לוגו
נעילה בגיהנום (מילתא דבדיחותא)
תרגום: שמשון מלצר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פעם אחת, ביום חול רגיל, בלא יריד ובלא קונים, שמעו פתאום אנשי השוק קול של אופנים וקול נתוז של מי־רקק מתקרבים ובאים אל העיירה. מבקשים לדעת, מי ומי הוא הבא. סוס ועגלת־כילה באים. אך מיד משבאו הסוס ועגלת־הכילה ונכנסו אל השוק, הסתלקו הכול לצדדין בשאט־נפש, בפחד ובכעס. הכירו את הסוס ואת הכילה. נוסע בהם ועובר מן העיירה הסמוכה אל עיר־הפלך – הדילטור דשם! אלהים לבדו יודע, על מי זה נוסע לאכול קוּרצא אצל הגוּבּרנטוֹ״ר.

פתאום הכול משתתק משום מה. שלא במתכוון מפנים את העינים: הכילה עומדת, הסוס משרבב צואר, מרכין ראשו וגומע לאטו ממי־הרקק, והדילטור נפל לאחוריו על מושבו והוא מוטל בפשוּט־הגוף.

אף־על־פי־כן, הרי נפש חיה הוא, רצים ונגשים – מת, ככל מתי עולם. מבהילים את המומחה, והוא אומר: ברור וגמור! אנשי חברה־קדישא מתחילים לעסוק בהמת־מצוה…

מוכרים את הסוס והעגלה להוצאות הקבורה, קוברין את הדילטור כפי שיאה ונאה לו, והלפּיטוּטי״ן, אותם המחבלים הרעים העולים במקום שאינם נזרעים, תופסים לה להנשמה ומביאים אותה לגיהנום ומוסרים אותה בידי השוערים.

מעכבים את הדילטור רגע מועט בשער, והלפּיטוּ״ט־השוער, המנהל את רשימת הנכנסים־והיוצאים בגיהנום, שואל כדרכו, במעוט־ענין וברוב־פהוק, ומרשם בנוצה עצלנית בתוך הפנקס; מי, מה ואימתי.

והדילטור – שבגיהנום פסק מלהיות יחסן! – משיב:

נולד במקום פלוני אלמוני, ובמקום אלמוני פלוני נשׂא אשה, אכל מזונות על שולחן חותנו, אחרי גמר המזונות עזב את האשה עגונה ואת הילדים בלא מפרנס, ועבר למקום פלוני ופלוני והתחיל עוסק בפרנסתו שלו, ובה היה מתעסק, עד שנתמלאה הסאה.

ואותה שעה בדיוק היה נוסע בכילתו וסוסו ועבר בהשוק של להד״ם — — —

כאן נתעורר פּתאום הלפּיטוּ״ט, המנהל את פנקסי־המטריקי״ן בשער־הגיהנום, ושאל ברוב־ענין:

איך אמרת? לָא־הא — — —?

– להד״ם! – חוזר ואומר הדילטור.

הלפּיטוּ״ט היושב־בשער פניו מסמיקים, ובעיניו הקטנטנות מופיעים ניצוצות של תמיהה:

– שמעתם שמה של עיירה כזאת? – פונה הוא ושואל את עוזריו.

ההם מגביהים את כתפיהם, מניעים ראשיהם לכאן ולכאן בלאו, ולשונותיהם התלויות כלפי־מטה מתנענעות.

– לא שמענו.

– ישנה עיירה כזאת?

בגיהנום יש לה לכל קהילה פנקס שלה, ומסודרים הפנקסים בסדר האל״ף־בי״ת. כל אות יש לה שידה משלה. סוקרים וחוקרים בכל הפנקסים של האות למ״ד: לבוּב, לוּבּלין, לייפּציג, כל מה שמתבקש יש, אבל להד״ם – אָין.

– אל־על־פי־כן ישנה! – אומר הדילטור, – עיירה היא בפולין!

– זה מתמול, משלשום?

– לא. זה כעשׂרים שנה. הפריץ יסד אותה והקימה, ושני ירידין קבע בה. ישנו בית־כנסת, בית־מדרש, בית־מרחץ, ומקווה… שני בתי־מזיגה חשאיים…

– האם כבר נכנס בזמן מן הזמנים מישהו מלהד״ם? – חוזר ושואל היושב־בשער את עוזריו.

– מעולם לא! – משיבין לו.

– וכי מה, שם אין מתים ונפטרים? – שואלים את הדילטור.

– מפני מה לא יהיו מתים ונפטרים? – משיב הוא בשאלה לשאלה, כדרך יהודי גמור. – החדרים צרים ומחניקים, ומקווה – שאי אתה יכול לנשום באוירה. כל העיירה כולה – בִצה אחת, אגם מרוּפּש!

