“אלו לפי אידי דמעי יזולון – לא דרכה רגל אנוש יבשת” – היה אומר רבי אברהם אבן-עזרא מקולל הגורל. וגם אנו כולנו היינו יכולים להציף את העולם מים עד ים, עד לבלי השאיר מקום ליבשה, אלו לפי אידינו דמעותינו נזלו. ואולם מקור דמעותינו הוא כמעין אכזב. ברגע האחרון, כשנדמה לנו, כי גם השמים וגם הארץ הם נגדנו והמים באים עד צואר – מתמתח איזה ערפל על דוק עינינו ואיננו רואים ואיננו מרגישים עוד את הנעשה מסביב. חושינו הולכים וקהים. מרוב צרות ויסורים משתרר בקרבנו איזה שויון-נפש, הבא מתוך יאוש ורפיון-ידים, ואנחנו מניפים בסודר כלפי העולם, כאלו היינו אומרים: עשו לנו מה שתעשו – יהי מה שיהיה!
בימים יותר שלוים אנו חשים גם בדקירת מחט. אז יש אשר יבואו ויאמרו לנו: עם מרוּגז-עצבים אתם, הרואה צל הרים כהרים. אתם מרימים קול זועות על כל פגיעה דקה מן הדקה. תחת זאת אנו יושבים בדומיה באותם הימים, כשמבול של פגעים שוטף ויורד עלינו. אנו טובלים בנהר דינור כבנחל אפרסמון ומתנגבים אחר הטבילה וממשיכים את החיים על הר-געש. אולי אנו עיפים וגרוננו נחר מהצעקות והמחאות, הבוקעות את חלל האויר וחולפות כלעומת שבאו, מבלי השאיר גם נתיב. ואולם על פוגרום אחד בקישינוב, שבו נהרגו יהודים במספר כזה, שהעתונאי היה מתעצל היום לכתוב עליו שורה אחת – התרענו ותקענו בשופרות, ותיאודור הרצל עדין-הלב אבד אז את שווי-המשקל הנפשי למראה הדם השפוך, ומהר להפוך את הספינה ולהובילה לאוגנדה; כנגד הפרעות של פטלורה, דניקין ובאלאחוביץ נסינו עוד למחות, אך מי שם לב לגלי הפרעות החדשים העוברים בסערה, ולמאות היהודים החדשים הנרצחים והנטבחים? אולי יבוא איזה סטטיסטיקון ויצרף בשקידה מספר למספר ויחבר את אלו אל הרשימות הקודמות – אבל חוץ מסך-הכל זה אין כלום.
והאם רק פוגרומים? מתים בל יחיו, אבל החיים ונושאים על שכמם את צער העולם, המתמוגגים ביגונם, אלו תובעים את עלבונם ואין משיב. מאושרים היינו אז באותם הימים, כשברוסיה לבדה, ואולי גם ברומניה, היו גוזרים עלינו גזירות – בטוחים היינו, כי רק קרקע זו הוכשרה למשטמה ולרדיפות ועולם גדול ורחב היה לפנינו: ממשלות הגינו עלינו, פרלמנטים התקוממו, דיפלומטים שלחו איומים, בטלו כתבי-אמנה, התנו תנאים ודרשו דרישות, ובכל מקום שבאנו לשם קבלונו כנרדפים, בסבר פנים יפות. והנה באו הימים הנוראים, כשקריאות “הֶפ, הֶפ?” נשמעו שוב מכל העברים. כגולי ספרד לפנים נעה ונדה ספינתנו מחוף לחוף ובכל מקום זורקים בנו אבנים. כל השערים ננעלו בפנינו. הארצות מכניסות-האורחים פוגשות אותנו בעיני-זעם. בכל מקום הננו אורחים לא רצויים. פליטי חרב ורעב נעים ונדים מעיר לעיר וממדינה למדינה ושום אדמה אינה קולטת אותנו, כי אם פולטת.
מובן שאנו אשמים בכל הרעה שמצאה את העולם, ששקע עד צואר בדם אדם. מובן, שאנו הננו החזקים, הכובשים הכל, הקונים הכל, שכל התבל הוא מדרס תחת כפות רגלינו. ואולם “במקרה” אנחנו הננו האסקופה הנדרסת תחת כפות רגלי כל עבד מתפרץ, שהעשיר מפסולתן של לוחות-הדם שבין עם לעם. אנחנו הננו הקושרים, ואך במקרה ערך הוא, העולם הנאור, קשר כנגד העם החלש, שאין לו בעולמו אלא מקל-נודדים ורצון צנוע לחיות ככל האדם.
השלימו ביניהם, במלחמה זו נגד החלש, גם השונאים הנצחיים: האפיפיור ברומי והשייכים בערב, לורדים אנגלים ושלטוני צרפת, מושלמים ונוצרים, והם מוסיפים עוד להתנקש בכבשת הרש, בכברת הארץ הקטנה, שנשארה לפליטה. לערבים נתנו שלש ארצות: חג’ז, עבר-הירדן וארם-נהרים, להם ניתן גם כתר-מלכות, ואין הם יכולים לשוב למנוחתם עד אשר יתנו להם גם את ארצנו.
