הָעִיר נִבְקָעָה. יִשְׁתַּקְשְׁקוּ בַּשְּׁוָקִים.
פִּרְאֵי דוֹן יִתְרוֹצְצוּ כַּבְּרָקִים,
לִפְנֵיהֶם הוֹלֵך קֶטֶב, לְרַגְלָם תַּבְעֵרָה,
בְּכָל בָּתֵּי הָעִיר אָחְזָה קַל מְהֵרָה,
וַתְּהִי לְלַפִּיד אֵשׁ בּוֹעֵר עַל נַחַל דָּם.
דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן שָׁם,
וּפֹה אַבִּיר־דּוֹן כּוֹרֵע לְרֶגֶל עִבְרִיָּה,
עֲפַר רַגְלָהּ יְנַשֵּׁק: "אַל תַּרְבִּי תַּאֲנִיָּה!
חֶרֶב חַדָּה לְלִבִּי דִמְעָתֵךְ עַל לֶחִי,
לַאֲבוֹתַיִך כִּי מֵתוּ אַל תַּרְבִּי בֶּכִי,
אַל תֶּהְגִּי נְכָאִים –
לֹא יָקוּמוּ מְקִּבְרָם שׁוֹכְנֵי רְפָאִים!
דִּמְעַת עַיִן לַשָּׁוְא,
אַךְ תְּנִי צָו
הָאִירִי עֵינַיִךְ – נְפָשׁוֹת תִּקַּחְנָה,
וִילֵל יָקוּם לִדְמָמָה, לְשׁוֹנוֹת אֵשׁ תִּדְעַכְנָה."
אַךְ הָעַלְמָה בְּקוֹלוֹ אֵינֶנָּה שׁוֹמָעַת,
וּבְלִבּוֹ קְרָב נוֹרָא לְאַהֲבָה עִם כָּעַס,
כִּידוֹדֵי אֵשׁ עֵינָיו – חֵשֶׁק וָרֶצַח;
חֶרֶב שָׁלַף מִתַּעַר וַיִקְמֹט הַמֵּצַח:
"אֱהָבִינִי, עַלְמָה, כִּי שְׁאוֹל בְּחֻבִּי!
עִבְרִיָּה אֲרוּרָה, תְּנִי מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי!
פֶּן אֶשְׁלַח יָדִי, פֶּן אֶשֹּׁד תֻּמָּתֵךְ
וּלְצִפֳּרִים לְמַאֲכָל אָז אֶתֵּן גְּוִיָּתֵךְ!"
כֹּה קָרָא בְּזַעַם. הָעַלְמָה הָאֻמְלָלָה
בִּעֲתַתָּה פַּלָּצוּת, רָגְזָה גַם חָלָה.
"קַדְּשֵׁנִי כַּדָּת, אִם אָהַבְתָּ אוֹתִי…
שַׁעֲרֵי בֵּית־תְּפִלָּתִי בָּאָרֶץ טָבָעוּ,
אֶל בֵּית תְּפִלָּתְךָ פַּעֲמוֹנִים יִקְרָאוּ –
אַל אֱהִי לְךָ לְזוֹנָה, מֵחַיַּי אָז טוֹב מוֹתִי!"
חִישׁ אֶל נְדָנָהּ הֵשִׁיב הַחֶרֶב
וְאֶת אַבִּירָיו יַהַס אַבִּיר דּוֹן שָׂמֵחַ;
וּבִפְנוֹת הַיּוֹם, כִּנְטוֹת צִלְלֵי עָרֶב,
וְעַל נַחַל דָּם וָאֵשׁ שׂוֹחֶה יָרֵחַ,
וּדְמֵי אָדָם בְּגַלֵּי הַנָּהָר נִמְסָכוּ,
וְתִימְרוֹת עָשָׁן מִתַּחַת הִתְאַבָּכוּ, –
צִי שַׁיִט יֶחְצֶה אֶת גַּלֵי הַמָּיִם,
בָּם יִרְעֲדוּ יָרֵחַ וְכָל כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם,
אֲדֻמִּים מִדָּם, בְּאֵשׁ מְתֻלָּעִים,
וּמִשְׁבָּרִים וְגַלִּים הוֹגִים נְכָאִים.
