לֹא רַק בְּנֵי אָדָם, לֹא לְבַד אֲנָשִׁים,

יֻכּוּ בְּשִׁגָּעוֹן, יִרְקְדוּ, יָהֹלּוּ,

גַּם שֵׂיוֹת תְּמִימוֹת, אֵילִים וּתְיָשִׁים,

לְרֶגֶל מַחֲלָה זֹאת חֲלָלִים יִפֹּלוּ;

תַּחֲלוּאִים כְּמוֹ אֵלֶּה יָבוֹאוּ לְעִתִּים,

עֲלֵי עַשְׁתְּרוֹת צֹאן וּמַחֲנֵה עֲדָרִים,

לְזִכְרָם פַּלָּצוּת תֹּאחֵז אִכָּרִים,

יִקְסְמוּ אָז קֶסֶם, יִשְאֲלוּ בָּאִטִּים.

אוֹתוֹת הַמַּחֲלָה הֵן – כְּשִׁכּוֹר הֲלוּם־יָיִן

נוֹעַ תָּנוּעַ הַשֶּׂה הָאֻמְלָלָה,

לַשָּׁוְא לְרוֹפֵא כִּי יִרְפָּא אָז נִשָּׂא עָיִן,

כִּי כְּבָר הִשְׁתַּגְּעָה, כְּבָר רוּחָהּ חֻבָּלָה,

תִּרְקֹד בָּעֲגֻלָּה, תָּחֹל, תִּתְחוֹלֵל,

וְעַד נָפְחָה נַפְשָׁהּ כָּכָה תִּשְׁתּוֹלֵל.

אַךְ אִם אֶחָד אָדָם יֻכֶּה בְשִׁגָּעוֹן,

בִּתְּפִלָּתוֹ יִרְקֹד, וְזָר מַעֲשֵׂהוּ,

קָדוֹשׁ יֹאמְרוּ לוֹ, וְיֻכּוּ בְתִמָּהוֹן

רִבְבוֹת אֲנָשִׁים וְיִנְהֲרוּ אַחֲרֵיהוּ –

כֵּן גַּם הַשֵּׂיוֹת לָאֲלָפִים תִּשְׁתַּגַּעְנָה

בְּהִשְׁתַּגֵּעַ אַחַת, וְכֻלְּהֶן תִּגְוַעְנָה.

בָּאֶלֶף הַשִּׁשִּי, בִּשְׁנַת תְּרַךְ לִיצִירָה,

רוּחַ זַלְעָפוֹת דֶּבֶר הֵעִירָה,

וּבְפֶלֶךְ תִּמְנָה רִבְבוֹת צֹאן נָפָלוּ

מִמַּחֲלַת הַשִּׁגָּעוֹן, כְּעָשָׁן כָּלוּ.

יְלֵל וָנֶהִי בְּכָל הַכְּפָרִים,

בִּקְסָמִים בְּיָדָם יָרוּצוּ אִכָּרִים.

לַחַשׁ יָצוּקוּ, קְטֹרֶת יַקְטִירוּ,

קְדוֹשִׁים מִקִּבְרָם בִּתְפִלָּה יָעִירוּ,

לְהָסִיר מֵהֶם הָרָעָה מְצָאָתַם.

וּכְבָר חֲמוּאֵל בֶּן קַלְמָן יִשְתַּטֵּחַ

לְרֶגֶל קְדוֹשׁוֹ, וּמַר יִתְיַפֵּחַ:

אָנָּא קְדוֹשִׁי! רַחֲמֶיךָ לֹא תִכְלָא,

הֵן יָשׁוּד הַקֶּטֶב צֹאן מִמִּכְלָא,

אִם חָטָאתִי, מֶה חָטְאוּ צֹאנִי?

וְאֵיךְ אֶחְיֶה וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן הוֹנִי,

הֲלֹא בְּיָדְךָ, אֲדוֹנִי, לַעֲשׂוֹת שַׁחַר עֵיפָה,

הַצֵּל לְקוּחִים לַמָּוֶת יָדְךָ לָךְ רָב,

שִׁית לִבְּךָ לָעֲדָרִים וְתֵן צָו

וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה.

וַיַעַן הַקָּדוֹשׁ וּבְרֹאשוֹ הֵנִיעַ:

אֲנִי עַל הַמַּשְׁחִית אֲצַו בְּמַפְגִּיעַ,

וְצֹאנְךָ לֹא יָמִית, אַל תִּירָא מִפָּחַד,

אִם אַךְ תֵּאוֹת לְהִתְעָרֵב עִמִּי יָחַד

וִיהִי חֵלֶק כְּחֵלֶק הַצֹּאן לִשְׁנֵינוּ,

וְגַם הַיְלוּדִים יְחֻלְּקוּ בֵּינֵינוּ –

כִּי שֻׁלְּחָה הַמְּאֵרָה וַיָּבוֹא הַקָּרֶץ,

לְהָפֵר אֲשֶׁר נִגְזַר לַשָּׁוְא יִהְיֶה עֲמָלִי,

אַךְ בְּצֹאנִי, מִפַּחֲדִי, לֹא יִפְרֹץ פָּרֶץ

שַׂר הַנֶּגֶף, וְחָיְתָה נַפְשְׁךָ בִּגְלָלִי.

הָבָה נָא, אִם תַּחֲפֹץ וַאֲנַסֶּה כֹּחִי.

טוֹב! קָרָא חֲמוּאֵל וּפָנָיו צָהָלוּ,

אִם הַחֵצִי יִוָּתֵר לִי, עָשִׁיר אָנֹכִי,

אַף כִּי לַעֲשָׂרוֹת כְּבָר כָּרְעוּ נָפָלוּ –

וַיֵּיטִיב לִבּוֹ, וַיֵּשְתְּ כּוֹסוֹת שְׁתָּיִם,

וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ חַכְלִיל עֵינַיִם.

אַךְ אַחַר יָמִים שִׁבְעָה וְעוֹד הַפָּעַם

לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ חֲמוּאֵל הִשְׁתַּטֵּחַ:

הָהּ! קָדוֹשׁ, מַה נוֹרָא הַזָּעַם,

עַל צֹאנִי הַנֶּגֶף אֵינֶנוּ פּוֹסֵחַ,

מֵתוּ עַד אַחַת, אָבַד כָּל צֹאנִי,

הוֹ רַבִּי! אֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹנִי!

– לֹא חָל הַמַּשְׁחִית? לֹא אֲחָזַתּוּ אֵימָה? –

קָרָא הַקָּדוֹשׁ, – עַתָּה אַרְאֶה אֶת כֹּחִי,

לְשַׂר הַנֶּגֶף כְּעַל גְּמוּלוֹת אֲשַׁלֵּמָה,

וְלִי תֵּן חֲצִי הָעוֹרוֹת, הֵן שֻׁתָּף אָנֹכִי!

[“השחר” תרל"ה]