לוגו
קולו של העם היהודי
תרגום: שמשון מלצר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

ועוד קבר אחד אפתח לפניכם; ואת שפתותיו של שוכן־עפר נוסף אדובב; ואתם הקשיבוּ יפה לדברי המת, בשביל שתבינו היטב לחיים החיים עדֶנה.

גם הפעם ספר ישן. נדפס בשנת 1818; מחירו היה שני גולדן ועוד 15 גרוֹשין; אבל מחברו של הספר הישן הזה אינו עוד בעל⁻טובה עשיר, אלא רב בשם ר' משה בן אברהם.

ר' משה בן אברהם כותב גם הוא בדבר “תיקוּנים”, אבל לא בעדם, כנגדם כותב הוא. אף הוא נלחם מלחמה לחיים ולמות כנגד מציעי⁻התיקונים הפרטיים, אבל בעיקר הוא משנס את מתניו כנגד אותם האנשים, שמוֹבשה יעֶנקיעֶלעֶביץ2 מוכן ומזומן ליפול על צואריהם ולהרטיב את פניהם בדמעות תודה…

בשעה שמוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ רוצה, שהתיקונים יוצאו אל הפועל, ורק לא בכוח; לא בכוח כפיה מן החוץ, אלא מרצונם הטוב של היהודים – הרי ר' משה בן אברהם הוא נגד תיקונים בכלל… שיווי⁻זכויות – מהיכא־תיתי, אבל בלי תיקונים.

וזכות יתירה יש לו לרב על מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ בכך, שהוא מדבר על התיקונים ועל מציעיהם הרבה יותר ברור ומפורש.

מציעים – אומר הרב – ישנם משני סוגים: סוג אחד רוצה לצאת כנגדנו, כמו נבוּכדנצר; כלומר: להשחית ולאבּד; לקחת את מעט היהודים, לעקור אותם ממקומותיהם, ממושבותיהם, ולהגלות אותם אל מעֵבר לגבול של ארץ הטאטארים, בכל הפשטות. ואילו הסוג השני רוצה לנהוג כאנטיוכוס: כלומר: היהודים מותר להם להישאר, צריך רק לאבּד את היהדות.

הצד השווה שבשני הסוגים הללו הוא זה, ששניהם רואים את היהדות כדבר של שטות, אמונה טפלה ומזיקה. מזיקה גם לענייניה של הארץ, וגם לענייניו של העם היושב בה. אך בשעה שהראשונים רואים את היהודים כעדה שאין לה תקנה, ורוצים משום כך פשוט להשמידם, סבורים האחרים כי האופי היהודי, כל כמה שלא יהיה מושחת, עדיין אפשר לתקנו, אפשר לתרבּת את היהודים ולעשׂותם אנשים מועילים.

לשם כך צריך לשווֹת ליהודי צורה דומה לזו של הנוצרי: לקצץ פיאות, לגלח זקנים, לקצר קאפּוֹטוֹת – זה מלבּר. ומה שנוגע לתוך, לנשמה: לסגור את בתי⁻הדין היהודיים, לנעול את החדרים, לפתח בשביל ילדי ישראל בתי⁻ספר כלליים וללמדם לקרוא ולכתוב פּוֹלנית.

ואילו המציעים, המצפים לתקנתו של האופי היהודי, מתחלקים אף הם לשני חלקים: חלק אחד רוצה, שיתנו ליהודים שיווי⁻זכויות תיכף ומיד, בו במקום, מתוך תקוָה שהדבר הזה יעיר בהם את “נקודת⁻הכבוד” והרצון להיות לבני אדם; מתוך תקוָה, שאם יניחו להם לגשת אל השולחן עם האורחים ההגונים, ילמדו ממילא לשבת כראוי ולהשתמש בסכין ומזלג; ואילו החלק השני יש לו פחות אמוּן ברגש⁻הכבוד היהודי, והוא דורש ששיווי⁻הזכויות יבוא רק אחר⁻כך, בתורת שׂכר – שׂכר בעד מעשׂים⁻טובים שיש לעשׂותם תחילה.

לפי דעתם של אלה האחרונים יש לקבוע כלל גדול, שיוציא את היהודים מכלל הזכּאי לשיווי⁻זכויות, אך בתנאי זה, שהכלל הגדול הזה יש לו יוצא⁻מן⁻הכלל, והוא: “ההוצאה מכלל שיווי⁻הזכויות אינה מכוּונת אלא לגבי היהודים האלה, שהם מאמינים כי ההתבדלות וההשתנות מן הנוצרים היא חובה להם מבחינת המוסר והדת.”

