א. הליטאי נוסע 🔗
יושב ומלמד אצל חוכר עשיר בכפר מלמד אחד. שני בנים היו לו לחוכר, ידעו לפחות עברי… ובכוָנה מיוחדת לקח מלמד ליטאי; הליטאים מומחים גדולים הם ללמד עברי…
תוצאות גדולות עדיין אינן נראות אצלם. הבנים – בנים שובבים, פראי אדם, ידם בשקצים ויד השקצים בהם, ומעשׂיהם כל היום רק הסוסים, הנחל, כדי-החרס המלאים שמנת וחלב חמוץ… והנה חג הפסח ממשמש ובא, המלמד יסע אל בני-ביתו…
נחת-רוח גדולה אין לו מזה לחוכר, הוא יהיה אנוס לנסוע במיוחד לעיירה סמוכה ולהביא אורח, שאם לא כן ה“סדר” אצלו כקריעת ים-סוף. אם הוא עצמו מסדר את המינים, סופו שהוא חייב לישב וגבּו אל הסדר…
אבל הדבר הזה אינו יכול לשמש עכּוּב. פסח הרי הוא חג החרוּת, המלמד אף הוא יש לו אשה וילדים בבית, – והוא חייב לנסוע…
המלמד עצמו אינו מדבר בענין הנסיעה, למדן הוא ומוחו הולך אחר למוּדו! ואפשר שהוא מתבייש, ועל-כן חייבים הם, החוכר ואשתו, לזכור את הדבר במקומו ולהכין לו הפתעה.
ולמועד הנכון מציעין עגלה בקש. אשת החוכר מביאה ומצניעה בתוך הקש מכל טוב; בשביל ה“רבנית” ליום טוב. חביונה מי-פירות, כמה קדירות-חרס מלאות שוּמן, ותרנגול-הודו חי…
– יאַנעֶק – אומרת היא למצליף הרותם את הסוסים לעגלה – תשב ורגליך החוצה!
– דוֹבּזשה![2] – משיב יאַנעֶק; עם אשת החוכר אין מרבין בשׂיחה, אשת לפידות היא. מבטה מפכּח גם גוי שנשתכּר, וכשהיא סוטרת על לחי, כל אצבעותיה טבועות בה לשבוע ימים…
– סע ועמוד לפני הבית! יאַנעֶק נוסע ועומד לפני הבית. אשת החוכר נצבת בסמוך לפתח, מוכנה לקרוא אחריו: סעוּ לחיים ולשלום! אין היא מחבבת אותו, את הליטאי הזה, את הלמדן המסוגף עם הגבּינים היורדים מעל לעינים ועם הזקן והפיאות הפרועים, זה שאינו מדבּר עם אשה, אפילו דבּוּר קל. אבל גדול כבוד התורה. למדן וַדאי שהנהו; כל הליטאים למדנים הם. והחוכר הולך ונכנס הביתה אל המלמד, לבשׂר לו את בשׂורת הנסיעה.
והוא מוצא אותו לבדו, יושב על הגמרא… הבנים כבר הם אי-שם בכפר, במרתף ליד מעשי-החלב, או על שׂפת הנחל…
נצב החוכר בפתח.
– רבי, העגלה רתומה…
ואין הוא עונה, הליטאי.
והריהו מסביר לו:
– בשבילכם… עגלה לנסוע הביתה לחג.
– אין אני נוסע! – משיב לו הלה, מבלי להסיר עין מן הגמרא…
– מה אתם שׂחים, רבי?
נבהל ומשתומם עומד הוא, החוכר: “מה פירוּש אין אתם נוסעים?”
אך הרי כל ליטאי כעסן הוא, ובפרט תלמיד-חכם, והריהו דן אותו ברותחין:
– עם-הארץ, בטוּל תורה!
והוא יוצא ורץ, החוכר, ומספּר לפלונית שלו, כך וכך הדבר…
“ליטאי, בעד דף של גמרא הוא מוכן ומזומן, מי יודע למה”…
– ואפשר מוטב כך, יהיה בו צורך – אומר הוא – בליל הסדר.
החוכרת מצוָה להתיר את הסוסים, להוריד מה שהצניעה בקש… דרך-ארץ בפני הלמדן יש לה. אבל אף-על-פי-כן אשה, ודואב בה הלב על האשה ההיא, שתהיה אנוסה לילך לשמוע קדוּש בסדר של אחרים… וצערם של הילדים!
