¹

המסה היא, כידוע, צורה ספרותית, שתחילתה נעוצה בסוף המאה השש־עשרה. שני מחדשיה ונציגיה הם מיכאל די מונטיין הצרפתי ופראנסיס בייקון האנגלי. אף על פי כן, אין ספק שזוהי יצירה ספרותית עתיקת ימים. יש שרואים את אפלטון כמסאי הראשון. קיקרו וסנקא, השתמשו אף הם בצורה זו בשפה הלאטינית, וסופר עברי אחד סבור, שספר קוהלת מורכב ממסות על כל סממניהן. מבחינה מסויימת הדין עם כולם. המסה לא קפצה פתאום מן האַין, אלא התפתחה מתוך ניצנים שונים שהיו בעין זמן רב לפני המאה השש־עשה. אולם אם תוכנה של צורה ספרותית זו איננו חידוש גמור, הרי שמה והגדרתה חדשים הם. מונטיין פירסם בשנת 1580 שני כרכים בשם Essais, כדרך שכמה שנים אחרי כן (1597) פירסם בייקון עשר מסות בשם Essays. בהנהגת מלה זו נתכוונו המחברים לומר לנו, שזהו נסיון ליצור סוג ספרותי חדש, לפתוח דרך חדשה להבעת אירועי־נפש, חוויות, מצבי־רוח, מחשבות, הרגשות ודעות. החיפוש אחרי דרכי ביטוי חדשים הוא פרי כורח פנימי, המורגש בדור או בקרב יוצרים שבדור. שכן ה“מה” מתמיד בספרות יותר מן ה“איך”, והצורך למצוא תבניות ספרותיות וצורות־מבע חדשות הוא כוח מניע גדול.

כאמור, כבר היו מצויים קודם לכן התחלות של מסה בספרות. אולם כשם שהחרוזים הבודדים, המצויים בתנ“ך, אינם מעידים על מציאות החריזה בימי המקרא, וכשם שכמה פסוקי־שירה בתנ”ך, המשוקלים משקל מטרי, אינם מצדיקים את המסקנה,שאליה באו חוקרים אחדים, שהמשקל המודרני כבר היה נהוג בשירה התנ"כית–כך אין לומר, שהמסה המודרנית היתה ידועת לקדמונים והם יצרוה מתוך כוונה תחילה. זהו מקרה בלבד, גילויי־אגב טפלים. תבנית ספרותית זו–המסה–באה אל מונטיין כהארה עליונה, כגילויי שכינה, תוך בקשת עצמו ואמיתו. ככל יוצר התוהה על נפשו ונענה על ידי ספקות, לא היתה לו מציאה זו בחזקת ודאי, אלא בחינת ניסוי, שאין לדעת מה יהא בסופו. ולכן נקרא סוג ספרותי זה על שמו, כי הוא יוצרו ומשכללו, והוא שנתייסר בחבלי עיצובו וניסוחו.

בספרות העברית נתאזרחה המסה כסוג ספרותי בתקופתה מאוחרת, במחצית השניה של המאה התשע־עשרה. מובן, שגם בה יוכל החוקר למצוא רישומי מסה בזמנים שקדמו לכך, כגון דון יצחק אברבנאל (1437־1508), רמח"ל (1707־1746), נפתלי הרץ וייזל (1725־1805), משה מנדלסון (1729־86), פרץ סמולנסקין (1840־85) ואחרים. אך אלה הן צורות דומות דמיון־מה למסה, שהגדרתן כמסה באה מצד החוקר בדיעבד ולא מצד הכותב. הכותב היה בחינת גיבורו של מולייר, שלא ידע כי הוא מדבר פרוזה, כדך שהסופר לא ידע שהוא כותב מסה. ולכן אין לומר בשום אופן, שהמסה העברית מתחילה באותה תקופה. יתר על כן, אפילו זמן רב לאחר שסוג ספרותי זה כבר היכה שורש בספרות העולמית, עדיין היה הוא מקרי ובוסר בספרות העברית. גם דרך הכתיבה המליצית עימעמה על צורה דקה זו. הקלות והליטוש, החן והנוי, שהם מסממניה של מסה, לא יכלו להתבלט במחלצות ההבעה ההן ונבלעו בתוכן.

