היה היה יהודי בשם מוֹטל; וקרוֹא קראו לו מוֹטל פּרינץ.
יער היה לו וסוחר בתבואה היה, יוצא ונכנס אצל פריצים, והריהו נוהג במקצת מעשׂה-פריץ. פוזמקאות של משי לרגליו, הכסאות בביתו משוחם בששר, בצבע אדום – צבע אחר לא השׂיג בעיירה – מכיסו מבצבצת ויוצאת מטפחת אדומה של משי. ואפילו מעשׂה-צדקה גם הוא אצלו מעשׂה-שׂררה.
יהודי, דרך משל, בידוע שהוא אוהב בשׂר-אַוָז. ראשית, הרי זה מאכל של ממש. והשנית – דרך בעל-בתית היא: גם בשׂר, גם שוֹמן לפסח, גם גלדי-שוּמן לבצל, ומעט נוצות בשביל כר – אף הן יש בהן צורך. ואפילו בזמן הזה, יהודי בא אל בית-האוכל, הוא מבקש שיפרטו לפניו את כל המאכלים, ולבסוף הוא אומר שיגישו לו חתיכת בשׂר-אַוָז.
אבל רבּה של אותה העיירה אהב דוקא בשׂר-עֶנט“עֶ. עיירה של פולין-הגדולה היתה זו, ובפולין הגדולה קוראין לברוָז – עֶנט”עֶ. יהודי, למדן, ירא-שמים, יש לו חולשה לבשׂר-עֶנט"ע. מסיחים בדבר, ובאה השמועה אל ביתו של מוֹטל פּרינץ.
קודם הפורים היה הדבר. אומר מוֹטל פּרינץ שיקנו עֶנט"עֶ שמנה בגין הרב למשלוח-מנות, ומצווה, שלאחר הכשרת העוף, כשיגיעו למילוּי, יבואו ויודיעו לו.
ערב פורים נכנסים אל חדרו להודיע: הגיע זמן מילוּי העֶנט"עֶ.
מוציא מוֹטל פּרינץ מתוך הארון ח“י זהובים פּוֹילי”ש, ומצווה שיצחצחו אותם ויכשירו אותם ויטבלום שבע טבילות, וימלאו בהם את העֶנט"עֶ.
מה הענין?
מוֹטל פּרינץ מבקש לידע ולהוָדע, מה הרב מחבּב יותר: בשׂר עֶנט“עֶ, או זהובים פּוֹילי”ש…
_ _ _ _ _ _ _ _
ערב שבת הוא מהלך פעם דרך-טיול ועובר בסמטת בית-הכנסת, היום יום קיץ, מדי פעם בפעם הוא מוציא את מטפחת המשי האדומה ומנגב לו, כאילו, את הזיעה מעל מצחו, וכל פעם עם הוצאת המטפחת הוא מאבּד גליל אחד מתוך כיסו.
מה זה גליל, מבקשים אתם לדעת?
בימים ההם כספים של נייר, תעודות-באַנ"ק – לא היו בנמצא; עוברים לסוחר היו – אדוּמים, אדרכמונים של זהב; והיו הסוחרים מגוללים אותם גלילים גלילים בתוך עטיפות של נייר, מחתימים אותם בחותמם וכותבים עליהם את הסכום. וכך היו הצרוֹרות הללו – גלילים היו קוראים להם – עוברים מיד ליד בלא ספירה ובלא בדיקה; הימים ההם, מעט יותר אמונה ויותר בטחון היה בהם!
הולך הוא ומאבּד גלילים!
מה הענין?
הוא נטל גרוֹשין פולניים ישנים וגולל אותם כאדומים.
עניים הולכים ברחוב ומוצאים. אם אדם כשר הוא, ורץ אחריו ומחזיר לו, הרי הוא מקבּל ממוֹטל פּרינץ תודה רבה ואדום אחד בעד השבת אבידה. אבל אם מישהו אינו אדם כשר, הריהו נופל על המציאה, מחביא אותה בכיסו ורץ הביתה בשׂמחה – הרי שכל מציאתו כמה גרוֹשין.
קודם הפסח הוא עושׂה פעם אחת מעשׂה-חדוּד כזה:
פרנס הוא; והריהו יושב בחדר-הקהל ומחלק מעות-חיטין. באים יהודים – קרועים, בלוּאים, פותח הוא ואומר לאחד ולשני: – קמצן, תפתח לפחות את ידך לעשׂות לך מלבוש ליום-טוב?
צוחקים הם, האביונים.