את הנעשׂה אין להשיב! אבל נסוֹע – מהרהרת היא – כבר יסע. אם לא לשבועות, מפני שהוא חג קצר מדי, הרי לסוכות. במרדה גרש תגרש אותו!
וכך הוָה.
קודם חג הסוכות מעמיסין שוב עגלה. יאַנעֶק רותם את הסוסים, בא ועוצר לפני הבית, והכּנס להודיע על הנסיעה נכנסת כבר הפעם החוכרת.
לה אין מסרבין.
הוא יושב שוב עם הגמרא, והיא מתייצבת בפתח ואומרת פתאום:
– רבי, אתם נוסעים הביתה!
הוא נרעד, אבל אינו מפסיק ממשנתו.
והריהי פוסעת פסיעה גסה אחת אל תוך החדר ושואלת:
– אתם נוסעים או לאו?
מיד הוא קם ממקומו, סוגר את הגמרא והולך.
היא מפנה לו את הדרך, וכשהוא מגיע אל הדלת היא קוראה אחריו, וכבר ברכּוּת יותר:
– קחו עמכם את הגמרא… בחוץ יפה, הסתיו הפולני… שבו לכם על שבתכם ולמדוּ.
והריהו חוזר ופוסע אל השולחן, נוטל את הגמרא, יוצא והולך אל העגלה, החוכר מושיבו בתוכה.
יאַנעֶק מצליף בשוטו את האויר, הסוסים זזים, החוכר והחוכרת קוראים אחרי העגלה:
– סעו לחיים ולשלום!
הליטאי אינו משיב… הוא לומד כבר…
ב. ביער, הליטאי והפונדק 🔗
באמת אמרו, שהתורה היא מיטב הסחורה ומיטב השמירה… אבל לשנות מנהג, לא לנסוע הביתה לפסח אל האשה והילדים, להשבית להם חג כזה, לא דבר של מה-בכך הוא…
ונוסעים הם כך ביער. יער עתיק הוא… אילנות כענקים, שרשיהם מבצבצים ובולטים מן הקרקע. העגלה מתחבּטת על-גבי השרשים המגולים. במערב החמה שוקעת כלפיד אש! גזעי-העצים, הנראים כעומדים מתחת לחופות סַמוּ"ט ירוקות, לוהטים בזהב. על הקרקע מתגוללים, מרטטים ומפרפרים עגולים של אור, כמטבעות של כסף… נשמע קול צפור, ועוד קול צפור… יאַנעֶק מצפצף מן זמר-של-גוי… הליטאי אינו שומע, משוקע בסוגיה. אך הנה, העגלה עלתה על ענף, מדלגת דליגה קטנה, הליטאי קופץ במקצת כלפי מעלה – ועיניו נפקחות לראות את היער. והוא רואה אילן, עץ עתיק וכולו זהב, ושוכח את הגמרא, הצונחת ויורדת מעל חיקו, והוא מכריז ואומר:
– מה נאה אילן זה!
והוא נזכּר, מה שאמרה לו אשת החוכר: “הסתיו הפולני!”
– הנה, זה הוא – מרתתות שׂפתיו – הסתיו הפולני… כשוּף! כשוּף!
בינתים הוא שומע:
– טפּרוּ – וּ!
יאַנעֶק עוצר את הסוסים.
מבין האילנות יוצאת ובאה גוֹיה. אף היא לפיד אש – חצאית אדומה, פניה משולהבות, סרטים אדומים מפרפרים מסביב לראשה…
אין הוא יכול לגרוע עין מלפיד האש הזה. ויאַנעֶק, כנראה, מכיר אותה…
– מפני מה מהלכת הפונדקאית ברגל? – תמה לה יאַנעֶק.
דבר מופלא, בכפר – דבּוּר אחד פולני לא הבין… ועכשיו מבין הוא. ומשום מה יש לו קול אחר, ליאַנעֶק זה… והיא משיבה, והוא מבין! בעיר הייתי, אומרת היא, קניות עשׂיתי… ונשבר אופן. את העגלה עם המצליף אצל הנפח השאירה…
– תעלה ותשב! – מזמין יאַנעֶק. והיא רוצה לעלות ולשבת אצל יאַנעֶק.
