוף, חולצת רק את נעליי, צופה בהם מתחרים למרחקים. הקצין הראשון לא היה שווה בעיניי אפילו את אחד מעגיליי בהשאלה. – כשאשוב מן המסע אחזיר לך, כמעט התחנן הקצין הראשון, – רק בהשאלה. היתה אצלנו זונה אחת שפיצחה גרעינים כששכבו איתה, סיפר לפתע הקצין הראשון מחוץ לכל הֶקְשר, כך חשבתי בשבתי מולו, כמעט בקריצה מעל לכוסית המתרוקנת, חושף שיניים קטנות, אחת לאחת, מרוּוחוֹת, כרסמניות. – והיה לה אחד בלבד. – מה אחד? תמהתי. ואז העביר הקצין הראשון את ידו על חזהו בתנועה רכה מתעגלת, מתקערת, ואפילו אז חשבתי שהוא מקניט אותי, בּוֹדֶה את הסיפור מדמיונו, ובחלוף השנים נעשיתי בטוחה בכך. ואף־על־פי־כן חזרתי לאורך השנים אל הסיפור ובניתי נדבך על נדבך, מְשַנה מדי פעם את הגלגל המניע של העלילה, בלילות ארוכים של המְתנה, לבעלי, תחילה בבית, שאני קראתי לו ‘המבצר’, ואחר־כך במלון־הדירות, מאזינה לקולות, יודעת כי השטיח הפרוש במסדרון יבלע את הצעדים. מדוע זה תעזוב הַלְקָה, הוא השֵׁם אשר הענקתי לזונה בסיפורו של הקצין הראשון, את בעלה הצייר לבלות במיטותיהם של ימאים בעיר התחתית. כשהיתה עוברת את בית הקפה לאורכו בדרכה אל חדרה בקומה השניה וראשה עטור השיער האדמוני נטוי בגאווה, נפנו אליה כל העיניים, והיא לא הביטה באיש, כאילו לא היינו קיימים, קדימה, באוויר הדחוס אל גרם המדרגות. רבים מאיתנו הלכו בלא רצון אל הלקה. ועם זאת נמשכנו כולנו אל חדרה. והכל בגלל השמועה המוזרה אשר התהלכה בינינו. כאן נעצרה לה תמיד העלילה, זוכרת את תנועת ידו המתעגלת של הקצין הראשון בקפה ‘נוגה’ ומתקשה להמירה במלים. מי שביקר אותה פעם אחת לא שב לחדרה שנית, אבל חיפה עיר נמל והשמועה עוברת מפה לאוזן. גם אני עליתי רק פעם אחת, המצאתי מְספר־עֵד, להיות לי לפה, הלא הוא הקצין הראשון אשר את אחד מעגיליי סירבתי למשכן בידו כקמיע. הלקה היתה מפצחת גרעינים, מעשנת וממלמלת משפטים לא ברורים בפולנית. ואחר־כך המצאתי את המלצר החיגר שאחת מנעליו בעלת סולייה כפולה, עבה, מפליא להגיש ולהוריד במהירות, חֵרף צליעתו, מקיש בהליכתו בקצב לא שווה. כשעברה באולם העשן, כך ציירתי לי את אולם ההמתנה, בבית ערבי גְבה תקרה מטוייח כחול, בעיר התחתית, והוא קיבל הזמנה ליד אחד השולחנות, היה חש בה מיד אפילו מגבו ומפנה ראש, והיא אפילו חייכה אליו. עכשיו לא נותר לי אלא לקשור ידידות בין המספר שלי, הקצין הראשון, לבין המלצר החיגר, כדי לשמוע מפיו את המעשה האמיתי המסתתר מאחורי הבדייה אשר סיפר לי. אבל עדיין לא. המספר שלי מזמין את המלצר לכוסית ומשלח עלבונות בהלקה, השֵׁד יקח אותה, מתנפחת, ובמה היא מתפארת, אשה לתפארת, עם אחד בלבד. וכאן שמעתי את המְספר משמיע צחוק מאולץ שכל תכליתו למשוך את המלצר החיגר בלשונו. ואחר־כך את קולו של המלצר, אתה לא שווה להזכיר את השם שלה. ושוב אני דוחה את האמת והמלצר מתעטף בשתיקתו. וערב אחד החרידה צעקה את האולם הכחול, עלינו במרוצה, הלקה שכבה על מיטתה והדם ניגר מאצילות ידיה. למחרת ליווינו אותה למנוחתה, ואל מנין המלווים הכנסתי את הצייר, פרוע רעמת שיער, וסמוק פנים אל מול חיוורונו של המלצר החיגר, הבעל אשר ככל הנראה נגלה לו סודה של הלקה, אשתו, ועכשיו נודע הדבר והיא הגירה את הדם מאצילות ידיה.