ערב שבת הגדול, העניים מאחרים לצאת מבית-המרחץ – אנוסים היו להמתין עד שיסיימו בעלי-הבתים – הם באים אל חדר-המקרה, אל המקום שהניחו שם את מלבושיהם, ואיננו!… נפקד מקומם! צוָחה והמולה, מי גנב? וכיצד הולכים הביתה בלא כסות? מתנפלים על הבּלן! מוֹטל פּרינץ אף הוא ישנו בכאן, הוא איחר, כאילו, והריהו אומר, העניים צודקים בטענתם, הבּלן שומר-שׂכר הוא וחייב לשלם.
מילא, כשמוֹטל פּרינץ פוסק הלכה, נכנס הבּלן אל החדר השני, וחוזר עם צרור גדול של מלבושים, הכול חדש מתחת המחט, למן הספּוֹדיק"ל ועד לנעלים ולפוזמקאות, אף ארבע-כנפות לא שכח, והוא מלביש ומנעיל את הערומים!
באמצע החורף, לאחר שירד שלג, עושׂה הוא מעשׂה-חדוּד כזה.
באותה הסמטה של בית-הכנסת, עניים בבקתות הקטנות מתעוררים בבוקר, גוררים עצמם בקושי מתוך הבלוֹיים, שנתעטפו בהם ללילה, נוטלים קצות צפרניהם, רוצים לילך לותיקין, ואחר-כך – אל השוק, להשׂתכּר כלשהו ומשהו, מה שהשם יתברך יזמין, – והדלת אינה נפתחת. וַדאי היא סגורה מבחוץ, טוּחה בקרח ובכפור, הקור גדול; מנסים עוד פעם לפתוח, הדלת אינה נכנעת, ונופלת אימה. צועקים הגברים, צועקות הנשים, הילדים מרימים קול יללה, כל סמטת בית-הכנסת מצעקת, שומעים בכל הסמטאות, קופצים ויורדים מעל המטות, רצים מתוך כל בית ובית, ובאים אל סמטת בית-הכנסת.
לפני פתח כל בקתה מונחת מערכה של עצים!
מוֹטל פרינץ – הוא שציוָה להביא מן היער במשך הלילה, שלג הרי ירד גדול ועמוק, ולא שמע שום בן-אדם קול הפריקה…
פעם אחת, מוֹטל פרינץ בא עייף מן היער, שוכב לפני האכילה לפוש, והוא נרדם במחשבה, מה מעשׂה-חדוּד חדש של צדקה יעשׂה – נפתחת הדלת, נכנסים שני שמשים של חברה קדישא וחברה-נושׂאים ואומרים:
– הוֵה יודע, מוֹטל פרינץ, שנפטרת.
משיב הוא בניחותא:
– ברוך דיין האמת!
אם ישאלו: מי מוכן ומזומן לחיי העולם הבא? ישיבו קטון וגדול:
– מוֹטל פּרינץ!
מה יש לו ליהודי כזה לפחד?
מתקרבים הם, מפזרים מעט תבן מתוך כיסיהם, מגביהים אותו מעל המטה ומניחים על הקרקע, מדליקים נרות למראשותיו ויוצאים.
אחד אומר: הוא הולך לקנות תכריכים.
והשני: הוא הולך כבר להזמין מצבה.
כתוֹב יכתבו עליה לא יותר, אלא רק “מוֹטל פּרינץ”.
מהרהר הוא בלבו: מספיק!
רוצה הוא להרהר רגע, משום מה אין הוא רואה שום נפש מבני-הבית…
רוצה להעלות בזכרונו, אם נפרד מהם, אמר או לא אמר ודוּי, – באות ונכנסות שתי דמויות משונות, לא מלאכים, לא אנשים ולא חיות, ועם כנפנפים דקיקות, כמו אצל עטלפים, ושואלות הן אותו:
אם הוא רוצה כבר ללכת אל הגן-עדן?
שוכח הוא הכול ומחייך:
– מהיכי תיתי…
מרימים הם אותו ומושכים אותו דרך ארובת-העשן ומעלים על הגג למעלה.
יודע הוא שארובת-העשן לא נוקתה זה זמן רב, ובודאי יצא משם – שחור משחור.
שואל הוא:
– בשֶלמה עלתה לי כך?
אומרים הם:
– אין אדם מגיע ונכנס אל הגן-עדן, אלא אם כן השחירו תחילה פניו כשולי קדירה!…
מילא, אם זה הכלל!
– עכשיו, אומרים הם, נעוף למעלה, אנחנו – בכנפינו, ואתה – במה?
טס ועולה אליו אל הגג המטאטא, העומד כרגיל בפרוזדור, מוכן בשביל עניים הנכנסים, שינַקו את מגפיהם, והם אומרים:
– שב ורכב!
המטאטא אינו נקי, מילא, צריך לסבול.
– כך הוא המנהג, – אומרים הם, – כל זמן שאין לה לנשמה כנפים משלה, רוכבת היא על-גבי מטאטא.
