הַיּוֹם מִכָּל הַיָּמִים אוּלַי בִּגְלַל צְלִילוּת

הָאוֹר הַסְּתָוִי הַחוֹרֶצֶת גּוֹרָל, חָשַׁבְתִּי שָׁלשׁ

פְּעָמִים עַל הַמָּוֶת, חָשַׁבְתִּי מָה יִכְתְּבוּ

עַל הָאֶבֶן הַלְּבָנָה, שׁ.שִׁפְרָה וְאוּלַי אִם לֹא אַזְהִיר

בִּמְפֹרָשׁ יִכְתְּבוּ לִרְצוֹנוֹ שְׁמוּאֵלֵבִיץ כְּמוֹ הַהוֹדָעָה

עַל סְלִיל הַמְּשִׁיבוֹן, וְאוּלַי, לָמָּה לֹא, הַשָּׁנִים

דְּמוּמוֹת עָבְרוּ עַל חַלּוֹנֵךְ וְצֶמֶד עֲגִילַיִךְ

מֵת בְּתוֹךְ קֻפְסָה, תֵּבָה נִשְׁמָע לִי

מְגֻנְדָּר מִדַּי, וּבְעִקָּר שֶׁבֶּאֱמֶת עוֹמֶדֶת קֻפְסָה

כָּזֹאת יְרוּשָׁה מִסַּבְתָּא אֶסְתֵּר-שְׁפְּרִינְצֶה עַל שֻׁלְחַן

הַטּוּאָלֶט שֶׁלִּי, וְאַחַר כָּךְ חָשַׁבְתִּי עַל צְרוֹר

מִכְתְּבֵי אַהֲבָה בַּעֲלִיַּת הַגַּג, אוּלַי

בְּיָד אִישׁ סוֹדִי, אֲבָל אֵין לִי מִי, וּמָה בִּכְלָל

חָשׁוּב אַחֲרֵי מוֹתִי, וְהִתְפַּלֵּאתִי אֵיךְ דַּוְקָא הַיּוֹם בָּאוֹר

הַצָּלוּל הַסְּתָוִי פּוֹקְדוֹת אוֹתִי מַחְשָׁבוֹת עַל מוֹתִי, אוּלַי

בִּגְלַל אוֹתוֹת הַהִתְפּוֹרְרוּת שֶׁמְּשַׁדֵּר הַגּוּף כְּמוֹ גֶּזַע

עֵץ חָלוּל, וְאַחַר כָּךְ חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי מֻכְרָחָה לֶאֱזֹר

אֹמֶץ וּלְצַוּוֹת אֶת הַדִּירָה וְהַתְּמוּנוֹת וְחֶפְצֵי

הַנּוֹי כָּל מַה שֶׁאָגַרְתִּי בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים, וּבְעִקָּר דַּפֵּי

נְיָר מַצְהִיבִים מְגֻבָּבִים בְּתִיקִים חוּמִים, לֹא

אָטִיל אֶת הַחוֹבָה עַל אֶחָד מִילָדַי הָאֲהוּבִים לְהִתְעַסֵּק

בְּדַפֵּי נְיָר מַצְהִיבִים, אֲבָל מַדּוּעַ פָּשׁוּט

לֹא לְהַשְׁמִיד אוֹתָם בְּמוֹ יָדַי, וְשָׁכַבְתִּי

בְּשֶׁקֶט לְיָדוֹ חוֹבֶקֶת אֶת הַסָּדִין כְּמוֹ

בֻּבָּה, כְּמוֹ יַלְדָּה, וְגַם תְּמוּנָתוֹ שֶׁל אַבָּא קְרוֹבָה

אֶל פָּנַי הִדְאִיגָה אוֹתִי, לָמָּה דַּוְקָא

הַיּוֹם מִכָּל הַיָּמִים וּבְעִקָּר אִתּוּתֵי

הַגּוּף הַמִּתְפּוֹרֵר כְּמוֹ גֶּזַע עֵץ חָלוּל שֶׁנָּגְעוּ

בִּקְלִפָּתוֹ.

"אִם אֶל הַשְּׁאוֹל תֵּרֵד,

עֲצָתִי קַח אֶת לִבְּךָ:…..

אַל תְּנַשֵּׁק אֶת אִשְׁתְּךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ,

אַל תַּכֶּה אֶת אִשְׁתְּךָ אֲשֶׁר שָׂנֵאתָ…

פֶּן זַעֲקַת הַשְּׁאוֹל תִּתְפֹּשׂ אוֹתְךָ."

(“עלילות גלגמש”, לוח שנים-עשר)