עם חבורת הימאים שלי חזרתי אל בית הקפה בקומה התחתונה, ואל הרגע הזה הולכתי את עצמי לאורך הסיפור, וגרסאותיו הלכו והשתנו כחלוף עונות הציפיה, במלון־הדירות, עכשו ישמע המְספר, הקצין הראשון שלי את האמת מפי המלצר החיגר.

“חצי שנה גברתי בלי תחנות בדרך,” מזהיר אותי הקברניט. גבר חם דם עשה לה, והשאיר אותה עם אחד בלבד, ימאי שיכור, כל גופו כתובות קעקע, פרפרים, כולו פרפרים, צהובים, כחולים ואדומים, שעט במדרגות ומלמעלה שמענו את קולה השחוט, בגלל הגרעינים. אבל הקצין הראשון רוצה לדעת מה בכלל עשתה הלקה הממלמלת שירים בפולנית בקובת הזונות בעיר התחתית. והמלצר החיגר יכול היה להעלות השערות אשר פסלתי אותן בזו אחר זו בלילות הַמְתנה במלון־הדירות. פעם היא פשוט פירנסה את הצייר המסכן שכל חייו היו קודש לאומנותו, בת עשירים, מה יכלה לעשות, לשטוף כלים, רצפות, ובגלל זה שהתחתנה איתו החרימה אותה המשפחה המיוחסת שלה. ואיך הצליחה להעלים מפניו את האמת גם אחרי מה שקרה עם הימאי חם הדם שפרפרים פרחו על בטנו. ופעם הענישה את בעלה הצייר על בגידה עם אישה אחרת. הקצין הראשון לא שמע את האמת מפי המלצר החיגר, אני מכל מקום לא הצלחתי לחשוף אותה, בעוד אוזני כרויה אל המסדרון המרופד בשטיח עבה, יודעת כי יבלע את הקול ואף־על־פי־כן נדרכת. ואולי, העזתי להזות, מעשה של חירות. ואז ידעתי פתאום כי הקצין הראשון בדה מליבו את הסיפור בזונה בעלת השָד האחד. כי משל היתה לנערה שישבה מולו וסירבה להעניק לו את אחד מעגיליה.

“בלי תחנות בדרך,” מרים הקברניט את קולו והפעם החלטי ונרגז.

“זאת אומרת שנרד בערי הנמל ו…”

נסתובב בעיקר בלילות כשאתם תהיו פנויים מעבודה ואני מבישול, בכל המסבאות האפלות, ריח מלוּחַ, שיחות חטופות עם אנשים שמכירים לילה אחד, ואני איתכם ללא שום סכנה של מעורבוּת רגשית או…, כמו אז, שומרת על עגילי הסהרון לעצמי.

“יש לך דמיון עשיר, גבירתי, הרשי לי לומר לך שאת מדברת כמו ילדה.” כמעט מבקשת להשלים, לא השתניתָ, כמו אז, ולפתע תופסת שאני מייחסת לקברניט מעשה בקצין ראשון שלא הכיר מעולם. מבוהלת מכוחו לקרוא את מחשבותי אני נאחזת בתשובה המתבקשת מן התפקיד אשר נטלתי על עצמי, “תחשוב על זה, אני מבשלת לא כל־כך גרועה.”

