ויהי היום וַיָבא רַב לעיר אחת, וַיאמרו אליו בני ישראל: הִתְפלֶל־נָא בַעדֵנו ליי, ונתן מָטָר כי זה ימים רבים נֶעֶצרוּ הַשָׁמָיִם. וַיִתְפַלֵל רַב ליְיָ לֵאמֹר: רַחֶם נָא יְיָ אלהינו את ישראל עַמְךָ, ותֵן מָטָר על פני הָאֲדָמָה! וְלא נֶעְתַר יי לְרַב ולא הוֹרִיד את הַגָשֶׁם, וַיהִי כאשר נֶאֱסַף כל העם ביתה הַתְּפִלָה, וַיַעֲמד הַחַזָן אשר בעיר להתפלל, וכְאָמרו "מַשִׁיב הָרוח, וַתִּשַׁב¹ רוחַ גְדוֹלָה וַחֲזָקָה, וְאַך הוֹצִיא מִפִּיו את שְׁתֵּי הַמִלִין "מוֹרִיד הַגשם, וַיֵרֶד גֶשֶׁם וַיַשְׁק את הָאֲדָמה, וַיְמַלֵא את כל הבוֹרוֹת מָיִם, וירא רב את הדבר הגדול הזה ויאמר אל החזן! הנה נא ידעתי כי קרוב יי לעוֹשי מִצְוֹתָיו, – יִקרָאֻהוּ וְיַעֲנֵם! ועַתָּה כי נתן יי את השאֵלה אשר שָאַלתָּ מֵעִמוֹ, אוֹת הוא כי טוֹבים דרכיך בעֵינַי; ועל כן אנכי שוֹאֵל מֵעִמְךָ להַגִיד לי מַה־מַעֲשֶׂיך? וַיַעַן החזן ויאמר: מלַמֵד יְלָדִים אנכי, וּבֶאֱמונָה אנֹכִי עושה את מלֶאכֶת יְיָ זאת. וכיַלְדֵי הָעֲשִירים כְיַלְדֵי הָעֲנִיים אֲהובִים לי יָחַד, וכְבוֹא אֵלַי עָנִי וְיאמַר לי, לַמֶד נָא את בְנִי חִנָם, – ואָמַרתִּי אֵלָיו: שִלְחָה נָא את בִּנְך אֵלַי וְלִמַדְתִּיו חִנָם, וְהָיָה בִראותי כי נִמְצְאו בתַלְמִידַי ילָדִים עֲצֵלִים הַמְמָאֲנִים לִלמוֹד, – לֹא אֶגְעַר בם וְלֹא אֲיַסְרֵם, כּי אִם דַבֵר אֲדַבֵּר עַל לִבַּם דבָרים טובים, והֵבֵאתִים אל אַגְמֵי² הַמַים אשר בַחֲצֵרִי, וצַדְתִּי לָהֶם דָגִים קטנים, ונְתַתִּים לַילָדִים לצַחֶק אִתָּם. וּבִראות הַילָדִים, כי הֱטִיבוֹתי עִמָם, – יֶאֱהָבוּנִי מְאֹד, וְהָהֵם יָחֵלו לִשמעַ בְקוֹלִי – לִלְמוֹד תוֹרַת יְיָ. (תענית כ"ד).