נדחקתי אף אני בין המון החוגגים, הזרועים על ההרים הסובבים את ירושלים, המרקדים רקודי המזרח בעינים נשואות למרום, הרוכבים על ראשי בני אדם, במקום בהמה, ומכריזים על “פלשתינה של האישלם ולא של הציונים” ועל “אמונת השדים של היהודים”. אני חושב, שלא הייתי “שעטנז” בחגיגה זו. אמנם החג לא חגי – הרי לדידי “לא מצא איש את קבורתו” – אבל בכל זאת יש לי רשות להיות עד ראיה לחגיגה מיוחדת במינה זו. הר ציון, שלרגליו אנו עומדים, הוא שלי על-כל-פנים כמו שלהם, הדגל הוא של משה ולא של מחמד, ואני נמצא לא במיכה כי אם בירושלים עיר קדשי – אני מעיד על זה את השמים, שהיו פרושים עוד לפני אלפים שנה על ראשי אבותי, ואת הארץ אשר עליה עמדו רגליהם.

ואיני מקנא קנאת ה' צבאות על אשר נטלו לעצמם את משה שלנו – דבר זה בעצם אינו גורע מכבודנו כלום. אדרבא, ירים לכל הפחות פעם בשנה מי שהוא זולתנו את דגל משה רבנו עליו השלום, זה הדגל, שאנו היהודים, נושאים אותו בכבוד וביסורים יום יום, שנה שנה במשך דורות רבים. רק אנו אשׁמים שבאותו היום שכפו עלינו ההר כגיגית היינו אנחנו הפזיזים שהקדמנו נעשה לנשמע. היינו יכולים אף אנו לעשות כמו שעשו אחרים: לדחות את היד שהביאה את התורה, לקבל רק שבע מצוות של בני נח, לחיות על החרב ועל הידים, ורק שבוע אחד בשנה לערוך טיול מחברון ויריחו, לזרוק חרבות באויר ולערוך שירים ורקודים לכבודו של משה. דבר זה הוא הרבה יותר נוח מקבלת עול תורה ב“נעשה ונשמע” ולעבור בשכר זה דרך כל מדורות העולם ולסבול את כל מצוקות הגלות.

ואני לא הייתי מקפיד על דגל זה, שנפל לידים אחרות כמעט בחצי-חנם, אילו היו לכל הפחות נושאי הדגל נותנים לעצמם דין-וחשבון והיו יודעים מה שכתוב בו. בשאר ימות השנה הרשות נתונה: הפנקס פתוח, היד כותבת והפה ממלל. אבל ב“נבי מוסה” יש לזכור, שאין בתורת משה כלום על “פלשתינה רק לערבים”. בין אומות הכבוש של יהושע לא נזכר שמם, בין שלשים ואחד מלכים לא בא זכרם. פעם אחת נמצא בספר הספרים “גשם הערבי” בספר נחמיה – ובימים ההם כבר הספקנו גם למלוך, ליצור, לחיות ולהנבא ולהגלות ולשוב עוד הפעם, ובתורת משה – אנו בקיאים הרבה יותר מהם. אולי הם יודעים היכן קברו של משה, אבל אנו יודעים היכן היתה נשמת החיים שלו, ככל אשר יספרו “אנשי הכתב”, יודעי הספר, שגם מחמד עצמו בקש את מאמיניו להתיחס אליהם בכבוד. עוד הרבה זמן לפני הכרזת בלפור והופעת “הציונים” עמדה במרכז השאיפה של האיש משה הארץ “אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם”. אלמלא שאיפה זו שהיתה בלבו של חניך החצר, חצר המלכות לפרעה במצרים, לא היה אולי מוליך את עמו “אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב”, כטענת המתלוננים. במרחבי העולם המזרחי היה, אולי, מוצא ארץ אחרת, יותר קרובה ויותר נוחה, שאין צורך להלחם עליה כל-כך. אלמלא היתה קודמת לבחירה זו אמונה עתיקה משורשת בלב בדבר ארץ הכנעני שניתנה למורשה לבני עם אברהם יצחק ויעקב. ומאז ועד עתה נשתנה רק דבר אחד: הספקנו עוד יותר להשתרש בקרקע זו, השקענו בה דמים, הקדשנו כל שעל אדמתה בכח ובזיעה, הרטבנוה בדמעות, בתקוות, החיינו אותה, יצרנו בה, השארנו בה זכרון נצח, היינו למרכז אורה לכל העמים במשך דורות, ובזה גם להעם הערבי ולתורתו.

ו“זכות אבות” יש לה ערך רב. את המציאות אפשר אולי לשנות, אבל אין לשנות מה שכבר קבור תחת שכבות האדמה ומה שחרות בעט בספרי הימים.