“אני מציע שהנהג ילווה אותך הביתה, ואל תחששי מפני השומרים, אחרי הכל את אשתו של בעל הבית.”

“אולי הלילה,” אני מתחנחנת, יודעת כי נימת הקירבה שבלשוני יש בה משום הודאה בכשלוני, “תשחרר אותי מן הנהג.”

ללכת לאורך הרחוב, מן המעגן אל בית המלון, הסוליות השטוחות סופגות את חום המדרכה, לרוח הים, שואבת ביטחון מצרור המפתחות שבידי. רכּוּת הנחושת של מחזיק המפתחות וחלקוּת הזכוכית הכחולה של החרוז כנגד עין רעה בקצה השרשרת.

הקברניט מצקצק בשיניו, “הבטחתי לבעל הבית לשמור על הגברת,” הוא מטה את ראשו לימין ומניח כף ידו על לוח ליבו.

אני שולחת יד לארנק, מצפה לצליל נקישת הנחושת בזכוכית. גוש אוויר צונח בחזה כשהיד חוזרת ריקם, מופתעת תמיד מחדש ואינני נפטרת מן ההרגל, אם כי מזה שנים אינני נזקקת למפתח.

במלון־הדירות מונח המפתח בתא שבע מאות ושבע, מספר מזל. מתוך דאגה לנוחותי, כמובן, – אוכל לישון בשקט, לא תשכחי מספר כל־כך ממוּזל.

בגלל פיזור דעתי טען שאינו מניח לי לנהוג בעצמי. מעולם לא הבנתי מדוע טרח כל־כך לשכנעני לעמוד במבחן ולהשיג רשיון נהיגה. אולי מתוך ביטחון בכשלוני, ואולי משום שבהעדר רשיון לא היה מקום להפגנת פטרונות. פעם, כשעדיין גרנו ב’מבצר', במפתיע, מצא אותי מנכשת עשבי־בר בידיים חשופות בגינת הבית. מבוהלת קראתי בקול רם, ‘ויולָה טריקולָאר’, שמו הלאטיני של ‘אמנון ותמר’, זֵכר מימי לימודיי. אם כי מזה שנים חדלתי לטפח את החלום, לא שכחתי את שמות הצמחים אשר נשתגרו על פי בשנות לימודיי הראשונות במחלקה לבוטאניקה, אולי מפני שבימים ארוכים של הַמְתנה ואפס מעשה היו רוחשים בראשי כסרט נע ואני נאחזתי בהם כבמאמר קסם.

– בשמש לוהטת ובלי כובע, איך אפשר לסמוך עליך, והידיים?

הגנן הינהן בהסכמה.

למען האמת היה מלון־הדירות פחות נורא מן ‘המבצר’. – אין שום הגיון להשקיע מליונים באבנים כשאפשר לגלגל אותם בשוק, טען במכירתו. לא היתה כאן שום העמדת פנים של בית. הלילות היו בטוחים יותר ולפעמים יכולתי לברך בבוקר טוב את אחד הדיירים.

האומנם יגיע גם הלילה לפתע. לא יגיע. מנסה למנוע מעצמי אכזבה, כועסת על התעוררות הציפיה. אם יגיע אהיה נחמדה אליו, אתלה את ידי בערפו. כה הרביתי לשחזר את המעמד עד שאינני מצליחה להימלט מן הבאנליות. אענוד לצווארי את היהלום אשר העניק לי במתנה לרַצוֹת אותו. אם יגיע, אבל הוא לא, ואם בכל זאת.

תמיד מקווה למצוא תא ריק, גם הערב. אינני שואלת שאלות, אבל יש לי סימנים. בראי אשר במעלית ניבט מעיני אותו שֵׁד ירוק הניזון מן הציפיות, מוסיף גובה לקומתי, מנפנף את שערי. מוכנה, דרוכה, יודעת שכמו תמיד המיתר יילך ויתרפֶּה, ואף־על־פי־כן.