אבל שני החלקים של המציעים מן הסוג השני בטוחים, כי “מוכרחים לתרבּת את היהודים; להחליף את לשונם, לשנות את בגדיהם ואת חינוכם”, כי רק על⁻ידי כך ישתנה האופי היהודי והעם היהודי יהיה ראוי לכבוד3 מצד כל העמים.

ההבדל בין שני החלקים של המציעים מן הסוג השני ובין אנטיוכוס הוא רק בזה, שאנטיוכוס רצה לעשׂות את היהודים יוָנים ועובדי אלילים, בשעה שהמציעים הללו רוצים לעשׂות את היהודים – נחשו מה? מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ היה אומר: פּוֹלנים. ומלה זו עצמה בוַדאי היתה מונחת גם אצלכם על קצה הלשון; אבל לא לכך נתכוון ר' משה בר' אברהם; ר' משה בר' אברהם אינו ניצב על העמדה הלאומית, אלא על העמדה הדתית. והוא מפחד שרוצים לעשׂות את היהודים גויים; וגרוע מגויים: אתיאיסטים – כּופרים⁻בעיקר רוצים לעשׂותם.

ה“נאטוּראליסטים”, שהיו הולכים ומתפשטים בימים ההם, כמין מחלה שהובאה מצרפת, מעוררים ברב שלנו פחד ורעדה וחלחלה. ואין דרוש יותר, אומר הוא, אלא שיהא יהודי שולח את בנו לשקוֹלא הגוֹיית, שילמד לקרוא ולכתוב פולנית! דבר זה עלול להביא כליה על היהדות. שם, בשקוֹלא, עלולים ליפּול לידיו של הנער הספרפרים הידועים, המדברים על השם ועל משיחו. על אלוהי ישׂראל ועל תורתו, חבּוּרים המלעיגים על יציאת מצרים ועל כל הנסים, הן ביבשה והן בים, והילד היהודי יהפוך ויהיה, חלילה, “לא כלב ולא זאב”, כלומר: לא נוצרי ולא יהודי, אלא משהו שהשי"ת ישמרנו ויצילנו ממנו!

לפי התכנית הזאת – מתרגש ומתרעם הרב – ישתנה באמת אופיו של היהודי, אבל שינוי “פאטאלי”. בין האוכלוסיה הנוצרית רואה הרב הרבה מאד פילוסופים, אפיקורסים, מינים, בדבּוּר אחד –“נאטוּראליסטים”, כופרים בכל אמונה, מלעיגים ומלגלגים – אך ילמדו היהודים פולנית, יגישו פיהם אל מקורות המים המאוררים והמורעלים הללו, וירעילו את נשמותיהם…

והמעט עוד – מתרגז הרב – שהגעֶנעֶראל (אחד מן המציעים) רוצה לקחת מאתנו את לשוננו, המבדילה אותנו מן הסביבה ושומרת עלינו כחומה מכל רע מן החוץ; עוד הוא רוצה לקחת מאתנו את הזקן והפיאות… עוד רוצה הוא לקחת מאתנו (הרבנים) את הזכות לשפוט ולפסוק הלכה, ואין הוא נרתע, בתככיו הפוליטיים, אפילו בפני הלכות אישות – ורוצה לבטל את דיני ישׂראל בענייני גיטין וקידושין, ומכל⁻שכן יבּוּם.

פרעה – אומר הרב – לא ביקש להשׂיג כל⁻כך הרבה בבת⁻אחת. ההבדל הוא רק, שפרעה גזר כל מה שגזר מתוך שׂנאה אל בני ישׂראל, ואילו הגעֶנעֶראל מייעץ מה שהוא מייעץ כביכול מתוך התעוררות של לבו הטוב, שהוא מלא אהבה ואחוָה אלינו. הוא מתכוון בזה לטובתנו. הוא נוטל מאתנו הרבה, כמעט את הנשמה, אבל אין הוא רוצה בחינם, הוא נותן משהו במחירה – חתיכת דובשן! כלומר: שיווי⁻זכויות! הוא רוצה להנחיל לנו אצילות ולתת לנו את התואר אזרחים. אבל בעד חתיכת הדובשן הזאת לא ייעשׂה הדבר. “לשנות את אופיו של אדם פירושו, במובן המוסרי, לשנות את נשמתו, את לבו, את שׂכלו, את רצונו ואת דרך⁻חשיבותו. ואם רוצים להשׂיג זאת אצל יהודים, פירוש הדבר שרוצים לקחת יהודים ולעשׂותם שאינם⁻יהודים; והוא הוא הדבר שביקש אנטיוכוס לעשׂות! ואנו יודעים, כי השׂטן הוא שנתן לאנטיוכוס את העצה הזאת!…”

היהודים ידחו זאת בתודה! הם לא ימכרו את עצמם ואת יהדותם בנזיד עדשים! כך סובר הרב.

