כעין נבואה נזרקה מפיו של יהודה ליב גורדון באותו היום שבו ערך את הטורים הטרגיים בשירו הידוע: “למי אני עמל?”. מה נורא הוא הרעיון למשורר המדבר אל העם והאומר להשפיע עליו מרוחו, כי אלה יהיו קוראיו האחרונים וכי ספריו יעברו אל נחלת ההיסטוריה בעודם בעלומיהם.

ואולם רק מחציתה של הנבואה נתקיימה. קוראי עברית לא היו האחרונים. הדחיפה שנתנו גורדון וחבריו לספרות ולעתונות העברית הביאה אותנו עד הלום, עד עשרות אלפים קוראי עברית, מספר שלא היה ידוע בימים ההם. אך קוראיו של גורדון אולי היו באמת האחרונים, או הם הולכים וכלים.

הנה רק כעשרים שׁנה מלאו למותו של המשורר והאיש רב-הפעלים, שהיה משכמו ומעלה גבוה מהרבה בני דורו, האיש, שעמד בראשה של תנועה, שהשמיע תמיד את המלה הראשונה בכל שאלה, שבחציו השנונים רכש לו גם אוהבים גם שונאים – ובכל זאת האם לא יֵרָאה לכם על-פי ההספדים הצנומים שנערכו, על-פי המקום הצנוע שהקדישה לו העתונות שלנו, כי נשכח המשורר מן הלב? האם אין אתם רואים על-פי המקום הצר שתופס המשורר בחנוך המודֶרני, כי לולא חמלו יוצרי הכריסטומטיות על המשורר הקלסי, שהעשיר את הסגנון העברי ואת החומר הלשוני, לא היו רבים מלומדי עברית בימינו יודעים גם את שמו של המשורר הגדול?

וזהו, כאמור, רק אחרי עשרים שנה, אחי תקופה קצרה, שגם רבים מאתנו, הבינונים, העומדים על גבול הצעירות, זוכרים עוד אותה ואת האנשים שחיו ופעלו בה!

ולא זאת בלבד, אלא שאני רואה ומרגיש, כי היחס הכללי אל המשורר גורדון נשתנה תכלית שנוי. ובעוד שבימים הראשונים אחרי מותו, כשיצא בריינין בלמוד קטיגוריה על רוח השירה של גורדון, נחשב הדבר כמעט לחלול הקודש ולחלול כבוד המת וכל ספרותנו נזדעזעה, – נשתרשה הדעה הזאת עכשיו ונתקבלה על כל הלבבות כמעט, עד שהמספידים מוצאים לנחוץ להצטדק ולמצוא לכל הפחות צד אחד של זכות להמשורר ולהתיר לו לעמוד במחיצתם של המשוררים.

ואני שׁואל את נפשי:

מי הוא שהסיר את עטרת הנצח מעל ראש המשורר של “אהבת דוד ומיכל”, “בין שני אריות” ו“במצולות ים”? מי הוא שהוציאהו מהיכל האמנות, אשר שם מקומו, והכניסהו רק אל היכל ההיסטוריה של מלחמת ההשכלה?

והנה מנקודת הראות האוביקטיבית, ההיסטורית, יכולים אנו להשיב, אחרי התבוננות קלה אל היצירות שיצר יל"ג:

– המשורר עצמו.

שאיפות הנצח היו לנגד עיניו, שאיפות-העתיד, אך לא עתידו הוא ולא הנצח של עולמו הוא. המשורר-הלוחם לא חשב ולא חלם על-דבר בצור מקום לעצמו בגן-עדן של הנצח האמנותי. הוא כתת את עטיו לחרבות, הסיר את נזר-השׁירה ויפוצצהו ויקרב אותו לקרבן בשביל העם.

למה לו יופי? למה לו אמנות – אם העם לקוי מכל עבריו ומלא פגימות ופגעים?

“כשהייתי נער – אומר יל”ג בהקדמתו לקובץ שיריו –, בחור רואה חזיונות הייתי ככל בני גילי ובני אמונתי אומר דברי-זמר שאינם מעלין ולא מורידין (השרטוט שלי); וכשבאתי באנשים ונפקחו עיני לראות את בית ישראל, כי מגרעות לו סביב, העפלתי לעלות בהר ישראל ולגשת אל הערפל אשר בו הָחתלנו ואז חלף רוח אחר, רוח נכאה, וינשב בכנורי, ויצאו לי השירים בני התקופה השניה".