מתלבשת לאיטי, כאילו יש בכך כדי למתוח את הזמן, להניח לו שהות. עונדת את היהלום, אנוסה ממרחק למלא את רצונותיו מבלי להבין את סוד השליטה. עינו תיפול על צווארי מיד כשיכנס, עוד בטרם ישא עיניו אל פניי. אם יגיע, לא יגיע, אף פעם אינו מגיע כמצופה, תמיד במפתיע. אם יגיע אנהג בריחוק, אומר לו שאני עוזבת, ובאמת לא יהיה איכפת לי, אצא מבלי להתווכח, הדברים שאמרנו זה לזו, לא רוצה להיות מנצחת רק לברוח. מאזינה לטפיפות נעליים על שטיחי המסדרון, פוסלת אותן בזו אחר זו. אם יגיע. בדירה הריקה כמעט מכל חפץ אישי, שוילונותיה מופשלים אל הים, מגובה רב, פשוט אדחף אותו מבעד לחלון, מתנחשל בי הכעס העלוב. איך אני מצליחה בפעם המי־יודע־כמה להגיע למחשבות מגוּנות כל כך? מדוע אני עדיין מצפה? ואם יגיע. בלילה ההוא, בחלון הצפון מערבי שבו הלך ונתחדד קו האופק בין שמים וים בימי אלול, ובתי העיר בלטו על הכחול במיתארים דו מימדיים, בחלון שבו טשטשה מזה שלושה ימים סופת סתיו בענני אבק ורוד את קו האופק המחודד, שבר הגשם את הסופה בברקים אשר נפלו אל הים כנחשים. לפנים, בבתולי, כרעתי בשדה בערב כמו זה, באה בסוד הזיווג כפולחן של פריון. ואחר־כך, כשעדיין היתה לי גינה, גידלתי בצלי נרקיסים, יודעת כמותם את סוד הקסם לשוב לתחיה עם הגשם. סוד הנרקיס נעלם ממני זה מכבר, אבל הדמעות.

בלילה ההוא, – אם לא תפסיקי מיד את הבכי, אני יוצא, ועיניו הצהובות שלא עפעפו הסגירו קְנאות ואולי אפילו פחד סתום, כמו לפנים בשדה, אלא שאז היתה בהן גם השתאוּת. מתמכרת לגשם לא שמעתי כשנכנס. הוילון הוסט בחוזק יד. הדמעות נסוגו.

בלילה ההוא נתגלה לי סוד הַמְתנתי בליל כלולותי. בחדר שוילונותיו סגרו עליי כחומה, נאטם לריח הגשם נותרתי עם איש זר. גם ברגע ההוא, לו ניבְעֶה בו סדק, הייתי מתרווחת בו חֵרף כל החלטותי. אבל הוא דילג על שבועות רבים של דממה כאילו לא היכה הברק את סופת השרב, כאילו לא סכר זה עתה את מקורותי, שלח יד, טפח על אחוריי, אחד, אחד, כאילו הייתי ילדה סוררה, – מה נשמע חמודה?

אחר־כך במיטה הניח על שוקי כף ברזל שצפורניה עשויות, קרה־חמה, קלה־כבדה, בערבוביה, משום הסוד הטמון בגופי לשוב לתחיה, ללא תנאי, אימה, מפני העוצמה, והסלידה, והעונג הזוחל.

– הרבה שבועות לא היית כאן, ביקשתי לחדור מבעד לחומה, נדחפת על ידי הרחש הפושה בחלצי, – דבר אלי.

