יוצאת המכונית מבין החומות ונכנסת לבין השדות המוריקים והפּרדסים הטעוּנים פּירות של זהב – מיד נמוגים כל החששות לסכנת הדרכים ומתנדפים כערפל הבוקר. אפילו המחסוֹם בדרך, העשוּי לעכב את הנוסעים לשם בדיקה, ואפילוּ השוטר הבודק את תעוּדת־הזהוּת ואת תעוּדות־המסע מתוך כובד־ראש, אין בכוחם לחסום את הדרך בפני האור והתכלת שלא יהיוּ מטפטפים לתוך העינים, ואינם יכולים להעיב את זיווה של האדמה, שהתעטפה בו כבטלית. המכונית מסובבת גלגליה במהירוּת גדולה והעינים מקפּלות פּסים פּסים מאותה טלית נאה ומניחות אותם כמין סרטים של צילוּם בתוך מרתפה של הנפש. לימים, כשתהיה הנפש רעבה, תוציא אותם הסרטים ותקרין אותם, להזין בהם את העין הפנימית.
גם בשעה שנתעכבה המכונית בדרך מחמת קלקוּל קל לא נצטערתי. אדרבה, שמח הייתי לצאת מתוך המכונית ולעמוד כל זמן שהנהג מתעסק בתיקוּנים, ולהסתכל בכל ארבע רוּחות הרקיע והאדמה. שכן אינו דומה מי שרואה את העולם בנוֹיוֹ מתוך נסיעה בישיבה כפוּפה למי שרואה את העולם בנוֹיוֹ מתוך עמידה בקומה זקוּפה. כיוון שהגבהתי ראשי ראיתי מרחוק את יערה של חדרה. מיד נזכרתי במי שכתב ובמה שכתב על יער זה, ונזכרתי שאַף עכשיו אילן גדול יש בחדרה ששורשיו עמוּקים וצלו מרוּבה. אילו רצה הנהג לעשות שם חניה, ודאי שטוב היה לפוּש שעה קלה בצלוֹ של אותו אילן. אבל דרכם של נהגי המכוניות הקטנות, שאינם עושים חניה בשוּם מקום עד שבאים לחיפה.
אם אין סכּנה צפוּיה מצד הים שבמערב, שמא היא צופה מצד הרי הכרמל שבמזרח. ראיה לדבר מכוניות הצבא העוברות כאן בזמזוּם רעשני, מכונות הירייה קבוּעות בהן באמצעיתן וקניהן מוּפנים כלפּי מעלה. וראיה גדולה מזו – אותו בית ירוק על ההר בקצה עתלית, שמתוכו נתפּסוּ קצין יהודי ובני ביתו. ומשום חשש סכּנה, ואפשר בשביל להשלים את כמה הרגעים שהפסיד בתיקוּן המכונית, מגדיל הנהג את מהירוּת הנסיעה, עד שהמחוג מדלג בין שישים וחמישה ובין שבעים. לא עברוּ שתי שעות מזמן יציאַתנוּ עד שנמצאנו עומדים סמוּך לתחנת־הרכבת המרכזית בחיפה.
*
שלושה אבטובוּסים הוּזמנוּ בשביל העתידים לנסוע לחג הנטיעות בחירבּת־צמח, ושלושתם עמדוּ ממתינים סמוּך לתחנת הרכבת, מוּכנים לקבל את המוּזמנים. איני יודע אם משום המאורעות בארץ והשיחות שבלונדון או משום המאורעות שבעולם והדיהם שבלונדון – לא נתמלא אלא אבטובוּס אחד, ואף זה לא היה מלא. עלינוּ אל הדר־הכרמל ונצטרפו עוד כמה נוסעים, ועדיין לא היה מלא. הייתי מצטער, שאפילו כמניין אבטובוּס אחד לא נצטרפוּ לנסיעה לחירבּת־צמח. עד שהגענו לנהריה. כיוון שהגענוּ לנהריה מצאנו רבים שהקדימוּנו ובאוּ לשם, והם כמניין כמה אבטובוּסים. מקצתם אנשי עיר ורוּבם אנשי קיבוּצים, ומהם לבוּשים מדים של נוטרים ושל שוטרים, עברית רהוּטה בפיהם ורוביהם מלוכסנים על כתפיהם.