וְעַל צִי הַשַּׁיִט אַבִּיר דּוֹן כּוֹרֵעַ
לְרֶגֶל הָעִבְרִיָּה יְפַּת הָעֵינָיִם,
אֶת הֶמְיַת הַגַּלִּים אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ,
לֹא יִרְאֶה אֹדֶם שָׁמָיִם;
כִּי לִבּוֹ וְעֵינָיו בָּעַלְמָה הָטְבָּעוּ,
וּבְהַצְּלָב מִמֶּרְחַקִּים מִיָּדוֹ קַרְנָיִם, –
תַּאֲווֹת לְבָבוֹ עוֹד מְעַט וְנִמְלָאוּ,
עַל מְרוֹם גִּבְעוֹת אשֶׁר תַּעֲנוּגוֹת הַחַיִּים!
צִי הַשַּׁיִט יֶחְצֶה אֶת גַּלֵי הַמָּיִם,
בָּם רוֹעֲדִים יָרֵחַ וְכָל כּוֹכְבֵי שָׁמָיִם,
אֲדֻמִּים מִדָּם; אַךְ כַּמֵּת תֶּחְוַרְנָה
עֵינֵי הָעַלְמָה, בָּהֵן דְּמָעוֹת תִּסְעַרְנָה…
וְעֵת נֶפֶש בֶּן־דּוֹן – לַהַב אֵשׁ אוֹכֶלֶת,
תֶּחֱזֶה לָהּ אשֶׁר וְתַעֲנוּגוֹת הַחַיִּים –
עֵינֶיהָ הַבּוֹכִיּוֹת הִיא נָשְׂאָה שָׁמַיִם
וְהִיא מִתְפַּלֶּלֶת:
"סְלַח לִי אֵל כִּי אֶטְרֹף נַפְשִׁי בְכַפִּי,
"לֹא אֶהִי לַצַּר – הוֹרַי לָטֶבַח הִכְרִיעַ,
"וּטְהוֹרָה תָשׁוּב אֶל שְׁמֵי רָקִיעַ
“הַנְּשָׁמָה נָפַחְתָּ בְּאַפִּי!”
הָעַלְמָה האֻמְלָלָה
כֹּה הִתְפַּלָּלָה,
בֶּן־דּוֹן אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ
נִרְדָּם לְרַגְלָהּ כּוֹרֵעַ.
*
עַד מָתַי תֵּרָדֵם? תִּישַׁן עַד־אָן?
הָקִיצָה, אַבִּיר לֵב! הָעִירָה, בֶּן־דּוֹן!
לֹא בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ הַיָפָה הָעִבְרִיָּה –
הִיא גַלִּים מְחַבֶּקֶת, תֵּרֵד תַּחְתִּיָּה –
עוֹד כְּנַף שִׂמְלָתָהּ רוֹעֵד עַל הַמָּיִם,
הַצֵּל יְחִידָתְךָ, בֶּן־דּוֹן, פְּקַח עֵינָיִם!
צָלַל גַּם הַכָּנָף בִּמְקוֹם הַקֶּצֶף שָׁם
וְגַם הַקֶּצֶף חָלַף –
הוּא הֵקִיץ מִשְׁנָתוֹ
אַךְ כְּבָר עָבַר מוֹעֵד! מִשְׁבְּרֵי יָם
יֶחְשׁוּ לֹא יַגִּידוּ: אֵיפֹה יְחִידָתוֹ!
(הערת המחבר: השיר הזה נוסד על מעשה שהיה וקרה באמת בכ' סיון לשנת ת"ח)