ואלו היינו יכולים להביע את כל הכאב וכל הצער היינו מרימים צעקה גדולה ומרה, שהיתה מחרידה שמים וארץ. את אֵידנו אין גם להביע אפילו בדמעות. ואולם אין אנו מביעים כלום. כקפואים אנו עומדים בלב העולם הזועף ומסתער ומביטים בעינים עצומות אל המרחב ואיננו מבקשים גם פתרון לאותן השאלות הנוראות, המנקרות בחשאי את הלב.
מה נעשה? לאן? אי הוא החוף? מהו המוצא? לחבר את כל הראשים לראש אחד ולהתיזו? – אין פלא כזה. העמים הגדולים, החכמים להרע ולהמצאות, לא המציאו עדיין גיליוטינה כזו.
והנה אנו יושבים וממשיכים לארוג את מסכת החלום. מי יפריע בעדנו מלחלום את חלום הזהב? הן גם אז, בנפול ממלכת יהודה, ישבו נביאינו וחזו את חזון אחרית הימים על העמים והממלכות, ומדוע לא יוכלו חולמי הגיטו להגות בהזיות על-דבר מלכות העתיד?
כן. תמימים היינו. היינו כחולמים בשיבת ציון. בפתרוננו אמרנו למצוא פתרון גם לשאלתנו בין העמים. רוצים היינו לחדול מהיות שאלה ולהיות עם. הן גם עתה מוסיפים שונאינו בכל מקרה לשלוח אותנו ל“פלשתינה” – אות הוא, כי היו מוצאים בזה ספוק ונחת-רוח. ובכל זאת, כשמגיעים אנו לפתרון זה, כשחלומנו מקבל צורה של מציאות, הם נרגזים כולם ומטילים סערה. כל המזרח כולו בוער כקלחת-אש וכל המערב מזדעזע. הן זהו פתרון טוב יותר מדי – היהודים יהיו ככל העמים, עם בין העמים, וזה לא יתכן. אין להסיר את הספוגין של צמר מעל חלל הלב של העם היהודי. לא יגאל ולא יחיה במנוחה, כי אם יִזָרֵק כבתוך כף הקלע מארץ לארץ ולא יחדל מהיות “שאלה” נצחית, שאין עליה תשובה.
אולי באמת צדק ישראל זנגביל, כשהוא מונה אותנו ואומר: “העולם הוא מלא רשעות יותר מדי ואינו יכול לסבול, שרעיון תמים וישר כזה יצליח. בני העולם נותנים שכר טוב לא לאלו (החלוצים) החוצבים אבנים, כי אם לאלה המנפּצים ראשים”.
ואוּלם חולמי הגיטו לא רצו לנפץ ראשים – אם היה זה אסונם או אשרם – איני יודע. אולי גם לא יכלו. “על חרבך תחיה” – לא להם ניתנה “פריבילגיה” זו. רבי יוחנן בן זכאי ואספסינוס הם שני עולמות, כיבנה ורומי. המצביא הרומאי לא הבין את התשובה שנתנה יבנה לרומי, ואולם ההיסטוריה הבאה הוכיחה, מי היה המנצח. המורדים הנצחיים נשאו תמיד בלבם את המרד בדמות אמונת המשיח. ואיש לא העיז לנגוע בחלום הנארג היפה, אם גם הכיל זה בחובו את משפט העמים העתידי בעמק יהושפט. ואולם ברדת החלום אל המציאות וההתגשמות – מתחילה המלחמה כנגדו בכל תוקף. דוד אלראי, שאחז בנשק, כבר העמיד כנגדו את כל תקיפי העולם. “מסע מגן-דוד” הוא להם יותר נורא ממסע-הצלב לנו. חולמי הגיטו לא רצו לנפץ ראשים, ואך העיזו להקיץ מתרדמתם ולעזוב את החלום, והנה שכחו כל אומות העולם את כל התלאות אשר להן מסביב ואין להן אלא דאגה אחת: אותה כברת-הארץ הקטנה, שגדלה כגודל מחוז קטן באיזו מדינה.
ואולם יבנה ורומי, אין איש יודע עוד מי מהן ינצח. החרב אינה מכריעה לעולם – היא נותנת אך הכרעה רגעית, אבל לא עולמית. בתקופת הצהרת בלפור היתה אנגליה יותר בטוחה בנצחונה והיתה מעמידה על דעתה. משהתחילה מרגשת את חולשתה באו גם פקפוקיה. שם לא הכל נוצץ ולא הכל זהב טהור. ואין לדעת עוד, מי ישמיע את המלה האחרונה בפתרון שאלת המזרח הרחוק.
חולמי הגיטו לא ינפצו ראשים, לא יחליפו את יבנה בצפרני הברזל של רומי, אך מנוחה לא יתנו לאירופה, החרדה על שללה, שלקחה בחרבה וקשתה, ויפילו עליה אימה בכל עת ובכל שעה. הם לא יערכו “מסע-מגן-דוד”, אך גם “מסע-הצלב” לא יצליח באותה הארץ שחצי-הסהר רבו המאמינים בו אם יאמר הצלב להפוך את פניו אל העם, אשר באירופה לא יאמין ובמושליו ישים תהלה.
נחלום ונאמין, כי לא לעולם יזולו דמעותינו, היינו ונהיה כחולמים. ואם נרצה לא יהיה זה חלום…