בא המשוּריין מחירבּת־צמח, זה שנטוּי עליו גג של בד ירוק. וזה של חניתה, שאין עליו גג כלל, מכבר היה ממתין. התכוננוּ לנסוע. מי שנכנס למשוּריין של חירבּת־צמח נכנס בפתח גבוה ונסע בראש השיירה, מי שנכנס למשוּריין של חניתה נכנס בפתח נמוּך, כדרך שנכנסים לתוך מערה, ונסע בסוף השיירה, מי שלא נכנס לתוך זה ולא לתוך זה – טיפס ועלה על מכונית־המשא הגדולה ונסע באמצע השיירה. הצד השווה שבהם שבכוּלם נוסעים קוממיות בעמידה ורואים את הים בתכלתו ואת הרי הגליל בירקותם ואת מקום פגישתם בראש־הנקרה המלבין.
רואים את ראש־הנקרה אך אין מגיעים אליו. מפני שהשיירה מניחה את הדרך הישרה ומפנה עצמה לצד מזרח בכביש הצבאי.
– הנה כאן מתחילה הגדר – מראה לי שכני לעמידה במשוּריין. בשעה שקראתי על הגדר קראתי גם על ממדיה. אף על פי כן נשאר בי הרושם שהיא גבוהה ביותר, כעין חומה של תיל. עכשיו שראיתיה בעיניים נראתה לי עלוּבה. אמרתי לו.
– לא גובהה של הגדר עיקר, אלא דרך עשייתה – הסבּיר לי. אין שום ברייה חיה יכולה לעבור על הגדר מלמעלה ואין שום ברייה חיה יכולה לעבור מתחתיה, מחמת החוּטים המתוּחים למטה על הקרקע ממש.
חזקה על המסביר שדבריו אמת, הוא עבד בגדר והוא מתח את החוּטים ההם למטה על הקרקע ממש. אבל אני לא ראיתי אותם. ומה ראיתי על הקרקע ממש מתחת לגדר? פּרחים! שטיחים ארוּכים ארוּכים פּורחים. בחלקם אדוּמים מכּלניות (וכלניות שבגליל גדולות מאלה שביהודה), ובחלקם זהובים מסביונים (וסביונים שבגליל גדולים מאלה שביהודה), ובחלקם סגוּלים בכמה גוני סגול, מפּרחים שאיני יודע מה שמם. ואף על פי שכל השטח שלאורך הגדר מכוּסה פּרחים הרבה, הקרקע שמתחת לגדר מכוּסה פּרחים הרבה יותר. או משום שהמקום שמוּר ומוּגן בפני כל חיה ועוף ואינו שמוּר ומוּגן בפני האור והגשם, או משוּם שבשעת עשיית הגדר נעשה שם ממילא עידוּר כלשהו.
השיירה ממהרת בכביש והגדר ממהרת אחריה לצד הכביש, פּרקים מתרחקת, פּרקים מתקרבת. ובשלושה מקומות היא מתעכבת, לעשות שער ליישוב שמחוּצה לה. שער אחד לכפר באסה, ולהבדיל אחד לחניתה ואחד לחירבּת־צמח. לפני שער כפר באסה הגדר מתעכבת – השיירה אינה מתעכבת; לפני שער חניתה אף השיירה מתעכבת. עושים חניה קטנה וכמה נוטרים יורדים מלמעלה מן ההר ועולים על מכונית המשא. לפני שער חירבּת־צמח הכול יורדים מהמכוניות ועולים במעלה ההר ומראים לחייל שבשער את התעודות.