– תמיד את מוכרחה לקלקל, היד ניסוטה מעליי, כאילו היתה דרוכה לכך, ממתינה לפתחון פה, בהינף אחד. – אתה משאיר אותי תמיד לבדי, נסיתי להחזיר את המתרחש אל מהלך הפתיחה ברוך שבקולי, לא להיגרר למריבה, להרוויח את הלילה. האם נתתי עילה לכעסו הפעם? ניסיתי לדחוס לתמונה אחת סרט של פגישות, שיחות, בהיעדרו, האם היו בכלל, האם עברתי על מצוותיו בבלי דעת.

– את גירשת אותי מכאן. לפעמים אני מפיק תועלת מפיזור הדעת שלך. עכשיו תדעי סוף סוף את האמת. איחרתי לחתונה בגלל המכתבים בשולחן הכתיבה שלך, עבודות בבוטאניקה, מה? ואני התחתנתי איתך, איזה מטורף.

– אבל אלו היו מכתבים ישנים, קולי מאז מהדהד באוזני דהה מכל גוון מרוב תדהמה ולנוכח הגילוי בהארה פתאומית, גם מכתביו של הקברניט, ידידו, מדוע אם כן? ואיזה חתן מחטט במגרות אשתו היעודה בליל כלולותיו, והספינה כפיתיון, הזמנה למשחק בשלושה, ואחר־כך שבע שנות שתיקה עם אשה אשמה. גיבורים רק במלחמות חשאיות, ביקשתי להטיח. תחת זאת נצמדתי לעובדות, נמנעת מתוך אנינות מלהלום מתחת לחגורה, או אולי מתוך דחף נואש להציל מן המפולת ולו בְּדל של תשוקה, של עצמי ובשרי בעודנו חי, – יצאת למסעות ארוכים גם לפני נשואינו.

– אני שונא את כולכן, תני לישון, אני טס בבוקר, מוקדם.

– מדוע בכלל נגעת בי אם לא, התחנן הגוף אשר הזמינוהו לצאת כמו החילזון, עיקש, אם מפני שבעיוורונו ייחס לזולת את מאוויו, או אולי מפני העלבון אשר ביקש שילומים מבלי לדעת כי הוא מזמין תהומות אפלים של השפלה, ואולי בדעת.

– אני לא יכול לרצות אותך כשאני כועס, אמר ומשך את השמיכה מעל ראשו.

– אם יגיע. בחלון הצפון מערבי מתמזגים ים ושמים באובך ורוד. ערב של קיץ. מביטה בו והחוצה ולמטה ללא פחד. עלה מות בחלוננו. אני אקרע חלון בקיר האטום. אני לא אפחד. מחזיקה בידית ומרימה את החלון כדי גובה פניי, מודעת לאיסור החמור של בעלי, – איזה חוסר אחריות, עוד תפלי חס וחלילה החוצה, מניחה למשב הלח לחמוק אל החדר, מלמטה מזמזם הטלפון, “גברתי, הנהג ממתין,” מודיעה המרכזנית.

– אני משאירה את החלון פתוח, נצמדת אל הארנק שבבית שֶׁחיי, מהדקת את הצעיף על כתפיי. יורדת ותחושת הנפילה מגבהים שיש בה גם מן העונג, אינה פגה גם לאחר תנופת התאוצה הראשונה של המעלית.

עוברת על פני השומרים ללא השפלת עיניים, תמהה איך יכולתי להעלות בדעתי שלא יניחו לי להיכנס. על הסיפון מתרחש עתה הטכס האמיתי. ברומו של כֶּבֶשׁ המעלות ממתין הקברניט, הוא מציע לי זרוע.

“קהל נכבד, מיד תוכלו לצפות בטכס המרהיב של בחירת נערת החן העולה מן המים,” מכריז המנחה.

הקברניט מוליך אותי אל בימת הכבוד, מניח לי לעבור לפניו לבדי, בקהל אשר נחצה לכבודו כשדרה.

“נעים יותר להביט בהן מעל הסיפון, בשמלה; אגב, השמלה הולמת אותך מאד, בעל הבית לא היה מתבייש בך הלילה.” אני שומעת את קולו מאחוריי, ידו, בזקיפת זרת ליצנית, כאילו היה הצעיף אשר נשמט מעל כתפיי חסר ממשות כבגדי המלך, מחזירה אותו למקומו.