– לא, לא, – מסרב הוא – העגלה מלאה וגדושה כלי-חרס מלאים… הן רואָה היא, הוא עצמו יושב ורגליו בחוץ… אצל הרבּין תשב. אמנם רבּין, אבל אין בכך כלום, אף הוא יודע ומבין, טוב מהוּ… הוא צוחק, היא אינה ממתינה שיאמרו לה פעמים, קופצת ועולה אל מושבו של הרבּין, בדומה לחתולה… יאַנעֶק משמיע שריקה, הסוסים זזים. היא תופסת לרבּין וחובקתו ומזיזה אותו ממקומו, ומפנה מקום לעצמה. קור וחום משמשים בו בערבוביה… והעגלה – מתחבּטת על השרשים, כלפי מעלה, כלפי מטה. והיא:
– מה אתה מרעיד כל כך, רבּין!
והוא כמו קודח. וברכיו דא לדא נקשן.
הוא זז ומתרחק כל כמה שהוא יכול; והריהי צוחקת צחוק צלצלני עוד יותר:
– רבּין שוטה, רבּין שוטה שכמותך… מי רואה כאן? מי יודע? מה? בבית יש לך אשה נאה ממני? מה שמה? שפּרינצה? כמה ולָדות כבר ילדה לך, שפרינצה זו? רזה היא בוַדאי, יבשה ככפיס של עץ… ולכלכנית, שפרינצה זו… הכול נופל אצלה מן הידים… וקלל היא מקללת…
– מהיכן היא יודעת, מהיכן היא יודעת? – נאנח משהו בלבו של המלמד…
ואתה, אומרת היא, עדיין בן-אדם אתה… בעל צורה… צריך רק ליישר אותך…
והיא נוטלת ומיישרת לו את הכתפים, ומגביהה את ראשו.
– הנה כך, כמו אורן! – אומרת היא… רק הפיאות, הזקן!
והיא קמה ומתייצבת כנגדו בעגלה, מפשלת את פיאותיו אל מאחורי האזנים, מסרקת באצבעותיה את זקנו…
– ונשיקה רוצה אתה?
מזל היה לו, שאותו רגע יצאה העגלה מן היער, ותיכף נתגלה הפונדק…
– טפּרוּ – וּ –
היא קופצת ויורדת, בלי הליטאי – כאילו שכחה אותו…
– בוא, יאַנעֶק, תקבּל טפּה!
אבל יאַנעֶק מתיר את הסוסים. הוא צריך ללכת תחילה אל הנפח. שתי פרסות מפרסות סוסיו אבדו ביער…
הפונדקאית נעלמת, יאַנעֶק רוכב ונעלם אף הוא. הליטאי המבולבל מתאושש, נזכּר בגמרא שגלשה מעליו…
הוא מרים אותה, נושק, פותח ומניח אותה על ברכיו…
– ברוך הוא וברוך שמו – ממלמל הוא…
אבל הנסיון עדיין לא נגמר.
השמש כבר נעלמה כולה מאחורי היער. חלונות הפונדק מתאדמים, מתלקחים באור. מתוך הפונדק נשמעת המולה, זמרה – אִכּרים עוסקים בשתיה…
אבל על דבר זה הוא מתגבּר, והוא מתעמק בסוגיא שלו… אולם השמים מתחילים מטפטפים. גשם-קיץ קליל מטפטף… והגוֹיה, ידיה על מתניה, מופיעה בפתח – –
– גשם יורד, רבּין, וירטיב לך את הספר הקדוש…
הוא נחרד, וכאילו היא הרגישה בכך, הריהי אומרת:
– לא אל הפונדק – אומרת היא… אלא מעל הפונדק, לחדר מיוחד…
וגשם הקיץ הקליל מתגבר.
וחדר יש לה “שקט, בשביל סוחרים, בשביל פריצים… לשם אין מגיע שום קול מן הפונדק…” וגם “הנפח בוַדאי אינו בבית… בין כך וכך יתמשך הדבר עד שעה מאוחרת בלילה”… “רק אל תהיה שוטה, רבּין!”
והדבר הגרוע ביותר לגבי ליטאי הוא להיות שוטה… והגשם הקליל כבר נעשׂה מטר-עוז, דפי הגמרא כבר נרטבו… והרי הוא יורד, והיא מראה לו את המדרגות המוליכות אל החדר למעלה… והוא הולך ועולה, ונכנס ורואה: שולחן, כסא, מטה… ונר מוכן…
הוי, אילו היה לו חדר כזה לישב בו וללמוד…
ובזה עבר על “לא תחמוד”!