*
בודקים לכניסה אבל אין בודקים למזונות. מעבר לשער עומדים שניים ואוחזים סל גדול באוזניו והוא מלא כריכים של לחם, שתיים שתיים פּרוּסות וירקות ביניהן. וכל הרוצה ליטול בא ונוטל ואוכל בלא נטילת ידיים, מפני שהלחם מעוּטף בנייר.
עליתי במעלה הגבעה ועיני שמחוּ לקראת המון החוגגים שכבר נמצאוּ למעלה. מהם מבהיקים מרחוק בחוּלצותיהם הלבנות, מהם מרעננים את העין בחוּלצותיהם הכחוּלות. איני יודע משום מה נתעוררוּ בי אותה שעה פסוּקים כגון עומדות היו רגלינו או קוּמוּ ונעלה, והרי אלה לא נאמרוּ אלא בירושלים.
ולא הגעתי לחצי ההר עד שבא לקראתי זוּג יקר שיש לי בחירבּת־צמח, בנימין ושרה.
אמרוּ לי: כמה אַנוּ שמחים שעשית לנוּ אַפתעה זו ובאת, בוא לחדרנוּ לפוּש קצת. אמרתי להם: כמה אני שמח שיכולתי לבוא אצלכם, ולא לפוּש באתי אלא לראות. אף על פּי כן נכנסנוּ לחדר, בשביל שאפשוט את הבגדים החמימים. ראיתי את הקן שזוּג יונים זה מהמה בו. חדר קטן של דל“ת על דל”ת בצריף, אבל נאה מאוד. אין בו רהיטים, מלבד שתי מיטות של ברזל ושוּלחן קטן וארגז אחד, ולא קישוּטים, מלבד תמוּנתו של המשורר הגדול הקבוּעה במסגרת על הקיר. ובאמצעיתו של החדר עמדה דממה גדולה וזוהרת. ואיני יודע אם שפעה דרך החלון מהרי הגליל, או שפעה עם החיוּך מתוך עיניו הממוּצמצות של זה שבמסגרת על הקיר.
הנחתי את המעיל ויצאנוּ ומארחי היוּ לי לעיניים. אין לך פּינה שלא פּניתי לשם, אין לך מראה שלא ראיתי באותה שעה מועטת. מה אספּר ומה לא אספּר. אספּר על התערוּכה של פּרחים וירקות וּשׂעוֹרה, שכבר הספּיקוּ לגדלם בחלקות המסוּקלוֹת וערכוּם יפה על השוּלחן בחדר האוכל, מה לא אספר על תערוּכת התצלוּמים, שעיטרה את קירות חדר־האוכל ובהם אתה קורא את תולדות היישוּב הזה; אספר על המגדל, שהיה תחילה בחניתה והוּבא אחר כך בטראקטור לכאן, מה לא אספּר על הזרקור שבראשו, שניתנה בו דעה לעשות שירוּת טוב אפילו ביום, בשעה שאינו עומד בתפקידו, שפעמים הוא מגביה עינו כלפיּי מעלה והכול יודעים מה הוא מרמז; אספּר על השבילים החדשים, שהוּכנוּ ליום חג וסוּמנוּ טוּרים־טוּרים של אבנים לבנות וחדשות, ועל המקהלה הנאָה ששרה בכמה קולות לפני הנטיעות ולאחריהן, ומה לא אספּר על הסלעים הגדולים שנוּפצוּ ועל ה“מדרגות” שנבנוּ מן האבנים האלה, ועל כלי העבודה, המוֹטוֹת והכּילפים והקרדוּמות והפּטישים שעמדוּ חבוּיים בפּינה, ועל שירתם שהיא ודאי גדולה יותר וקלותיהם שהם ודאי מרוּבים יותר. אלא אספּר על דבר אחד:
