עָנִי היה רבי שמעון בן שטח מאד, וַיכַלְכֵּל את נפשו בַעֲבוֹדָה קָשָׁה, כִּי הָלַך הַיַעֲרָה וַיְלַקֵט שָּם עָפָץ¹ וַיעֲשֵׂהוּ דְיוֹ, וַיִמְכּר לאַנשֵׁי עִירו. וַיהִי כַאֲשֶׁר זָקָן, ולא יָכל עוֹד להָבִיא את הַשַׂקִים הַמְלֵאִים עָפָץ מִן הַיָעַר, וַיִמכֹּר אֶת בִּגדֵי שַׁבַתּוֹ, וַיִקֶן לו מִיַד אַחַד הַיִשְׁמְעֵאלִים חֲמוֹר, וַיבִיאֵהו אל ביתו. ויֵצאוּ תַלְמִידָיו אֲשֶׁר לִמְּדָם תּוֹרַת יי חִנם אין כָּסף, לִראות את הַחמוֹר אשר קָנָה רַבָּם, – וַיִראו וְהִנֵה אֶבן יקָרָה² תְלויָה עַל צַוָארוֹ, וַיָרוצו בשִׂמחה הַבַּיתה וַיֹּאמרו לרַבי שמעון: ברוך יי אֲשֶׁר רָאה בעָניְךָ, וַַיַעֲשִׁירך עֹשר רָב! וַיאמֶר רַבי שִׁמְעון: מָה ראִיתם כּי דִבַרתֶּם אלי את הַדבָרים הָאֵלה? ויענו התלמידים: אבן יקרה מאד ראינו תְלויָה בצַוַאר החמור אשר קָניתָ. ויאמר רבי שמעון: חָלִילָה לִי מִקַחַת את האבן היקרה! הֵן רַק את הַחֲמוֹר קניתי מִיַד הישמעאלי! וַיְמַהֵר רבי שמעון וַיָרָץ לבַקֵש בִרחוֹבוֹת העיר את הישמעאלי, וַיִמְצָאֵהו, וַיָשֶׁב לוֹ את האבן היקרה. וישתומם הישמעאלי למעשה רבי שמעון בן שטח ויקרא ויֹאמר: בָּרוך יְיָ אֱלֹהֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח! (מ“ר דברים רבה פ”ג).