ובינתים תוקפו חשק גדול ללמוד בחדר הזה. והוא מתיישב, ומעלה את הנר ופותח את הגמרא… ולומד, שעה, שעתים, ויותר, עד שהנר דועך וכבה, והוא שוכב על המטה, ונרדם…
וסברא היא, שמחמת עיפות שכח גם קריאת שמע לקרוא.
בבוקר נוגעת הגוֹיה בכתפו ומנערתו משנתו:
– את יאַנעֶק עם העגלה, אומרת היא, שילחתי הביתה…
– מה? מה? – מלמלם הוא בפחד.
– אתה תשב כאן, אומרת היא, ותלמד… שום בן אדם לא יפריע לך, חדר מיוחד… יהיה לך טוב, ראה תראה!
פחדו גובר והולך.
והיא צוחקת:
– מה אתה מפחד?
לא אאנוס אותך, חלילה… ואם נחטא לפעמים, הרי יש לך זכותה של התורה הקדושה… והיא תכפר…
והיא מחייכת, ומלטפת אותו על פניו:
– ומאכלות כשרים תאכל… של חלב… לחם – מן העיר… ואתה שב לך ולמַד… שב ולמַד. שום אדם לא יעלה ולא יבוא לכאן, שום בריה לא תדע… רק אתה והתורה…
תאוָתו של הלמדן גוברת והולכת!
– אבל סוכות, ממלמל הוא, סוכות!
ומופלא הדבר… היא מבינה גם יידיש, והיא משיבה:
– תעשׂה לך סוכה, סוכה כשרה… אתן לך קרשים, אביא סכך מין היער…
והוא נשאר…
ג. בין צפּרניה של הקלפּה 🔗
נשאר…
הפונדקאית קיימה את הבטחתה, נתנה רק מאכלות של חלב ולחם – לחם יהודי מן העיר.
ובשביל לכפּר על החטא שהוא יושב אצל ערלית, נדר נדר: לישון בכל מעת-לעת שעה אחת פחות, ושעה אחת יותר ללמוד. וגם הוא יקיים נדרו.
משוקע בתלמודו, אפשר שהיה שוכח לגמרי את חג הסוכות; אבל היא מזכירה.
היא עולה ונכנסת, באה ומתייצבת למולו, מניחה את ידיה המעורטלות האדומות לפניו על השולחן, ואצבעותיה מגיעות עד אל הגמרא, ומחייכת:
– טוב לך, רבּין?
– טוב, טוב… ממלמל הוא.
– ומרוב טובה שכחת מה היום?
– מה היום?
– ערב סוכות. אבל אני, כנגד זה, לא שכחתי. בחצר כבר מונחים קרשים, לשם כך הרסתי במיוחד דיר קטן…
היא כבר שלחה אפילו אל היער להביא סכך…
– ממש מן השמים זימנו אותה, – מהרהר הוא, – ערלית, והיא מבינה ומדברת יידיש, יודעת סכך מהו.
אבל לרדת אל החצר אין לו חשק. אין הוא יכול להסיר את העינים מן הגמרא.
מוטב… ישב לו וילמַד. היא יודעת, כיצד סוכה נעשׂית, כיצד סוככין אותה בסכך. לפנות ערב היא תקרא לו ל“קדוּש”.
“קדוּש” יודעת היא גם כן.
ול“קדוּש” שלחה להביא לו מן העיר יין-צמוּקים. היא יודעת, שהוא לא ישתה נסך. ואם הרבּין רוצה, הרי הוא יכול לקדש על החַלָה. אף דבר זה יודעת היא. וחַלות לבנות כשלג! שפּרינצה שלו אינה אוֹפה חַלות כאלה.
– רק בשׂר, במחילה מכבודו, לא יהיה לו…
– כלום גם ענין “בשׂר שנתעלם מן העין” היא יודעת?
כנגד זה היא תערוך שולחן! מפה-צחורה. נרות – גדולים, נרות כשרים…
היא עוברת אל הצד השני של השולחן ומניחה את זרועה הלבנה על כתפיו:
– אתה תשב לך בסוכה, תאכל ותשתה ותישן בסוכה…
יכניסו לו לשם מטה… וכרים וכסתות, גם כן צחורים כשלג…
הוא מרעיד כולו – –
– אבל אַת, מרתּא (כבר הוא יודע, מה שמה) אַת, מַרתּא, – מתחנן הוא, – אל תבואי אל הסוכה, אין זה נאה…
– יודעת אני, יודעת אני, – היא מחייכת, – אל האכילה לא, אל ברכת המזון – לא… כל זמן שהנרות יהיו דולקים – גם כן לא…
ונעלמת…
הוא נשאָר מפוחד ומבולבל… שוכח את הגמרא ויושב משוקע בתוך בעצמו. ויושב כך שעה ושעתים. אחר-כך מגיע אליו קול הקרדום, העובד ודופק בקרשים שם למַטה בחצר…
– סולם! – צועקת מַרתּא בחצר.