כשעברנו מן החצר למקום הנטיעה שמענו פתאום קול נפץ גדול וחזק מאוד. עד שלא היתה שהות להתבהל מן הקול בא המראה: עננה כבדה ואפילה התנשאה בגובה גדול ואבנים ואבק־אבנים היו מתעופפים ומתאבכים עד לב השמיים. חס ושלום שהתגנבו אויבים והניחו פצצה גדולה? אלא אפתעה היא שהכינו לכבוד האורחים. נקבו חורים בסלעים ומילאום דינאמיט וחיברום בחוטים של חשמל ופוצצום יחד, להגדיל את הרושם. ולמה בחשמל ולא בפתילה כנהוג? אחת, בשביל שהפיצוץ יהיה בבת אחת, ולא בזה אחר זה; ושתים, בשביל שאפשר יהיה להדליק מרחוק, שכן כל העומד בהיקף של קו"ף מטר מסביב סכּנה צפויה לו. אני ראיתי אותו חוט חשמל ורגלי דרכה על אותם האבנים המפוּצצות, שהבהיקו בחידושן. שטח של כמה וכמה מטרים מרובעים, שהיה נטוע סלעים גדולים, נעשה שטח זרוע אבנים קטנות.
– אבנים קטנות אלה – מסביר לי בנימין – אף הן טעונות לפרקים כמה זוגות ידיים וכלים בשביל לעקור אותן ממקומן. עכשיו ראה אותן טיראסות, שהן זקופות כחומות גבוהות, וחשוב כמה אבנים יש בהן, כמה עבודה השקיעו בהן. אמרתי לו: מתגאה אתה בכך? השיב לי: הן. אותה שעה למדתי, שלא תמיד הגאווה מידה מגונה היא. פעמים היא נובעת ממקור השמחה והיצירה, ואז אין לך מידה נאָה הימנה.
חזרנו לחצר ומצאנו שולחנות ארוּכּים ערוּכים בצורת חי“ת ועליהם פּרחים ופירות ומגדנות וכל טוּב. רגל ימנית וראשה של החי”ת – כל מי שיושב במקומו יושב; רגל שמאלית אין יושבים בה אלא החיילים האנגלים השכנים. היוּ מיטיבים לבם במה שהוגש להם, וכל פעם ששומעים את השם לונדון יוצא מפּי אחד הנואמים – מפנים ראשם להסתכל בו. עד שאחד מהנואמים פּנה אליהם בלשונם ואמר להם מה שאמר, וסיים בברכה שיחזרו בקרוב לאמותיהם ולנשותיהם ולבניהם ולארצם. כיוון ששמעו כך, היכו כף אל כף בהתרגשות גדולה. אילמלא חששתי שיאמרו צבאות הוד מלכותו משוּלים לנשים, הייתי אומר שראיתי דמעות בעיני אחדים מהם.
*
הגיע הזמן לנסוע. ירדנו לכביש. בדרך קטפו מארחי קצת רקפות מבין הסלעים ונתנו לי. לבנות היו, צנוּעות היו, משפילות פניהן למטה וכותרותיהן מתרוממות למעלה, כעטרות נאות. שמרתי עליהן בשעה שנכנסתי למשוּריין של חירבּת־צמח, זה שנסע עכשיו בסוף. זזה השיירה, קראנו זה לזה שלום. התרחקה השיירה, ברכוני בתנופת זרועות ובהנעת פיסת היד. התרחקה עוד יותר – פנו לחזור. ראיתי אותם עולים חבוקים וכפופים עד שנעלמו מן העין.
הייתי סבור שהם הולכים כך משום שהם עולים בהר, שכן דרכו של העולה בהר שהוא מתכופף. אבל משנעלמו השהיתי עיני על צרור הרקפות שבידי. ראיתי שאף הן מתכופפות ומשפּילות פּניהן למטה, אבל על ידי כך הכתר שעל ראשן מתגבה ומתנשא למעלה.