מן המפורסמות, ש“עם חכם ונבון הננו”. כל כך הרבה מדברים על זה בין אומות העולם וכל-כך מפריזים על המדה הזאת, עד שאנחנו בעצמנו התחלנו להאמין, כי אין כמונו עם בכל הארץ היודע לסדר את עצמו. לא רק לגנאי, כי אם גם לשבח מעמידים אותנו למופת בכשרונותינו ובהבנתנו המעשית, בפקחותנו הריאלית. ואולם הרבה מן ההגזמה בהנחה זו. היה לנו איזה שכל, או יותר נכון, איזה חוש לאומי במובן השלילי: כשרצו להעלות אותנו לגרדום היה בנו משהו שהביא אותנו לידי עקשנות משונה – לחיות כנגד רצון כל העולם כלו ולא לרדת מעל הבמה האומללה הזאת, שהעמידה אותנו ההיסטוריה, לאסוננו, עליה, כדי לגרות את התאבון של שונאינו, שלא יכלו להסתכל בפנינו. חוש זה אינו מקורי כלל. זהו חוש הקיום המצוי אצל כל בריה, אפילו אצל החיות הפשוטות, שלא עמדו על הר סיני ולא קבלו את התורה. ואם תורה זו הבדילה אותנו מאשור, מעמון ומואב וכו' וכו' אותם העמים שירדו מעל במת החזיון של ההיסטוריה ואנחנוּ נשארנוּ חיים וקיימים, – כאשר מדברים בגולה כל המגידים והמטיפים, – אין זה נותן לנו עדיין רשות לחשוב כי רק מחכמתנו ובינתנו בא לנו קיום עלוב זה. בחיי המציאות איני רואה לא את החכמה ולא את הבינה שלנו, ואדרבא, נדמה לי, כי אם היהודי הבודד הוּא לא טפש, אדם בעל מוח מפולפל וממולח, בעל המצאות, בונה עליות בשמים ומקבל קונצסיות על הלבנה, כמנחם מנדל, – הרי אין הקבוץ בכללו, לכל הפחות בדורנו זה, פקח כל עיקר. חסר השכל הקבוצי, חסר ההגיון הפשוט.

תמונה מוזרה לנגד עיני. כנמלים אנו נחפזים ורצים דחופים ומבוהלים ב“יריד” העולמי שבכל הארצות. הגלגלים מתנועעים במרוצתם, העגלות משתקשקות, הסוסים יחפזון ואנחנו מחזיקים בשוט ומתרוצצים בין העגלות ומכריזים על כל מיני סחורות, על כל מה שהפה יכול לדבר. לכל אנו המומחים, אנו בונים, סוחרים, מוכרים, כותבים, נואמים, מנענעים בידים וברגלים, משיאים עצות לכל העולם כלו, חודרים לכל מקום, והכל נעשה על ידינו ברצינות כזו, כאלו זוהי תכלית היצירה שלנו. אנו מיסדים בתי-חרשת, בנקים, מטיפים מוסר מעל במת פרלמנטים וסינטים וסיימים, נלחמים על פרינציפים ורוכבים עליהם בערבות, כותבים מאמרים נלהבים, בעתונים הגדולים, חולשים על גויים, מכריזים מלחמות וכורתים בריתות, נעשים שרי-צבא, מכריזים ריבולוציות וריאקציות, מרימים שערי-כספים ומשפילים אותם עד עפר, מעשירים ארצות ומדלדלים אותן. ולכו ושאלו את הנמלים הללו: למי הם עמלים? אחרי עצי הבנין הרבים שהכינו בשביל האחרים, ההספיקו להביא, ולו קסמים אחדים, בשביל קן-הנמלים שלהם? מה יש להם מכל ה“הוּא-האַ” הזה, מכל הרעש והשאון, מכל הצעקות והקריאות והדבורים וההתערבות בכל הענינים? למה הם כל-כך דואגים בשביל האחרים, בשעה שאלו לא חשבו על אודותיהם אפילו שעה אחת?

