בבית החולים בצפת מת חולה ועזוב אחד האנשים, ששמו לא נודע בקהל רב, ושגם המעטים שידעוהו מזכירים אותו בלעג מסותר, ולכל היותר: בהבעת רגשות רחמים על תועה הדרך שנטה ממסלת החיים לבלי שוב.
כי כך דרכם של בני אדם. הם הסכינו לראות בקרבתם רק אנשים בעלי מדה אחת, בעלי קומה רוחנית אחת, בעלי פרצוף אחד, בני אדם הדומים זה לזה בנטיותיהם, שאיפותיהם, הרגליהם, ואידיאליהם; אנשים החיים במדה, בשקל ובמשורה, בלי יתרון ובלי גרעון, ככל הכתוב בספר החיים. וכל היוצא מגדר הרגיל והמקובל, כל המרשה לעצמו לנטות מהנתיב הכללי, ללכת בדרכיו הוא, מבלי שים לב למה שיאמרו הבריות, – הריהו בחזקת אדם שאינו מן הישוב שאין לו תקנה.
היהודי הבינוני יבין על נקלה את נפש האיש, המקריב רק משהו לשם האידיאה הלאומית, המאסף ומשלם שקלים, רוכש מניות, מוכר תוים של הקהק"ל, מנהל תעמולה ציונית, נוסע לקונגרסים, או מקדיש כסף וזמן למפלגות אחרות ולצרכים כלליים אחרים, – אם אך "נורמלי הוא האיש ואינו מגיע במסירת נפשו לרעיונו עד כדי שכחה עצמית והקרבת עניני חייו הפרטיים. אבל במה נחשב בעיניהם האיש יחיאל מיכל היילפרין, שהקדיש הון של כמה עשרות אלפי רובלים לרכישת מושבה בארץ ישראל (“נס ציונה”) ואבד את כל הכסף הזה במשך שנים אחדות וחזר לרוסיה ועבד כפועל פשוט עבודת יום, ועלה שוב לארץ ישראל ואבד את יתר ממונו לטובת הכלל ובחר לחיות חיי שומר ושואב מים, מחיות חיי עשירים – מה נחשב בעיניהם האיש הזה, אם לא כבן אדם מחוסר דעת ומשולל כשרון-חיים?
באמת המדה של המעשיות אין למוד כמובן, את מיכל היילפרין. איש מעשה לא היה. אלו היה איש מעשה היה שוקל את שקלו ומשלם תשלומי חבר עשרות בשנים והיה נחשב לבעל בית ולציוני חשוב והיה נוחל גם כבוד וגדולה ושם טוב, ובודאי שלא היה מגיע בסוף ימיו למעלת שומר של הגימנסיה העברית בתל אביב.
אבל שוקלים יש הרבה, ויחיאל-מיכלים רק מתי מספר, אך בודדים. וטפוסים כאלה ראויים להרשם לזכרון, כשרידי דור האידיאליות, תקופת החלומות וימי המלחמות. אלו הם גלגולים מדורות קדומים, נשמות תועות שאין להן תקון, המבקשות ומחפשות את הדרכים בחשכת ההוה והמציאות.
תועות הן לפרקים הנשמות האלה בכתובת. הן באות אלינו תחת לבוא לסביבה אחרת, לסביבה של עם החי חיים טבעיים, חיי ממלכה. בשעת צרה לעם מסודר, בהראות אויב בשערי הארץ נאזרים הבנים הנאמנים גבורה, ועוזבים את כל חמודיהם, ומפקירים את הונם ורכושם ומתיצבים במערכות הלוחמים לטובת העם וארץ המולדת. ולא משוגעים יקראו להם, אך חובבי העם, ושמת הוא לתפארת ולתהלה בפי כל בני העם בכל הדורות.
אולם אם בנים נאמנים כאלה נולדים לעם שאין לו כל, לא מדינה ולא ממלכה, לא צי ולא גדודים לוחמים, אלא אורבים עצומים מכל צד, אם רוחם ישאף אל על, אם הם רואים בחזון את העם היהודי עולה שוב לכסא וחולמים על עתידותיו הגדולים, עתידות של עם החי בארצו חיים חפשיים; אם אין זה להם רק אידיאה בלבד, כי אם חלק מחייהם, משאת נפש שאין לפניה דבר ואין אחריה כלום, – מביטים עליהם במנוד ראש ובגחוך כעל אנשים חסרי-דעה.
* * *
את היילפרין החולם פגשתי בפעם הראשונה בוילנה בשנת תרס"א.
במחנה הפועלים היהודים התחילה אז תסיסה עצומה, ה“בונד” עשה חיל ברחוב היהודים ומשך אחריו נפשות. כנגדו יצאו “פועלי ציון” ממינסק והפיצו את הבליל הלאומי-הסוציאלי בין המוני היהודים.
