ויהי רעב בארץ. וַיַפְקִידו1 בני ישראל את בנימין הצדיק על קַֻפַּת2 הַצדָקָה לְחַלֵק לָעֲנִיִים. ויהי היוֹם וַתָּבֹא אשה אחת אל בנימין הצדיק וַתִּקְרָא ותֹּאמר הוֹשִיעָה נא, אֲדוֹנִי! ויען בנימין הצדיק את האשה: חַי יְיָ כי אין בַּקֻפה גם פרֻטה אֶחָת! וַתֵּבְךְ האשה ותאמר: עוֹד מעט וְגָוַעתִּי אני ושִבעַת בָנַי בָרָעָב! וַיהִי כִּשמֹעַ בנימין הצדיק את הדברים האלה ויאמר בלִבו: יְהִי מָה! אָנכי אֶתֵן לאשה הזאת את פּרֻטוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת וקָנתָה לחם, והָיָה לה ולִילָדֶיה לְאָכלָה. וַיַעַשׂ בנימין הצדיק כן, ויחְשֹך אכֶל מִפִיו וַיכַלְֵל את האשה ובָנֶיהָ עַד יום תֵּת יי מָטָר על הארץ. אחרי הַדברִים האלה חָלָה בנימין הצדיק אֶת חָלְיוֹ אשׁר יָמוּת בוֹ. וַיָבֹא הַמַלְאָך אשר נִברָא מִמַעֲשֵה צִדקת בנימין, וַיְתיַצֵב לפני יי ויאמר: הֲבִנְיָמִין יָמות אשר עשה את דְבָר־הַצְדָקָה וַיְחַיֶה בכַסְפוֹ שְׁמוֹנֶה נְפָשׁוֹת? ויען יי ויאמר: תַצִּילֵהו נָא צִדקָתוֹ מִמָוֶת. וַיוֹסֶף לוֹ יי עוֹד עֶשְׂרִים ושְתַּיִם שָנָה (ב“ב י”א).