זוהי, אמנם, שאלה עתיקה, אבל היא צריכה להשאל אלף אלפי פעמים עד אשר יכנס איזה ברק אל המוח ויאירהו פתאום מכל עבריו. צריך פעם אחת להפסיק את המרוצה של עדת הנמלים ולשאול אותה: נמלה, נמלה, לאן את רצה? לשם מה את מכלה את כוחותיך? מי יציב לך בעולם הבא מצבה של זהב? ומתי תדאגי לאחרית הימים של הנמלים שלך, שאינן חשובות, כמובן, כלפי הבריאה הגדולה, אבל יש להן איזוּ חשיבות בשבילך?

עוד לפני שנים מועטות, כשישבתי בגולה, לא הרגשתי עוד את המצב המוזר הזה. הייתי כאחד מאחי. השטף סחף גם אותי. נמשכתי אחרי הזרם. איך תוכל הנמלה לבלי להסחף אחרי גלגלי המרכבה הכבודה, הדורכת עליה בעוז ומכריחה אותה להתגלגל אתה יחד במרוצתה? אבל מארץ קטנה זו אני יכל להשקיף ממרום-צפור על הגולה מרחוק ולראות מחלות כאלו שלא הרגשתי בהן בהיותי בתוכה. ארץ ישראל – זהו מגדל-צופים מצוין. לא רק מול הררי יהודה הגבוהים והקרוחים, כי אם גם מתוך הבקעה והשפלה הברוכות נראה לנו הכל כמעל פס-היד. אין אנו משוחדים פה. השוחד אינו מעור את עינינו. ושם יש הרבה שוחד: החיים הגדולים והמרווחים, הרעש והשאון, הברק האירופי. גלגלי הארץ המתנועעים תמיד, לא כגלגל חמה שרק הוא יש לנו פה אתנו. ויש לנו גם פנאי, ומתוך שאנו עומדים מחוץ לעגול יותר קל לנו לתפוס את האור, ויותר מזה – את הצללים.

אין אני מתנגד לזה שיהודי הגולה יחפשו את הצללים שלנו. אנחנו מחפשים ומוצאים אותם בעצמנו גם אנו אולי יותר מדי: אנו מחטטים ומנקרים ובוכים ומיללים ומקטרגים על עצמנו יותר מכל ארץ אחרת. מעשרה קבין של דמעות שירדו לעולמנו היהודי – לקחנו אנחנו תשעה. אוּלי – ובודאי – ימצאו גם הם בנו חסרונות ומגרעות ולקויים, שאין אנוּ נקיים מהם. אבל הרשות גם לנו מרחוק להטיל מומים בהם ובחייהם, על מה שנראה לנו ממרחק.

וממרחק עושה הגולה עלינו רושם מוּזר: מכס נורדוי, שהיה אוהב לתת שמות ליהדות: “יהדות הכרס”, “גם זו יהדות”, היה ודאי מוסיף עכשיו לגולה האירופית שם חדש: “יהדות המזוָדה”. כל היהדות הרחבה כאלו נתונה בתוך מזוָדה קטנה שהכינו בה היהודים צידה לדרך. מובן מאליו, שאל המזודה שמים רק את הדברים הנחוצים ביותר וזורקים את הדברים המיותרים. כאותו הסוכן-הנוסע שבשעת סערה בים הטיל ראשונה הימה את הטלית-והתפלין, כדי להקל את משא האניה, – אנו משאירים, ראשית כל, את הרוח, – את הנשיאים וגשם אנו לוקחים אתנו. הנשמה, ראשית כל, עולה בסערה. משתקשקות הרכבות. מצלצל הצלצול, העשן מתאבך ועולה – והיהדות נוסעת. היא תמיד בדרך. יש שהיא מתעכבת באיזו תחנה. החבילות מושמות זו על גב זו, אוכלים בחטיפה, מסתפקים בחצי-רעבון, הילדים יושבים על הכלים – ושוב זזים והולכים הלאה.