באחד הלילות האפלים, כשגם עיני הדיה של המרגלים והסוכנים אינן יכולות להבדיל בין “אדם ישר” ובין “פועל”, התגנבנו חרש אל אחד המרתפים, מקום משכן לאחד הפועלים לדון על עניני היום. “פועלי ציון” נמצאו בין המצרים, לפני “דע מה שתשיב” לבונד. בסוציאליות היתה ידם של אלה על העליונה תמיד, לפי ששטת “פועלי ציון” אז היתה מלאה, לכאורה, סתירות ונגודים מנקודת-ראות הסוציאליות הטהורה, המכחישה את הלאומיות. התוכחו ודנו, אלו בכה ואלו בכה, והדברים היו יגעים. כל הנאספים היו עיפים. הנאומים נמשכו רק בכח האינרציה. פתאום קם ממקומו יהודי גבה קומה בעל שערות צהובות וארוכות ומסולסלות היורדות על ערפו, בעל עינים בוערות כלפידים ופנים מפיקים חן, והתחיל לדבר.
זו לא היתה תיאוריה. זו היתה פנטסיה שאין כמוה ליופי, אגדת קסם, שירת העתיד. זו היתה שירה של עם קטן ודל המעפיל לעלות על הרי יהודה, לכבוש את ארץ אבותיו אחרי שגורש ממנה זה שנות אלפים. הוא יבוא ויכבוש, ישפיע מרוחו על המדינה מחוסרת התרבות ורוח ישראל ישכון בארץ, וגדודי החיל היהודי ישמרו על הארץ, וחכמים יבואו אליהם מכל קצוי הארץ, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וכל העמים הנוצרים יכנעו מפני היהודים מורי העולם והאנושיות תהיה מלאה רוח היהדות.
וכעין קסם היה על שפתיו. איש מאתנו לא פקפק עוד ולא שאל: איזו הדרך הנכונה? הדרך נמצאה. יבואו כל בעלי התיאוריה שבעולם ויביאו ראיה מכל הספרים הגדולים, כי אין ציון פותרת את שאלת היהודים – ואנחנו לא נאמין עוד. הרגש נצח. הציונות לא רק מותרת, כי אם גם נחוצה, אפשרית וקרובה להתגשם.
ומלאים עוז ובטחון וגבורה יצאו מן המרתף לפנות בוקר. והאיש הנפלא הנושא בחובו את החלום הגדול, חלום הגאולה, הפיח בנו רוח חיים ותקוה לימים טובים ולעתיד בהיר.
* * *
ושוב ראיתי את היילפרן הלוחם כעבור שנים אחדות, אחרי הפוגרום הקישינובי.
הרוחות היו סוערים. נדַמו המריבות והקטטות בין המפלגות. גדול היה הכאב. כל אחד היה מדוכא ורצוץ ויאוש מר השתרר ברחוב היהודים. כשיות אובדות ונדחות תעו הצעירים בלי דרך. המחאה הכמוסה, ההתמרמרות העזה, מצאו להן בטוי בתנועת השחרור, אך הכל הרגישו, כי זוהי תרופת שוא, כי אין עצה ואין תחבולה נגד הגרזן, כי דרושים שנוי ערכין ומהפכה שלמה בחיינו המרים.
אז נאספו באחד האולמים מאות אחדות צעירים ממפלגות שונות. והיילפרין נשא משא. הוא הביע את כל הכאב אשר בלבו היהודי החם, חשף את כל הפצעים, את כח נגעי נפשנו. ובכֹה בכה כילד תמים, בכה וקונן והוציא דמעות מעיני הקהל הנאסף וקרע את הלב לגזרים. אך לא על הקרבנות הוריד דמעה. אך אשר נפלו היהודים חללים כצאן המובלים לטבח, בלי מחאה, בלי התקוממות. לפני “משא נימירוב” של ביאליק היתה זו התוכחה העזה הראשונה, ששמעה אזני. זו היתה מחאה נמרצה נגד הפאסיביות של העם היהודי, הנושא וסובל בדומיה, נגד בן המלך שנהפך לכלב מעורף, ירידת הכבוד הלאומי והגאון היהודי. “הלאה העבדות! הלאה הפחדנות! הלאה המנוסה וההסתתרות במרתפים ובנקיקים!”
ויחד עם הקריאה: “זכרו את החרפה!” השבע השביע את הצעירים להרים ברמה את דגל היהדות ולצאת למלחמה עצומה באויב הנורא הבא לקראתנו.
ומוקסמים עמדנו אז וחכינו וצפינו לנושא הדגל שילך לפנינו. ולא פקפקנו עוד מי הוא נושא הדגל הראוי לכך: יחיאל מיכל היילפרין כאלו נוצר להיות מפקד הגדוד!