כבר תפס לשון דילטוריה…

– ובית־עלמין יש! וחברא־קדישא, הפושטת את העור. לפני זמן לא רב (נזכר הוא) היתה שם מגיפה…


את הדילטור משלחין למקום הראוי לו, ובדבר העיירה להד״ם מודיעים למקום שיש להודיע. הלא דבר הוא! עיירה שכבר היא בת עשׂרים, וכבר היתה בה מגפה – ואף לא מת אחד שבא משם!

שולחים שליחים למעלה להיוָדע ולהודיע, מה פשר הדבר

מגביהים השליחים וטסים למעלה, ובאים לאחר זמן מסויים בחזרה…

– אמת נכון!

והדבר כך הוא: העיירה עיירה כשאר העיירות, עם מעט מצווֹת ומעשׂים טובים ועם הרבה חטאים. עסקי פרנסה; והיצר הרע אף הוא אינו הולך בטל. אלא מה, בעל־תפילה יש להם כזה! הוא עצמו – לא כלום! ממש קל שבקלים! אך קול נגינה יש לו, קול בכייני ונלבב כל־כך, שהוא נספג אפילו בלבבות שהם קשים כברזל ומרככם וממסה אותם כדונג! כיוָן שהוא יורד לפני התיבה, מיד כל הקהל כולו חוזר בתשובה, ובכל לבבו, כולם יחד כאיש אחד, וכל מה שרשום למעלה נמחק ונשכח, ושעריו של הגן־עדן פתוחים לרוָחה לפני כל להד״ם כולה. בא מי שבא ואומר: מלהד״ם אני – שוב אין חוזר ושואל דבר!

אין צריך לומר, שלגבי הגיהנום אין הענין ענין המתקבל על הלב, ואת הדבר הזה נוטל עליו הבעל־דבר עצמו. הוא כבר ימצא את הדרך הנכון.


ומה עושׂה הוא, הבעל־דבר?

הוא שולח שיביאו לו מן העולם הזה תרנגול כּלכּוּתי חי עם כרבולת שצבעה אדום שבאדום, ומעמיד אותו לפניו על השולחן.

התרנגול, נבהל ונפחד וחסר־אונים בסביבה חדשה וזרה כל־כך, ממילא לא זז ממקומו זיזה כלשהי, ומוסיף הבעל־דבר ועג מסביבו עוגה של גיר, ויושב לפניו ואינו גורע עין מכרבולתו האדומה, עד כדי כך ועד כדי כן, שבא והגיע ה״רגע באַפּוֹ״, והכרבולת האדומה החוירה והלבינה כסיד. רואה הוא, הבעל־דבר, שלמעלה התלקחו, כביכול, בבורא האף והחימה האמיתיים, והריהו קורא, ימַח שמו, ומכריז:

– שיאַבּד את קול־הנגינה שלו! עד ליום מותו!

למי שנתכוון – הרי יודעים אתם, ועוד קודם שכרבלתו של התרנגול הכּלכּוּתי חזרה והאדימה, כבר אִבּד הבעל־תפילה מלהד״ם את קול־הנגינה שלו. לקה לקה בגרונו, בקושי הוא מוציא קול־הברה.

מה מקורו ושרשו של המעשׂה הזה, ידוֹע ידעו. כלומר: יהודים־טובים, צדיקים יסודי־עולם, ידוֹע ידעו. ואפשר גם הם לא כולם. אך מי זה יגלה לו דבר כזה, ואפילו יודעים? – את הנעשׂה אין להשיב. אילו היה הבעל־תפילה עצמו בר־משקל, וַדאי שהיו יכולים להשתדל ולפעול כלום, אבל כשהוא עצמו אינו אלא קל, נוצה פורחת…

ונוסע הוא מיהודי־טוב ליהודי־טוב – ולא כלום. אבל פעם אחת נטפל אל הצדיק מאַפּטא, ולא הניח לו. הוא לא יעזוב את הבית. וצער לראותו בכך הרי היה באמת. מבקש הצדיק מאַפּטא לנחמו:

– הוי יודע, אומר הוא, שהצרידות שלך לא תהא נמשכת אלא עד ליום מותך, עד ולא עד בכלל. ודוּי תאמר בקול צלול עד כדי כך, שתהא אמירתך נשמעת בכל הרקיעים.

– ועד לאותה שעה?

– אין תקנה לדבר!

ונטפל הוא שנית:

– מפני מה, רבי? משום מה?… והוא מטריד ומטריח עד כדי כך, שהצדיק מאַפּטא גילה לו הכול.

– אם כך הדבר – מכריז הבעל־תפילה הצרוד – נקוֹם אנקום!

והוא רץ ויוצא…

– כיצד? ובמי? – קורא אחריו הצדיק.

אבל הוא כבר נעלם ואיננו.