“גברתי שוב שוגה בחלומות,” הוא מלחשש בסלחנות, “אינך מקנאה בהַזַרְטי הגדול שם למטה, ראיתי את כפפות הגומי על ידיך.”

הגושים הירקרקים במרחק מתחילים ללבוש צורה, למתוח גו, שלושה גושים משוקעים במים במרחקים בלתי שווים מושיטים מן המים צווארים שגונם כעין השעווה באור הזרקורים. “שמלה נהדרת,” מחמיאה לי אשת הקברניט, היושבת לשמאלי, מבלי לטרוח לפנות אלי, כהרגלה, כאילו ראשה קבוע ללא נוע בקצה צווארה. עלה מות בחלוננו, אני משננת לעצמי, מתגוננת. השארתי את החלון פתוח. אשה לבושה כסוכנת בית אנגליה בספריה של שרלוט ברונטה, וגבר מהודר בבגד ערב בעל דשי מקטורן מבהיקים, משחקים בכלב ובנערה. המראה צומח מתוך המים שהזרקורים מטילים בהם מטבעות אור, מתוך הלמות תופי התזמורת ומחיאות הכף של הקהל, אבל אני זוכרת אותו, הייתי עדה לו במועדון לילה בעיר זרה, בארץ רחוקה, במסע היחיד שבו נטל אותי עימו. המְאלף ציווה על הכלב לעמוד על שתי רגליו האחוריות. סוכנת הבית עמדה מן הצד וצחקה, כמעט דימיתי לראות בידיה שוט. הכלב והנערה מילאו אחרי ההוראות. עיני הנערה היו עצומות. מדוע אינה פוקחת עיניים. ככל הנראה מהופנטת בקולו הסמכותי של המאלף, ואולי היא מסוממת. מן הצד, כצופה, הבנתי כי הביצוע היה אמור להימדד בהצלחתה של הנערה לפגוש בתנועותיו של הכלב. הנערה נעה בתנועות כמעט בלתי נראות, וחֵרף עיניה העצומות, בהרמוניה עם תזוזותיו של הכלב, וסוכנת הבית הגיבה בצחוק כל אימת שהפיקה רצון מן הביצוע.

המאלף ציווה על הכלב לפשוט את כפותיו הקדמיות ולהחליק על פני הנערה. מוזר, אבל על פי מבע פניה נראה כי לא היה במגע כפותיו חדוּת של צפורניים, אלא רוך של כּריוֹת. היה במחול הקרקסי מתח אשר נחרץ עליו להתפרק, ואכן הנערה קרסה פתאום, וכל אותה עת היו עיניה עצומות, עורפה נוגע בבליטה הסגולה שבקצֶיהָ ציצת שיער. הנערה התכרבלה בתוך עצמה כעוּבּר, בגמישות מפליאה עד שנראתה כגולם. הקהל בחדר הדחוס מחא כף. היה משהו במחזה שלא נקשר במין, וריתק אותי למקומי עד שלא ביקשתי, בוא נצא מכאן.

האומנם ראיתי את המחזה במועדון, או שמא הצדק עם הקברניט, שוב שוגה בחלומות. אבל אני ממלאה אחרי כל ההנחיות, יושבת על בימת הכבוד, איש אינו יודע.

“אני מקווה שתמלאי את חלקך בהצלחה,” בוקע קולו של הקברניט ממעמקי בטנו, לימיני. צליל מתכתי נצוק בנימה המְפתה, ואני יודעת כי אעמוד בכך.

מניחה את הכתר על ראשה, ואינני מרימה אפילו פעם אחת את עיניי אל כֶּבֶשׁ המעלות. התמימות הזורחת מעיניה הדומעות של מלכת היופי מעלה חיוך על פניי, ואולי השמחה על בְּדל של חירות.