היא תניח בוַדאי את הסכך. מישהו מן הפונדק מסייע עמה, כנראה. גם כן גוי…
מה סכך יהיה זה ומה סוכה תהיה זו? כלום יאמר הוא שם את ה“אושפיזין”?
והוא מנַקר כך בתוך עצמו ומנַקר, עד שהחַמה שוקעת ומַרתּא קוראה אליו למעלה:
– רבּין שלי, רבּין אהוב, עמוֹד להתפּלל, השמש פונה ויורדת… מיד יתגלו כוכבכבים בשמים… לילה יפה כל-כך, לילה שקט כל-כך…
אשה צנועה כל כך, מהרהר הוא, הערלית הזאת.
קרוב לוַדאי שהיתה לפנים בעיר, משרתת אצל יהודים, והריהי יודעת את הדינים, ואפילו את הדינים של סוכה, ויודעת רבּין מהו – יהודי למדן מהו…
וכמה היא נוהגת בו כבוד… הלוַאי ונהגה בו כך שפרינצה שלו… והיא עתידה עוד, אפשר, להתגייר בגינו…
והוא קם ועומד להתפלל…
ד. הושענא-רבה 🔗
והוא קיים מצוַת סוכה לכל פרטיה ודקדוקיה. אכל, התפלל, למד בסוכה, וישן בה…
הושענא-רבה בלילה, לאחר סעודת הערב, הוא יושב ולומד, הראש מתנודד כמטוּטלת של שעון, לרוחב… ופתאום הוא נותן דעתו על כך, שאין ראשו מטיל צל על-גבי השולחן המואר.
והוא נפחד, קם ממקומו, מתהלך על-פני הסוכה. הלוך ושוּב, לארכה של הסוכה, לרחבה של הסוכה, – כל הגוף כולו אין לו צל.
והדבר הזה תופסו בלבו, כמו צבת, בתוך רקותיו מקישים פטישים קטנטנים. הוא ממהר ורץ אל החצר – ליל ירח בהיר… הפונדק מטיל את צלו הרחב על-פני החצר…
נשען אל הגג עומד סולם, והסולם יש לו צלו שלו. על שלב משלבי הסולם יושב חתול, והוא משקיף אליו מלמעלה בעינים אדומות. ופתאום –
– מיאַ-וּ, מיאַ-וּ!
כך הוא מלגלג עליו:
אני אינני אלא חתול, ויש לי צלי שלי, ואתה, ליטאי-למדן, אין לך צל!
והריהו פונה משם, אין הוא יכול להסתכל בעיניו האדומות שלו. יוצא ובא מתוך המלונה בּריטאַן הכלב… כל ארכה של שלשלתו הוא ממתח ויוצא אל תוך החצר, והוא אומר:
– וואַר, וואַר!
כנגד החתול? לא, כנגדו אומר הוא וואַר, הכלב הזה.
– אני הריני כלב ויש לי צלי שלי… ושלשלתי יש לה צלה שלה. וכשאני מכשכש בזנבי, יש לו לזנבי צל משלו והוא מכשכש בדומה לזנבי. היכן אבּדת את צלך שלך, ליטאי? חייב-מיתה נעשׂית, לא תהא מוציא שנתך! וואַר – וואַר!
לא!
הוא חייב להציל את חייו! הוא חייב לברוח מן הפונדק… לחזור אל החוכר, הביתה… הוא חייב לברוח מן הערלית אל שפּרינצה שלו, אל אשת-החַיִל הצנועה שלו, אל אמם-הורתם של ילדיו…
אך כיצד ישחרר עצמו?
הרי מין כשוּף היא, הערלית הזאת… מַרתּא הזאת… אין הוא יכול להשתחרר מידיה, אלא אם כן יהרוג אותה… כל זמן שהיא חיה, מרגיש הוא, כל זמן שעיניה פקוחות עדיין, כל זמן שהיא מציצה בו ברוֹאוֹת שלה, לא יוכל הוא להשתחרר מן הקלפּה – להרוג אותה הוא צריך…
ובלבו המורתח קול צועק:
– להרוג! להרוג!