ודברי-הזמר שהם עקר העקרים, יסוד היסודות לכל המשוררים, דברי-הזמר שגם עסק בהם ורכש לו בזכותם תואר של משורר – היו עתה בעיניו לדברים “שאינם מעלין ולא מורידין”, כי כל אלו הצורות, התמונות, החזיונות, או שירי-העלילה. הם כאין וכאפס לעומת ים-התלאות והצרות הרוחניות והשפלות הנפשית שמצא בעמו.

"הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִׁפְלוּתוֹ

וּפְצָעָיו הָרַבִּים עַד לִבְלִי חֵקֶר;

הֶרְאוּנִי הָרִשְעָה וּמְקוֹר דַּלּוּתוֹ –

מְאַשְּׁרָיו הַמַּתְעִים וּמוֹרֵי הַשֶּׁקֶר;

וַיֵּצֵא לִבִּי וַתִּשָׁפֵךְ מְרֵרָתִי,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וּלְקִינָה – שִירָתִי".

ומאז נכנסה הפוליטיקה אל שירתו. הטנדנציה היתה טבועה על כל יצירותיו והצורה השירית שמשה רק אמצעי לזריקת הבליסטראות אל מחנה השונאים.

והשונאים היו מרובים. הימים היו ימי תקוות פורחות לכל העם הרוסי ולכל העמים השוכנים בתוכם. זה היה בשׁנות הששים, שנות התקונים, שהיו לבני רוסיה כ“תקופת האביב” לפני מתן המניפסט האוקטוברי.

וגורדון גם הוא היה לבו מלא על כל גדותיו תקוות מזהירות. בשׁירו “הקיצה עמי!” הוא מביע את השקפתו זו בכל מלואה:

"אֶרֶץ עֵדֶן זֹאת הֵן לְךָ תִּפָּתַח

בָּנֶיהָ – “אָחִינוּ” לְךָ יִקְרְאוּן עָתָּה,

עַד מָתַי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ?

לָמָּה מִנֶּגֶד לָהֶם תֵּלֶךְ אָתָּה?"

"אֶל אוֹצַר הַמְּדִינָה תָּבִיא חֵילֶךָ

וּבִנְכָסֶיהָ קַח חֵלֶק וָזֶבֶד.

הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתֶךָ וִיהוּדִי - בְּאָהֳלֶךָ,

אָח לִבְנֵי אַרְצְךָ וּלְמַלְכְּךָ – עָבֶד"

(תרכ"ג).

רק מכשול אחד יש על דרך זו: היהודים אינם אנשים מן הישוב, ההשכלה רחוקה מלבם ומבלעדיה אין לקבלם אל המשפחה האנושית.

מאז הקדיש את כשרונו למלחמת ההשכלה, וביחוד למלחמה עם הרבנות הרוחנית, העומדת כאבן נגף על דרך ההתקדמות וההשכלה. רבנות זו רקֵבה היא, לדעתו, משרשה, שיטתה החשֻׁכָּה הולכת ונמשכת מראש כל הדורות. תמיד מלאה בחיי האומה תפקיד של מחנכת רוחנית מקלקלת.

גם בשירו “בין שני אריות”, שהוא כלו שיר-עלילה, לא יכול היה להתאפק מבלי הכניס עקיצות ללב הרבנים:

"כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ,

כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,

לַחֲשׂוֹף מַיִם בִּכְבָרָה, לָדוּש תֶּבֶן;

הוֹרוּךָ, הָהּ, לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם –

וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת"…

או:

"בַּעֲלִיַּת בֶּן גּוּרְיוֹן נוֹעֲדוּ וָבָאוּ,

הַעַל צָרְכֵי הַמְּלוּכָה שָׂמוּ עֵינָם?

שָׁם חֶרֶב בַּיָּד הֲלָכוֹת קָבָעוּ;

“אֵין קוֹרִין… אֵין פּוֹלִין… אֵין שׁוֹתִין יֵינָם”.

והשיטה הזאת הביאה אותנו למצב, שעליו שפך המשורר מררתו ב“קוצו של יוד”, ב“שומרת יבם”, ועוד; הביאה לידי שלטונם של “הגבורים לשמור חטין ואנשי חיל לפסול גטין”, זה השלטון, שהפריע בעד הכנסת האורה של ההשכלה לבתי ישראל.