* * *
ויחיאל מיכל הרים את הדגל שוב בארץ אבות.
דגל ומלחמה, גבורה ואומץ, דמיון עז ומשאת נפש נלהבה – בתוך האטמוספרה הצנועה והשלוה של הישוב!
ואיש ריב ואיש מדון היה יחיאל מיכל כל הימים. דרכי הישוב לא ישרו בעיניו. לא לזאת נשא את נפשו. לא ישוב אלא כבוש חדש של ארץ כנען, כבוש לכל פרטיו לדקדוקיו, בחרב ובחנית, בגדודים ובחילות מזוינים רוכבים על סוסים ערביים; גווארדיה יהודית צריכה להוסד להגן על יושבי הארץ. קוזקים, חיילים תמידיים; מצודות ומושבות בצורות; שומרים בלילות מזוינים באקדוחים, שומרים על הגבולים; אף צי יהודי דרוש להכין לעת מצוא, על מה לא חלם עוד יחיאל מיכל?
“משוגע איש הרוח”! התנחמו היהודים השקטים, בימים שבהם לא חדל יחיאל מיכל להרגיזם ממנוחתם.
רק בין הצעירים והפועלים, שהוא היה אביהם ומגינם, מצא היילפרין תלמידים מקשיבים. בדמו התוסס והחי, ברוחו הלוהט, השואף תמיד לעבודה ולמלחמה, נסך עליהם רוח גבורה, ועורר אותם ללכת אחריו בקומה זקופה, הוא היה אצבע הצרדה של היהדות ארץ-הישראלית המקשקשת וקוראת לפעולה ולעבודה.
השנים האחרונות לחייו היו שנות גאולה לרוחו של היילפרין הלוחם. – כר נרחב נפתח לפניו למלחמה, יש לו גם ארץ מולדת, גם צי, גם גבורי חיל. הן זכתה תורכיה החפשית, תורכיה שפתחה את שערי ארצה לפני היהודים, שיבואו בני הארץ לעזרתה!
והיילפרין לובש כובע ישועות, מכריז כרוז לכל הצעירים היהודים, מתיצב בראש בריגאדה יהודית ללכת לקושטה לעזרת התורכים-הצעירים, ואלה האחרונים מביטים ברגשות השתוממות והערצה על גבור החיל ומכתירים אותו בתואר “קפיטן”. והיילפרין נהפך לפטריוט תורכי נלהב, הוא יוצא אל הרחוב ודורש על הצורך ליסד צי תורכי חדש, והוא מרים את נדבתו הראשונה את זוג סנדליו – ונאומו מתקבל בתרועה, והערבים והתורכים קונים את סנדליו במחיר רב ומקדישים את הסכום לטובת הצי. וכשהעלתה אוסטריה את חמתה של תורכיה וחרם הוכרז על סחורותיה יצא היילפרין אל ככר השוק ואסף סביבו קהל רב ולעיניהם קרע מעל ראשו את הכפה האדומה, מעשה ידי אוסטריה, ורמסה ברגליו לעיני העם.
* * *
מכל החולמים הפלשתינאים והציונים היה יחיאל היילפרין מן היחידים שנשאר נאמן לעצמו, אותה הדמות המצוירת במחשבתם של טובי האידיאליסטים בתקופת ביל"ו והציונים הראשונים: דמות מדינה יהודית חיתה עד יומו האחרון במוחו ובדמיונו של היילפרין.
וניצוץ של גבורה ומלחמה, ניצוץ מורשת קדומים, היה בוער בלב הגדול והחם הזה, הבוער ואיננו אוכל. ואולם אך הערבים והתורכים ילידי הארץ, היודעים את הגבורה לא מתוך הספר, היו מבינים להעריך את נשמתו של “השייך היהודי”, אבל ליהודים קשה להבין את גודל ערכו של האיש הזה, אחד הטפוסים המצוינים ביותר שבין החולמים.
כי הוא נולד לפני זמנו, או לאחר זמנו, אלו היה האיש הנפלא הזה בימי הגבור המושיע בר-כוכבא – היה נמנה בין מאתים אלף קצוצי האצבע, או היה רוכב על סוסו ועוקר ארז מן הלבנון, והיה נכתב באסטרטיה של הגבור. אך מה היה יכול לעשות בתקופתנו לוחם כזה ברוח הגבורה המפעם בקרבו?
הוא היה… שומר בלילות על בית הגמנסיה העברית!
ובכל לילה ולילה, כשתרדמה נופלת על כל הסביבה, היה נושא היילפרין את עיניו אל שמי התכלת העמוקים, הפרושים על ראשו, ומדי התבוננו אל מסלת הכוכבים היה נותן מרחב לחלומותיו הגדולים על העם הנגאל ועל הארץ הנכבשת…