בננו הבכור, תחילה היינו סבורים שאין לו “שמיעה”. אמת שהיה אוהב לשמוע זמר חרישי קודם שנעצמו עיניו לשינה, כדרכם של הרבה תינוקות. אבל הוא עצמו לא היה פוצה פיו לשיר. בדיבורו היה קצת מן הניגון והשירה, והיינו אומרים זה לזו: חבל על קול ערב זה שלא נתלוותה עמו גם שמיעה טובה.

אבל משהתחיל הולך לגן ושמע תינוקות שכמותו שרים בציבור, התחיל גם הוא שר. והיה שר בנעימות ובדיוק. נעימות שאוזנו קלטה אותן בינקותו התחיל מנעים אותן עכשיו, כמוציא אותן מתוך קופסה סגורה שבזכרון. אף היה מביא מן הגן שירים חדשים. ושיר, כל זמן שהיה שולט בגן, נמשכה שליטתו בבית.

בהשכמה בהשכמה היה מזמר שיר שחרית שלו. מפני שהילדים דרכם להקדים בשחרית. בשעה שאני הייתי פוקח באונס את עיני הלאות לראות בשעון הקטן שעל כיסא סמוך למיטה – כבר היו עיניו הבהירות שלו פקוחות לרווחה. ולא בלבד משום שהקדימו להשכיבו וכבר ישן כל צורכו, אלא גם וּבעיקר משום שהוא שמע את צלצולו של השעון הגדול, שעונו של עולם, שהודיע לו על התחלת היום.

וכין שהחמה מצאה לה נתיב אל מיטתו, היה נותן קולו הרך בשיר:

הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת

וְשֶׁמֶשׁ כְּבָר זוֹרַחַת

צִפֳרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג

מְבַשְּׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג.

תחילה בלחש בלחש, שלא להעיר את הישנים, ואחר־כך, משהרגיש שכבר אוזנים מקשיבות לו ואין ממחים בידו, ולא עוד אלא שמתלווים אליו בפּזמון החוזר “טוּ בשבט הגיע, חג לאילנות”, היה מתחיל את הבית השני בתוספת ביטחון:

הָאָרֶץ מְשַׁוַּעַת,

הִגִּיעָה עֵת לָטַעַת.

ודאי שאותה שעה עדיין לא הבין יפה את פירוש המלים. אף על פי כן דומה היה שירד לתוכם של דברים, שהשיג בדרך ההרגשה את העיקר שבהם.

אחר־כך התחיל מביא גם מזמרת הרחוב. אפילו היה מחליף את סדר הבתים בשיר או סדר השורות בבתים – בנעימה לא היה טועה. סייעו בידו להשלים את המלים, עד שהיה השיר שלם בפיו ונעשה שולט בבית. לא בהשכמה בלבד, אלא בכל שעות היום; לא בבית בלבד, אלא בכל מקום ובכל מעשה.

לפני זמן מועט שמע ילדים שרים את שירת “התקווה” ונתחבבה עליו ביותר, עד שנעשתה שירת שחרית שלו. כיוון שעלתה החמה וצלצל שעונו של עולם – מיד הוא פוקח את עיניו ויורד בחשאי מעל מיטתו, שלא לעורר את הישנים, נועל נעלי־הבית שלו ויוצא למרפסת, להסתכל בעולם הנאה. המרפסת פונה למערב, אבל ניתנה חכמה בלבו של האדריכל, שיעשה בה קרן־זווית אחת בולטת, שהעומד בה יוכל להסתכל גם לצד מזרח. ובאותה פנה הוא עומד, משׂביע עיניו באור הגדול ונותן את קוו בנעימה:

כָּל עוֹד בַּלֵבָב פְּנִימָה

נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה

וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה

עַיִן לְצִיוֹן צוֹפִיָּה.

מעולם לא היה לבי מניחני לשיר את ההימנון בפה מלא. בשעה שהיו שרים את “התקווה” הייתי מכוון לשתף את לבי עם השׁרים, אבל לא הייתי יכול לשתף את פי עם השׁרים. אפשר משום שתקווה זו היתה אצלי בחינת דבר שאין הלב מגלה לפה, ואפשר מטעם אחר. בייחוד לא יכולתי להרגיל אוזני לנוסח המתוקן שבארץ־ישראל. היתה מתעוררת בלבי ההשוואה לאותו צלצל שהיה במקדש ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אוּמנים ותיקנוהו – ולא היה קולו ערב כמות שהיה.

וראה זה פלא. עם צאת החמה, כשהוא עומד באותה קרן־זווית הפונה למזרח, והוא משמיע קולו הרך בשלוות השחרית, אין אני יכול שלא לשתף עצמי בשירתו. ולא את הלב בלבד, אלא גם את הפה – לשיר ממש. ואותה שעה נראה לי ששירה זו בזמנה היא ובמקומה היא, ולא ביחידות אנו שרים אלא בציבור, בציבור גדול מאוד, של אלפים, ושמא של רבבות, של מיליונים, והכל שרים אתנו יחד ומסייעים לנו בפזמון החוזר, ודוקא־דוקא בנוסח המתוקן:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,

הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,

לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ

אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.