והמשורר-הלוחם חשב את עצמו למלאך ההשכלה, לאחד מיוצר המאורות. בגאוה פנימית הוא כותב בשירו “בצאתי מטעלז”:

שֵׁשׁ שָׁנִים בַּחשֶׁך יְצוּעִי רָפָדְתִּי,

לָשׂוּם לָעֲטַלֵּפִים עֵינַיִם, לָאוֹר קִנָּם:

לָשׁוֹן וָסֵפֶר לִבְנֵיהֶם לִמָּדְתִּי,

זִכִּיתִי לִבָּם, אֹרַח עוֹלָם לַהֲבִינָם" – –

"בֵּית-סֵפֶר לִנְעָרוֹת לָמוֹ יִסָּדְתִּי:

אִמּוֹת טוֹבוֹת וּנְשֵי חַיִל לַהֲכִינָם".

"וּבְכֵן שֵׁשׁ שָׁנִים אֶת אַחַי עָבָדְתִּי.

עַתָּה אֵצֵא אֵין כֶּסֶף, אַךְ לֹא חִנָּם.

לֹא לְתֹהוּ וָהֶבֶל כֹּחִי אִבָּדְתִּי,

עוֹד יֵרָאֶה פָעֳלִי עַל נֶכְדָּם, עַל נִינָם".

(תרל"ג).

זו היתה איפוא העבודה לדורות שפעל המשורר. הרגע משך אותו אחריו בגליו הסוערים. מלחמת-התקונים ומלחמת ההשכלה קראו אותו לצאת אל המערכה, והאם היה יכול ברגע ההוא לחשוב על דבר עבודת אמנות לדורות?

והמשורר לא בא על שכרו לא רק אחרי מותו, כי אם גם בחייו. הוא ראה עוד בעיניו את פרי עבודתו הסיזיפית, הוא נוכח כי גם זה הוא

"לוּחַ מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת

פּוֹרְחוֹת וּבוֹקְעוֹת כְּקֶצֶף עַל מָיִם"

(בירח בלילה).

ו“מכל חלומותיו לא נשאר מאומה”. ואם בשנת תרל“ג היה בטוח, כי בבית-הספר לבנות שיסד בטעלז עשה מעשה כביר, פעולה שתרָאה גם “על נכדם ועל נינם” – – היה אנוס להודות בשנת תרמ”ה, כי נכזבה תקותו זו:

"אָמַרְתִּי: הַהַשְׂכָּלָה הַצֵּל תַּצִּילֵנוּ,

אִם נַשְׂכִּיל אָז נַצְלִיחַ, ייִטַב גּוֹרָלֵנוּ.

אֶזְכּוֹר שִׂמְחַת גִּילִי בִּרְאוֹתִי בָעֵינָיִם

כִּי פָרְצָה הַהַשְׂכָּלָה בָּתֵּינוּ כַּמָּיִם.

וּבְרָכָה זאֹת, הָהּ, לִקְלָלָה לָנוּ יַהֲפֹכוּ,

כּוֹס זָהָב מָזַגְנוּ עַל פָּנֵינוּ יִשְׁפֹּכוּ".

ושירי-השׁעה, פרי עבודתו של המשורר מתרכ“ג עד תרמ”ה, עברו אפוא אל נחלת ההיסטוריה עוד בחייו. הם לא יכלו לחיות עוד, אחרי שנכרתה הפתילה המדליקה את נשמתם. הרוח המחיה אותם היתה ההשכלה, ומכיון שבגדה אלילה זו, או נשברה, מה הם כל הבנינים שהוקמו עליה?

אשרי איפוא המשורר, שהוא נולד וחי ברגע של שלוה לאומית, או שנשמתו יכולה לעשות לה כנפים בכל עת, להחלץ מרשמי הסביבה ולרפרף מעל פני החיים של יום יום ולהבלע בים בנצח של היצירה, להגות בחזיונות הרוח, שנוצרו בדמיונו של המשורר. ואוי לו למשורר שנשמתו אחוזה ודבוקה בצבת העשויה של החיים, שאינו יכול למוש אף לרגע מעל הסביבה, ובהולדו בתקופת-מלחמה הוא עוזב את העט ולוקח את החרב בידו ומתיצב במערכה יחד עם כל הקהל.

אוי לו – כי שני עולמות הוא מחריב בחייו ובפעולתו. יש אשר עבודתו מביאה לידי תוצאות לא נעימות, לידי חורבן עולמות במקום בנין, – ואת עולם-היצירה שלו הוא מחריב, ותחת עטרת-הנצח הוא עונד לראשו זרי-קיקיון, אשר כרגע הם נובלים וכלים…