נוסעים ונוסעים – והכל, כמובן, לארץ ישראל. מי לא חולם על הארץ הטובה, “שם עצי תמר יפרחו”? התהלכו להם יהודים בארץ הגדולה והרחבה, סבלו והתענו, חפשו דרכים ותחבולות איך להנצל “ממלתעות כפירים”, שלמו שקים אחדים של כספי הסוביטים בשביל רשיון, כתבו מכתבים ובקשות לרעים ומכרים: “למען השם דרישות! שמי ראובן, שם אשתי לאה, שם בני יעקב”, וכו' וכו'. ויצאוּ. בא היום המאושר. יושבים בפולין. יש בכיס שיירי פרוטות, יער, בתים מלפני המלחמה, שטרות-ערך, אבני-חן. המזודות מוכנות, על ארץ ישראל מדברים, ובינתים… משיגים תעודת-מסע פולנית ויושבים. כך לשבת הרי אי-אפשר, סוחרים בינתים, ירידה-עליה, בורסה, עד שהניירות אינם שוים פרוטה, המילירדים בטלים ומבוטלים, או שהממשלה נותנת “תעודת-זאב”, ומגרשת, אז זזה המזוָדה הלאה. גרמניה. וחוזר חלילה. ושוב מגרשים – בורחים לצרפת. ושוב צועקים – והמסע הולך לפראג. וארץ ישראל? אי-אפשר. עדיין לא כלתה הפרוטה האחרונה מן הכיס.

והיכן הוא השכל הלאומי (והיחידי פשוט, האינדיבידואלי אף הוא!) שלנו? לשם מה ולשם מי אנו מקריבים את הקרבנות, מקדישים את המרץ, מזדקנים, מגדלים את הילדים ללא תורה וללא דעת, מכלים את הכח ואת הממון? האם רק לשם כך אנו עמלים, כדי להפיץ בכל רחבי התבל את השנאה ליהודים? הרי רק היא, יהדות נודדת זו, מחוסרת-הבסיס, היא שהחדירה לאירופה את האנטישמיות המודרנית, שאינה מתביישת, המתהלכת ערומה כיום הולדתה, כאדם הראשון לפני החטא. ולאמלי היו מבינים היהודים הנודדים את הסוד הזה, אלמלי היו מביאים לנו רק את פסולת הלוחות של הסוביטים, את “שיירי השיירים” שהוציאו מתוך ההפכה, כי אז היו בונים גם אותנו וגם את עצמנו. בהפרש זה בלבד, שבשער הכספים של המרקים הפולניים והגרמניים שהפסידו יהודי רוסיה ואוקראינה במשך השנים האחרונות היינו יכולים לבנות את מחצית ארץ ישראל. אבל פנאי לא היה להם. הם היו בדרך. ובינתים קנו בתים בפרידריכשטרסה, בקוּרפירסטנדם, הקימו בתי-מסחר בנלבקי, רדפו אחרי צל הכסף, ורק צל זה נשאר להם, גל גדול של ניירות בלי ערך, לצרור אותם על-פי צלוחית.

ואלו היו פוסחים על “מעבר יבוֹק” זה, אלו היו יודעים את הדרך הישרה שחלמו עליה בלילות הזועה הארוכים לפני “החפושים” ולאחריהם, לפני הפרעות ולאחריהן; אלו לא היו התחנות ארוכות יותר מדי ואלו לא היו דוחים כל-כך את העליה עד אחרי כל הגלגולים – אולי היו מוצאים, מלבד ספוק לרגש, גם ספוק לחומר. במקום חלומות של מנחם מנדל ואושר של צללים היו מוצאים ורוכשים להם יש ממשי. ולכל הפחות לא היו באים אחר כך הנה מנוצלים, ריקים וערומים, עם זכוּיות של עבר בלי הוה, מלאי טענות ותביעות בלתי פוסקות על א“י שאינה משלמת להם כלום בעד המיליונים שהשקיעו ברוסיה, פולניה וגרמניה ובעד הפרוטות שהקדישו לשקלים, למניות, לחלקים ב”אחוזות" וכדומה.

היכן הוא, אפוא, השכל הפשוט, היחידי והלאומי?…