יהודים – אומר הוא – נשארים יהודים! אבל לא, חס ושלום, במוּבן הלאומי. על היהודים כאומה יודע הרב לא יותר ממוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ. כלומר: לא כלום! קיימת רק אמונה יהודית, המאחדת את כל הנימולים בעולם כולו; אך מי שסובר, כפי שהגעֶנעֶראל אומר, או כפי שאמר לפנים המן הרשע, כי היהודים הם אומה מיוחדת ומבודדת, ואת דתו המלך והמדינה אינם עושׂים – הרי זה אידיוֹט גמור! היהודים בפּוֹלין הם פּולנים, בצרפת – צרפתים, וכן הלאה… בקצרה, במקרה הזה דעתו של הרב היא בדיוק כדעתו של מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ ונכדיו הרוחניים… ואילו נקראה בפּוֹלין סנהדרין, היה הר' משה בר' אברהם שלנו יכול להיות היו"ר שלה…

האם היו הרבנים שלנו כהיום הזה משיבים אחרת על השאלה הזאת? ודאי שלא. וביחוד לא הרבנות הוורשאית, שהיא מ“אוּמנת” כל⁻כך על⁻ידי ה“קהילה”… אף⁻על⁻פי כן נשמעים אצל ר' משה בר' אברהם צלילים כאלה, שלא תשמעו כמותם אצל רב בימים הללו.

הרב של הימים הללו גם הוא יגן על האמונה – ייהרג ואל יעבור! – אבל לא באותו אומץ⁻לב ולא באותו רגש⁻כבוד שאתם מוצאים אצל ר' משה בר' אברהם, הפונה, למשל, אל הנוצרים בזה הלשון:

"אנחנו הננו אבותיכם שלכם; דתכם מוצאה מדתנו! אתם חייבים לכבד אותנו, כשם שבנים חייבים לכבד את אלה שנתנו להם את החיים, מגיע לנו כבּוד⁻אב! אנחנו בלעדיכם יכולים להתקיים, ככל קומה ראשונה בלי השניה; ואילו אתם בלעדינו – לא; באויר אין הקומה השניה יכולה להיות תלויה!

"אנו יכולים גם להיות אחים, – הרי כולנו בנים לאב אחד בשמים, – וחייבים אתם, אחים יקרים, לאהוב אותנו.

"אבל אין אנו מבקשים מכם לא כיבוד כמו מבּנים ולא אהבה כמו מאחים; מה שאין לכם, אין אתם יכולים לתת! אבל בני⁻אדם הרי הנכם; על⁻כן חייבים אתם להיות צודקים וישרים כבני⁻אדם! "

והצדק והיושר האנושי דורשים, לפי דעתו של ר' משה בר' אברהם, שיתנו לנו שיווי⁻זכויות מבלי להכריח אותנו ללמוד פּוֹלנית, לקצץ את הזקן והפיאות, לקצר את המעילים: ומבלי להוציא מידי הרבנים את הזכות לדון דיני⁻תורה, לפסוק בשאלות נשים ובהליכות אישות.

יותר מזה לא היה תיאבונו של ר' משה בר' אברהם גדול.

דבר אחד חשוב מתברר לקורא: גם ר' משה בר' אברהם וגם מוֹבשה יעֶנקעֶלעֶביץ מדברים בשם אוכלוסיה יהודית, שהיא נראית חזקה למדי בשביל לעמוד על זכויותיה, להיות “מדבּרת בעדה”… היא לא תניח לעשות בה כרצון האחרים, הם אומרים, היא אוכלוסיה גדולה, רבת⁻ראשים ורבת⁻ידים: ואילו אנחנו כהיום הזה נראים לעצמנו הרבה יותר קטנים, חלשים, מצערים! והדבר הזה, כנראה, מקורו בכך, שבזמן ההוא לא הביאו בחשבון את עם האִכּרים… האִכּר היה אילם ועיור, וכל משקלו היה כשחק מאזנים בחיים הפּוֹליטיים⁻החברתיים הפּוֹלניים. אם כן היו איפוא רק שני צדדים: פּריצים ויהודים, ויהודים לגבי פריצים באמת אינם חלשים כל⁻כך!

אבל כהיום הזה כבר יודעת ה“דימוקראטיה הלאומית” לומר: הישמרו לנפשותיכם, באגרוף האִכּר נלמד אתכם דרך⁻ארץ! ולא רחוק הזמן, שהאִכּר לא יהיה ממתין עוד שיקראו לו! הוא יבוא בעצמו… השאלה היא רק – ומה יביא עמו?



  1. ראה המאמר הקודם.  ↩

  2. ראה המאמר הקודם.  ↩

  3. “לככוד” במקור המודפס, צ“ל: לכבוד – הערת פב”י.  ↩