אחר-כך יחזור בתשובה… הוא יסע אפילו אל רבי (כל ימי חייו היה עושׂה את היהודים הטובים חוכא ואיטלולא), “תשובה” יקבּל ממנו… תעניות, גלגול שלג, כל מיני יסורים שבעולם…
ואפשר גם, שלא יהיה בא כלל לידי שפיכת דם… מיד עם המכה הראשונה תהא הקלפּה מתפוררת ונעלמת, כעשן חולף…
בין כך ובין כך, הוא חייב לעשׂות את שלו…
בסוכה, נזכר הוא, מונח בפנה הגרזן, שבו השתמשו לחבּר את קרשי הסוכה…
והוא רץ לקחת את הגרזן.
ה. הליטאי נוסע הביתה ונודר נדר 🔗
הנר בסוכה כבר כלה וכבה; הוא מגשש, מוצא את הגרזן בחושך, לוקח אותו בידו ומתייצב בתוך הסוכה בסמוך לפתח…
הוא יהא עומד כך וממתין לה, הרי היא תבוא…
מיד משתכניס את ראשה, הוא יכה בגרזן על ערפה…
והוא ממתין שעה ושעתים, מַרתּא איננה באה… שקט, אין נשמע שום צעד.
המכשפה אפשר שהרגישה בדבר. אפשר שראתה אותו מן החלון של חדרה הגדול למעלה רץ בחצר, והבינה למה הוא רץ.
אין בכך כלום, הוא הולך עם הגרזן אליה.
הוא בא אל הפונדק מצד החזית, – חושך, החלונות תרסיהם מוגפים מבפנים, הדלת נעולה. לצעוק ולקרוא אין הוא יכול, גרונו כמו חנוק. והריהו דופק, תחילה בידו ואחר-כך בגרזן. אין פותח. והריהו מגביה ראשו אל החלון היוצא מחדרה הגדול של מַרתּא למעלה – שם אור מאיר, שם האור מאיר ביותר. הזגוגיות לוהטות. בוַדאי יש בשם הילולה, המולה נשמעת, ושׂשׂון ושׂמחה. מַפוּחית משמיעה את קולה, וחליל מתלווה לה בצליל…
– לחיים! – צועקים שם בלשון גוֹיִי"ש – למיתתו של המלמד הליטאי!
אבוּד! כבר אִבּד את צלו! – צוחקין שם.
והיא – גם כן…
עכשיו כבר הוא יודע, בידיו של מי נפל. אחר במקומו – קח וברח, כבורח מפני הדליקה. אבל הוא הרי קפדן הוא – ליטאי, ומתלהטת בו ומתלקחת עוד יותר הרציחה. הוא מוכרח לעלות אליה. הוא מוכרח להנקם ממנה, להכותה נפש.
והלא הוא זוכר, שליד הבית מן העֵבר ההוא נצב סולם, והוא הולך ומביאו, מעמידו ומסמיכו אל החלון ומטפּס, והגרזן בידו, למעלה!
פתאום – פְרָך!
השלב שעמד עליו נשבר, הוא נופל למַטה, למַטה. נופל זמן רב, כמו לתוך תהום, כמו לתוך גיהנום. ופוגע בראשו במשהו קשה, ומתעורר…
הוא נמצא ביער… נרדם, ונפל מעל-גבי העגלה…
– יאַנעֶק! יאַנעֶק! – צועק הוא אחרי העגלה.
סוף סוף שמע יאַנעֶק את הקול הקורא ועמד, וראה מי הוא זה הקורא אליו…
אבל לקום בעצמו ממקום נפילתו אין הוא יכול. ראשו פגע בגודם של עץ, הדם מזרזף…
אולם אין סכנה. יאַנעֶק הסיר מַטלית של בד, צמיד-פתיל מעל אחד מכדי-החרס המלאים חלב חמוץ, חבש את הפצע והרים את הפצוע, והושיבו בחזרה אל תוך העגלה…
הם נוסעים הלאה, ובדרך נסיעתם המלמד הליטאי נודר נדר:
– שלא לשנות מן המנהג! איך שלא יהיה, לפסח, אם ירצה השם, הריהו נוסע הביתה… אל שפּרינצה שלו, אל ילדיו שלו.
ואת נדרו הוא יקיים, הליטאי הזה!