והם נוטלים אותו ביניהם בתווך, והם עפים…
– עוד נעוף כך זמן הרבה?
אומרים הם:
– עד אל השמים רחוק עוד!
דבר זה הוא יודע, הכרח הוא שהדרך תימשך, ועפים הם הלאה.
שואל הוא:
– היכן אנו עומדים בלוח?
אומרים הם:
– ערב סוכות.
ושואלים: אם הוא רוצה לישב בסוכה.
המת פטור אמנם מן המצווֹת, אבל, משום מה לא?
– מהיכי תיתי! – אומר הוא.
ומיד כשהוא אומר כך, צפה ובאה לקראתם סוכה עם דפנות, עם סכך.
– סוכתו של דוד המלך! – אומרים הם.
הוא נכנס בשׂמחה ומתיישב.
– יבואו – שואל הוא – אושפיזין?
ועוד קודם שמשיבים לו, מתערערת ונופלת עליו הסוכה, הדפנות עם הסכך, וכל עוד רוח בו מוציאים אותו מתחת למפולת חבוּל ונחבל ופצוע, עם אבק לבן מפוזר על-גבי הפיח השחור מן הארובה.
שואל הוא: משום מה עלתה לי כך?
משיבים לו:
– אין אדם זוכה להגיע לגן-עדן, אלא אם כן נחבל תחילה ונעשׂה פצעים פצעים.
והריהו מקבל בהכנעה, ועפים להלן.
מתעכבים הם:
– כבר?
אין הוא רואה ולא כלום.
אומרים הם, אף-על-פי שאין הוא רואה ולא כלום, אף-על-פי-כן כבר לא רחוק הדרך עד לגן-עדן, ולפיכך חייבים הם לקשור לו את העינים.
– לשם מה?
כל צדיק, מסבירים הם לו, יש לו הזכות לראות רק את חדרו שלו, ורק אחר-כך, כשבאים צדיקים לבקר אצלו ומזמינים אליהם, יכול הוא לראות את כל הגן-עדן, והואיל והם יהיו אנוסים לעבור על-יד חדריהם של צדיקים אחרים, מוכרחים הם לכסות לו את העינים.
מניח הוא להם. מוציאים הם מאצלו את מטפחת-המשי האדומה, קושרים לו את העינים, ועפים הלאה. עד שנעצרים שוב:
– כבר אתה נמצא בחדרך.
– התירו לי – מתחנן הוא – את העינים!
אומרים הם: תיכף!
תחילה צריך להכין הכול.
קודם להחליף את הבגדים.
מפשיטים מעל גופו בחזקה את המלבושים הישנים ומלבישים לו אחרים, ואומרים:
– אלה הם בגדי המלכות שלך.
אמנם, דוקרים הם, בגדי המלכות הללו… מן הסתם כך צריך להיות!
מושיבים אותו ואומרים:
– זהו כסא-הזהב שלך!
מגישים משהו ושׂמים לו מתחת לרגלים.
– זהו ההדום לרגליך!
חובשים לו משהו לראשו:
– זוהי עטרת-הזהב שלך!
מזיזים ומקרבים משהו לפניו:
– זהו שולחנך שלך עם הלויתן ועם היין המשומר!
ופתאום נשמע מכל העברים קול צחוק, צחוק גדול ואדיר, מחזיקים הם, כנראה, במתניהם מרוב צחוק, מתפקעים ממש מגודל הצחוק.
מיד הוא תולש את המטפחת ומסיר אותה מעל עיניו: עומד לפניו שולחן-עץ של מטבח, ועל-גבי צלחות-בדיל מן ההקדש מונחים בתוך זפת שקצים ורמשׂים…
על גופו הוא רואה מלבושים של שׂערות-חזיר, וזהו מה שדוקר; על ראשו – כיפּת-שינה ישנה, מתחת לרגלים – סיר-גחלים שכּבה, וישוֹב הוא יושב על כסא עם – חור באמצעיתו…
הוא נעוֹר ומתנער מחלומו, יושב לו למראשותיו המרא דאתרא; נדבה בא לבקש, והמתין כאן עד שיתעורר.
מספּר הוא לו כהוָיה, כל מה שראה בחלומו:
– רבי – נאנח הוא – בשל מה?
מוריד הרב את גבּיניו הארוכים, מהרהר רגע ומשיב בחיוּך:
– אלא מה סבור אתה, מוֹטל? מי שנותן צדקה דרך צחוק, אף הגן-עדן שלו – מעשׂה צחוק הוא!
מאותו יום ואילך היה מוֹטל נותן רק מתן בסתר.
במשך הזמן התחילו קוראים לו מוֹטל בלבד.
השם “פּרינץ” נשתכח.