לפיכך מן הנכון יהיה לקבוע אותה תקופה לראשיתה של המסה בספרות העברית, שבה הגיעו סוג ספרותי זה ומחברו לידי הכרה עצמית, כלומר: משעה שנכתבה מסה לשמה, בכוונה תחילה, בידיעה ומתוך צורך להשתמש בצורה ספרותית זו דווקא. אכן, תוכה של המסה וסממניה נתפתחו גם בספרות האירופית, והפליגו הרחק מן ההגדרה הקלאסית של מונטיין אף קלטו יסודות חדשים, באופן שבמאה ה־19 וביחוד במאה ה־20 נתגוונה המסה ולבשה לבושים שונים. מטעם זה אין צורך לבדוק אם המסה העברית היתה נאמנה בתכלית הנאמנות לסימני־ההיכר הקלאסיים של המסה, שכן גם באנגליה, שבה הגיעה זו לידי מדרגה גבוהה, נתפצלה לסוגי־מישנה שונים וישנה מסה ביקורתית, ספרותית, פילוסופית היסטורית, סוציולוגית וכיוצא באלה. אף על פי כן, מצויה בה תמיד תכונת־יסוד: היא אישית, סובייקטיבית, ומביאה לפני הקורא את הנושא או את הבעיה כחווייה פרטית, ומסתפקת ברמיזה ואינה מתיימרת במיצוי הדברים עד תום, אלא מניחה לו לקרוא להמשיך במחשבתו את הסוגיה. באמת אמרו, שהמסה בתחום הפרוזה היא מעין ליריקה בתחום השירה.

מנקודת השקפה זו בעלי המסה המודרנית הראשונים בספרות העברית הם סוקולוב, אחד־העם, פרישמן, ברדיצ’בסקי, ביאליק, בר־טוביה, יעקב שטיינברג, קלצקין וכו', משום שהם הקפידו בקיום ייחוּדוֹ של סוג ספרותי זה והעניקו לו לשון נאה, הומור, ספקנות דקה, שילובי משל ופתגם, ראיית שני הצדדים של המטבע, הרצאת דברים דרך שיחה וכיוצא באלה. בין המסאים העברים מצויים, כמובן, בעלי מדרגה שונה הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה, אך הצד השווה שבהם, ש“התודעה המסאית”, אם הורשינו לומר כן, היתה משותפת להם.

בספר זה כונסו מסות במובן הרחב של מושג זה. המכנסים הכלילו דבריהם של סופרים עבריים שונים, בעיקר בנושאים ספרותיים אסתטיים, מהם נושאים כלליים, שספרות נרחבת נכתבה עליהם, ומהם נושאים שצמחו על קרקע המציאות והספרות היהודית והישראלית, שיש להם לפי דעתנו, ענין לכל בן־תרבות. כל היוצרים הם אחים זה לזה, ואף בעיותיהם ולבטיהם דומים. סדנא דארעא חד הוא. אולם גם הנושאים הכלליים, משתקפים מבעד לדמיונו היוצר של כל סופר ואף האקלים הרוחני הלאומי נותן להם נופך של מקוריות.

נושאים כגון הרומאן ההיסטורי, הליריקה, הרצנזיה, התרגום, הגרוטסקה, האירוניה, ספרות ואידיאה, הם מכבשונה של כל ספרות, והחידוש שבהם הוא רק בגישה האישית של הסופר, בתפיסתו, באופן כתיבתו ועיבודו. לעומת זאת, אפשר לומר, שנושאים כגון: הלכה ואגדה, כהן ונביא, הריקוד החסידי, ירושלים, האדם והטבע, איוב, רות וכיוצא בזה, ענין מיוחד בהם מצד תוכנם וצורתם העבריים.

איתרע מזלן של ספרויות עמים קטנים, שלשונם שליטה בגבולותיהם בלבד, ולכן אינן ידועות מחוץ לארצן. ואפילו מתרגמים פה ושם ספר שירים, סיפורים או מאמרים, אין בכך בשום פנים כדי ללמד על הזרם החי של היצירה הספרותית, שאם כי הוא נובע ממקורותיהן המיוחדים של האומה והארץ, הריהו משתפך בסופו של דבר לתוך נהר היצירה הספרותית העולמית. הספרות העברית היא עתיקת ימים ויצירתה נמשכת בכל הדורות, ואף על פי שהיא נוצרת בלשון, שהעולם התרבותי חש זיקה מיוחדת אליה, לא ניצלה זו מגורלה של ספרות עם קטן. משום שיודעיה של לשון זו מועטים לא רק בקרב אומות העולם, אלא אף העם היהודי בתפוצותיו לא כולו בקיא בה. היצירה הספרותית העברית מתרכזת והולכת במדינת ישראל, שבה מצויים תנאים טבעיים, לאומיים ואנושיים, להתפתחותה.

מתכונתו של המסאי האמיתי, שהוא בעל סגנון אישי סגולי. כל מסה קוסמת לנו בתבליניה מיוחדים, שהם סוד מסודות היוצר. מובן, שאף על המסות במקורן העברי טבוע חותם של יחוּד אישי מובהק של מחבריהן. אולם אפילו המתרגם הטוב ביותר איננו יכול לעשות את הנמנע ולמסור במדוייק את צביונו וסגנונו האישיים של הסופר המתורגם, והכרח הוא להשלים עם העובדה, שכל תרגום מפחית במידת־מה ממדרגת המקור, אף על פי שנעשו מאמצים למעט ככל האפשר את הפער ביניהם.

תשכ"ד