קְחוּ לָכֶם חָכְמוֹת! אֵל קָרָא מִשָּׁמָיִם,

לַאֲחֻזַּת עוֹלָם אֶתְּנֵן לָכֶם מַתָּנָה, –

אָז פָּחֲזוּ בְּנֵי אָדָם מִכָּל אַפְּסָיִם,

כִּי בְּנוֹת אֵל תִפֹּלְנָה לָמוֹ לְמָנָה.

גַּם עֲשִׁירִים בָּאוּ, גַּם אֶבְיוֹנֵי אָדָם,

כָּל אֶחָד מִלֵּא חִצְנוֹ, חֶבְלָם לָקָחוּ,

וּבְשוּבָם הַבָּיְתָה, וְטוּבָם בְּיָדָם,

רָקְדוּ כְּאֵילִים, צָהָלוּ, שָׂמָחוּ.

מְבַקְשֵׁי חִשְּׁבוֹנוֹת רַבִּים מִהֲרוּ לְשִלּוּחִים

וְשָׂמוּ בִּכְלֵיהֶם מַקְצֻעוֹת וּמְחוּגָה –

רוֹדְפֵי מִשְׁפָּט לָקְחוּ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים,

וְתַחְבֻּלוֹת צָבְרוּ בְּלִי קֵץ וַהֲפוּגָה. –

וּסְפָרִים נוֹשָׁנִים, אֲכָלָתַם תּוֹלַעַת,

גַּם הָעַכְבָּרִים זֶה כְּבָר בָּם שִׁלְּחוּ שִׁנָּם,

אִם מִזֹקֶן שָׁחָרוּ, גַּם בִּבְלִי דַעַת,

בֶּאֱמוּנָתָם יִתְקַדְּשׁוּ, וְגַם קֹדֶש הִנָּם.

סְפָרִים כָּאֵלֶּה בְּשִׂמְחָה וָגִיל אָסָפוּ,

דּוֹרְשֵׁי קַדְמוֹנִיּוֹת נָהֲרוּ מֵעֲבָרִים,

וְחִישׁ אֶל בָּתֵּימוֹ כְּמוֹ עַל צַוָּאר נִרְדָּפוּ,

וּמִשְּׁדוּפוּת קָדִים חִבְּרוּ עֳמָרִים.

הָרוֹפְאִים גַּם הֵם, אַךְ מְעַט לָקְחוּ דַעַת

לַחְקֹר מִמְסָךְ, כֹּל מַעְיָנָם שָׁתוּ,

אֵיךְ מִמְּרוֹרוֹת וְלַעֲנָה יֵעָשֶׂה קֻבַּעַת,

וּלְהַרְקַח סַמִּים, אֵיךְ כָּתוֹת יֻכָּתוּ –

חוֹקְרֵי דַעַת עֶלְיוֹן לָקְחוּ אֶת הַתְּבוּנָה

פְּשֹׁטָה וְעֹרָה¹, וְהָתֵל בָּה יְהָתֵלוּ,

בִּגְדָרִים אֵין חֵקֶר, וְאֵין קֵצֶה לַתְּבוּנָה,

“בְּמַשְׂכִּיל, בַּשֵּׂכֶל וּבְמֻשְׂכָּל” יִתְהוֹלֵלוּ –

בְּנֵי אִישׁ לֹא יָבִינוּ אֵלֶּה הַנִּשְׂגָּבוֹת,

עַל כֵּן בְּעֵינֵימוֹ כִּפְנִינִים יְקָרוֹת,

בְּחִידוֹת יִתְבּוֹנְנוּ, נְצוּרוֹת לוֹקְחֵי לְבָבוֹת,

בְּגָבֹהַּ עַל גָּבֹהַּ, יִרְאוּ נִסְתָּרוֹת –

וּמִי יִסְפֹּר כָּל אֵלֶּה בְּיָדָם דָּלֹה דָלוּ

מֵאוֹצְרוֹת הַחָכְמָה, מִכֹּל מַחֲמַדֶּיהָ?

לֹא חָדְלוּ מִקַּחַת, עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָלוּ

כֹּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה מִגַּנְזַכֶּיהָ. –

עִתִּים גָּזוּ חָלְפוּ, וּכְבָר מִשָּׁמַיִם

כָּל גֶּבֶר לָקַח מְנָתוֹ, אָסַף לְמַדַּי –

וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד בָּא הִשְׁתַּחֲוָה אַפַּיִם

“תְּנָה לִי חֶלְקִי, הִתְחַנֵּן, אֵלִי! אֵל שַדַּי!”

אַךְ חָכְמָה כְּבָר אָפְסָה, לֹא נוֹתְרָה דַעַת,

וְהוּא בּוֹכֶה מִתְיַפֵּחַ, מְדַבֵּר בִּתְפִלָּה –

אֵל נִכְמְרוּ נִחוּמָיו, הִטָּה אֹזֶן שׁוֹמַעַת,

וּבְהִוָּתֵר אַךְ אֶפֶס, לוֹ נָתַן הַשְּׁלִילָה.

בָּהּ יִשְׁלֹל חָכְמַת סוֹפְרִים, יְגַלֶּה עֶרְוָתָם,

כְּבוֹד מֵתִים יִשְׁלֹל, וּבְתוּשִׁיָה יְשַׁקֵּר – –

חִישׁ יָדְעוּ הַחֲכָמִים אֶת הָרָעָה מְצָאָתַם,

כִּי מֵחֶסְרוֹן חָכְמָה נַעֲשָׂה הַמְבַקֵּר.

(“השחר”, תרל"ו)