הדבר הזה היה ביום גימ״ל, ויש אומרים – ביום דל״ת, וביום ה״א לפנות ערב הדייגים מאַפּטא הולכים לדוג דגים לשבת. המכמורת כבדה, מושכים ומעלים: הבעל־תפילה, טבוע!

הוא הטיל עצמו מעל־גבי הגשר אל תוך המים. קודם אמירת הודוּי קבּל את קול־הנגינה שלו, כהבטחת הצדיק מאַפּטא, בחזרה; משום שהבעל־דבר אמר: עד ליום המיתה, ועד אין פירוּשו עד בכלל. אך בשעת נפילה וטביעה לא אמר ודוּי, ואת קול־הנגינה המוּשב לו שמר בתוכו, וזו היתה הנקמה שלו, כפי שתראו להלן…

להבעל־תפילה עושׂים את שלו, כפי שנוהגין במי שמאבד עצמו לדעת, והלפּיטוּטי״ן תופסים את הנשמה, להביאה אל הגיהנום. הגיעו לשער, שואלין, הוא אינו משיב. דוקרין בלונכית מלוּבּנת, מגיעים בגחלת לוחשת – הוא שותק.

– קחוהו כמות שהוא!

הרי יודעין, מי הוא ומה הוא; הרי ארוֹב ארבו לו. מוליכין ומביאין אותו למקום הראוי, ומעמידין אותו בסמוך לדוּד, שהתחילו מסיקין אותו בשבילו. לכשירתח, יטילוהו לתוכו! והוא בינתים מגביה את האגודל ומגיעוֹ אל הגרגרת ומשמיע קול רם:

– יתגדל!

הקדיש של נעילה…

הוא אומר, והקול מתגבר ומתפשט אל כל העברים, כלפנים, ועוד ביתר חוזק, ביתר מתיקות, עוד יותר נלבב מלפנים… ובהדוָדים, שעד עכשיו נשמעו מתוכם רעש, צוָחה ויללה, משתלטת פתאום דממה, ואחר־כך מתחילין לסייע עם הבעל־תפילה. המכסות הצמודים מתרוממים, ראשים משתרבבים, פיות חרוּכים מסייעים ומשוררים…

הלפּיטוּטי״ן שליד הדוָדים אינם חוזרים ואומרים אחר החזן, אבל נפחוֹד נפחדו, נתבלבלו לחלוטין, ונשארים עומדים כעמדם, מי עם גזר־עץ להטילו אל האוּר, מי עם יעה־ברזל ללבות בו את האש, ומי עם שפוד לבחישת הדוּד – בידיהם, פיותיהם פעורים, לשונותיהם תלויות, פניהם מעוּוָתות, עיניהם עגולות מתמיהה. אחרים נופלים תחתיהם כמין חולים־נכפים ושוכבים ומתלבטים על הקרקע… והלזה עומד ואומר נעילה ומוסיף ואומר… והאש מתחת לדוָדים דועכת וכבה… המתים מתחילים לזחול ולצאת…

הוא אומר, הקהל חוזר אחריו, ובלב אומרים, בכל הלב כולו. והגופים, כל מה שמרחיקים יותר בתפילה, יותר הם מתרפאים, חוזרים לשלימותם, בשׂר מתחבר אל בשׂר, גידים מתקשרים לגידים, עור עם עור מַקרים, וזיוָם חוזר אליהם…

וכשהוא מגיע בחזרת־הש״ץ של שמונה־עשׂרה־בקוֹל ל״מחיה מתים״, מיד כולם מתדמים לבני־אדם חיים ממש, כאילו רק זה עכשיו הגיעו לכאן. והם עונים אחריו קול אחד: ״אמן!״ וב״אמן, יהא שמיה רבא״ הרעש וההמולה גדולים עד כדי כך, שהרקיעים למעלה נפתחים, ותשובתם של הרשעים עולה ומגעת עד אל הרקיע השביעי, עד אל כסא הכבוד, ושעת־רצון היתה, כנראה, השעה ההיא, וכל הרשעים, וכבר יתּכן לומר, לפי האמת – הצדיקים, צמחו להם לפתע־פתאום כנפים, ובזה אחר זה פרחו ויצאו, ואת שערי הגן־עדן מצאו פתוחים לפניהם…

נשאוֹר נשארו בגיהנום רק הלפּיטוּטי״ן, שהיו מתחבטים כנכפים ומתגלגלים על הקרקע, והבעל־תפילה עצמו, שבמקום שבו עמד – בו נשאר עומד…

את כל הקהל, כמו בחייו, הביא לידי תשובה, והוא עצמו לא היה ספּק בידו לשוב בתשובה שלימה. וגם – מאבּד־עצמו־לדעת היה…


— — — — — — — — — — — — — — —


במשך הזמן נתמלא הגיהנום, אף־על־פי־כן, מחדש. הוסיפו בנין על בנין, ושוב צר המקום.