כל מה שנמצא מלמעלה על השטח, כל מה שאתם יכולים להעלות כביכול בסערה ולגלות במגע בלבד – אין לו אותה הזכות שיש לכל הנמצא תחת השטח, בעומק של כמה וכמה שכבות, שהדורות ההוים אינם מגיעים אליהן בלתי אם בעזרת החופרים והחוקרים. נבוכדנצר וטיטוס יכל יכלו להגלות עשרות פעמים את היהודים החיים מן הארץ, אבל שליטה לא היתה להם על המתים, לא יכלו להרגיז אותם מקברם – ולשוא היה עמלם. מהם ומהמונם לא נשאר כלום, ואלו משפחת כהנים בהר הזיתים, שחצבה לה שם קבר, משמשת לעולם ראיה נצחת, כי הארץ היא לא של אשור ולא של רומי כי אם של יהודה. גם הארכיולוגיה היא השופטת על הזכויות של עם על ארצו ולא רק המילטריות. מה נשאר ממציאותם של הטורקים בארץ ישראל? המתים – זהו הדם התוסס של האומה, העובר בגלגול נפשות מדור לדור ודופק בלב האומה ואומר לה: נקום! ואין לעכב מרוץ דם זה בשום תעמולה. ואין להתחיל היסטוריה מן השטח העליון והשכבה העליונה, כי קול הדורות משתיק את המית החדש. הישן והעתיק מוכרח לבוא על זכותו ולחדשה… רוסיה היתה מוכרחת להכנע ולשחרר מעולה את פּולין ואת פינלנדיה ואת ליטה ואת אסטוניה ואת לטביה, כי כך דרשו שם ממעמקי הקבר איזו פולנים אצילים, ליטאים גיואנים, פינים זקנים, איסטים ולטים שנרקבו ושמם נשכח. ולא היה דרוש כלל שישב שם רוב באותה המדינה. אילו היו גם פולנים מועטים בפולין היו יכולים שלא להבטל ברוב ושלא לוותר על זכותם. בימי שלטון אוסטריה היו הצ’כים כל כך מוטמעים בתוך האשכנזים עד כי היו שחשבו שכבר אבד ניר לאומה זו ולעולם לא תקום לתחיה, ובאה דחיפה מן החוץ ונתנה להם את שלהם, מפני שהם תבעו את שלהם, את דרישת הדורות. אבותיהם בנו את הבתים הגדולים והיפים בפראג, התהלכו על ההרים אשר מסביב, משלו ומלכו, ובכל מקום אשר תחפרו מתחת לשכבות העליונות לא תמצאו גרמנים, כי אם צ’כים.

וזהו מגוחךְ ומעציב, כשבאים אנשים על יד עיר דוד ובמקום המקדש שלנו ומכריזים “פלשתינה רק למושלמים”. גלו קצת את שכבות הקברים אשר מסביב, דפקו על הקברים ושאלו: למי הארץ? שאלו את הדגל המתנוסס: לשם מי ובשביל מי דפק הלב הזה, אשר את דגלו אתם אוחזים בידכם? איך הייתם מרגישים את עצמכם אלמלי באו אנשים למיכה ולמדינה והיו מגרשים אתכם מבתי מקדשיכם אתם והיו תוקעים שם איזה דגל אחר ומכריזים הכרזות מעין אלו של אומה אחרת? איך הרגשתם את עצמכם בימי הטורקים, אף על פי שאמונתכם אמונתם, רק משום שדמם אחר ובאדמתכם לא חפרו להם אבותיהם קבר?

וחבל מאד, שאנו מורידים לפרקים את הדגל של משה רבינו. גם על “ההר” וגם בתוך העמק כאלו מתביישים אנו ב“חטא” זה ומכסים את האופקים הנגלים מרחוק. אין עלי-תאנה כאלו שאפשר לכסות בהם את “חרפת” העבר ואת “עון” התקוות של העתיד. האופקים מוכרחים להגלות ויגלו. אם יש בזה איזה “חטא” – אבותינו הם שחטאו. הדם השפוך על-ידי נבוזרדן וטיטוס רתח בלי הרף ודרש את תקונו. שם במקום החורבן מוכרחת להיות גם תקומה. לא יכולנו למצא מרגוע בכל הארצות והמדינות, גם באלו ששמן בהן חלקנו. ניויורק, שיש בה כבר פי חמשה עשר יהודים מבכל ארץ ישראל לא תהיה, ואינה יכולה להיות, לנו ירושלים, מפני שמעולם לא היה שם לא מקדש ולא כהן ולא נביא. וילנא שיש בה גם בית קברות עתיק יומין אינה לנו היסטורית במדה שתוכל להיות לנו ארץ ישראל. והיא לעולם תשאר ירושלים דליטה, ולנו נחוצה ירושלים של ירושלים, של ארץ ישראל. ואבטונומיה בקרים תהיה לנו כארגנטינה חדשה – וגם שם ייסדו היהודים, כבבואנס איירוס, אגודות של “ציונים” במטרה: לעלות לארץ ישראל. כי בארץ זו, ורק בה, נקראנו להמשיך את היצירה שהתחילו בה אבות אבותינו.

אל נתחרה, איפוא, בכתובת שעל גבי הדגלים. אם להתחרות – לא נגמור לעולם את הסכסוך. אתם תכתבו: “פלשתינה למושלמים”, ואנחנו – “ארץ ישראל לעברים”. היה זמן שהבינותם שאתנו הצדק. זה היה בשעה שהייתם רעבים למולדת. כשלא היה לכם אף שעל אדמה עצמית, כשבניכם ובנותיכם היו נתונים לזרים. אז הבינותם גם את נפשנו אנו ואת געגועינו ולחצנו. אבל הנה שבעתם – יש לכם הרבה ארצות מולדת, והנה בא אליכם התאבון עם האכילה ואתם רוצים לבלוע שוב. ואתם הלא ראיתם, מה היה סופן של האומות האירופיות ששאפו לבלוע נחלת זרים. אל תתנקשו בנפש הכבשה היחידה שנשארת לנו. את הדגל של משה רבנו אנו יכולים לישא יחד – הארץ תשא את שנינו. לא אנחנו נגלה את מי שהוא ממקומו. לא אנחנו, הגולים הנצחיים, שכבר טעמו טעם גלות. אבל אל תקראו בדגל שלנו מה שלא כתוב בו ואל תגלו בו פנים שלא כהלכה. מה שכתוב בו נמצא זה מכבר בספר הקטן, שאנחנו “אנשי הכתב”, בקיאים בו היטב ושגם הקוראן ירש אותו…