עִוֵר היה נחוּם שתֵּי עֵינָיו, וְגִדֵם¹ ופִסֵחַ ומעֻנֶה בתַחֲלואִים רַבִים, וַיִשְכַּב ימים רבים בביתו הַנְטוּ² וַיָבֹאו אליו תַּלְמִידָיו וַיֹאמֵרוּ הנה שָׂכַרנוּ לך בַיִת רְחַב יָדָיִם, ועתה תְנָה אותָנו לְשֵׂאתְךָ אל הבית ההוא, והִשְכַּבְנוּךָ עַל כְּסָתות³ רַכוֹת וְיִיטַב לָך! ויאמר נחום: עֲשו כאשר דִבַרְתֶם! וַיהִי אך הוצִיאֻהו תַלְמִידָיו מִבֵיתוֹ, וַיִפֹל הַבָּיִת. וַיִתְמְהו תלמידיו מאד וַיאמֵרו: אֵין זאת כי אם צִדקָתך עָמדָה לנו וַתַצִּילֵנו מִמָוֶת, כי לו הִתְמַהְמַהְנוּ עוד רֶגע בביתך, כִי עַתָּה נִקְבַּרְנו בו חיים! ויהי כראות התלמידים כי לא עָנָם נחום על הַדבָרים האלה, – ויוֹסִיפו לדַבר אליו ויאמרו: הן יָדע נֵדַע כי צדיק אתה בכָל דרָכֶיךָ, ועתה הַגִידָה נא לנו תַחַת־מֶה יִסרְךָ יי ככה וַיַחֲלִיאֶךָ! ויאמר להם נחום: שִמעוּ דְבָרי וקחו מוסָר: הָלֹך הָלַכתי אל חותני היושב בעיר הקרובה, ושָלש אֲתוֹנוֹתַי נָשְׂאוּ בָר וָלֶֶחֶם וּמָזוֹן ויַיִן ובָטְנִים וּשְׁקֵדִים, וַיְהי בהיותי בדרך, ויָבא עני לִקרָאתי ויאמר: רַחֵם נא עָלַי וְהַאֲכִילֵני כי רָעֵב אנכי מאוד! וָאֹמר אליו: חַכֵּה נָא לי כִּמְעַט רָגַע, עַד הוצִיאִי את הַלֶחם מן הַשָׂק, ועודֶנִי עוֹשֶׂה הֵנָה וָהֵנָה – וַיִפל העני אָרצָה. וָאָרוץ אֵליו וָאֶתבוֹנֵן עָליו, – והנה לא נוֹתְרָה בו נשָמָה! וַימָרֵרני הדבר הזה עַד מאד וָאֲקַלֵל את נפשי לאמר: תקֻצַצְנָה⁴ יָדַי, אשר לא מהרו לִפתּחַ את השָׂק, ורַגלי תִּשָּׁבַרְנָה אשר לא מִהֲרוּ לרוץ אל הֶעָני להַאֲכִילֵהו. וִיהי לי כן! ולא שקַטתִּי ולא נַחתִּי עַד אִם שָמַע יי את קול בִכְיָתִי אשר בָכִיתִי לפָניו לֵאמר: הַכֵּני נא יי בעִוָרוֹן וּבִשחִין רָע והָיִיתי למָשָל וּלמוּסַר לכָל אִיש אֲשֶר יְאֲחֵר מתֵּת נִדבָתוֹ לֶעָנִי וְלָאֶבְיוֹן, וַיאמרו אליו תלמידיו: אוֹיָה לנו כי ראִינוךָ מֻכֵּה אלהים ומְעֻנֶה מאד; ויאמר נחוּם: יְהִי שֵם יי מְבֹרָך כי שָמַע בקול תַּחֲנוּנַי, וַיָשֶׁב לי גְמוּלִי ברֹאשִׁי! (ירושלמי סוף פאה).