לוגו
מקוצר רוח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

   🔗

יש אשר למראה חזיונות־חיים, יתפרצו מתוך לבך דברים, שאתה מצטער למפרע על היאמרם, כאדם זה, שמצטער על אנחה עמוקה ועשירה, שהתפרצה מתוך לבו שלא במקומה.

כשאתה רואה את המלחמה, שעורכים על העבודה העברית מצדדים שונים ובאופנים שונים, בסתר ובגָלוּי, את הנשק שמשתמשים בו הלוחמים, את כל תכסיסם הבדוק והמנוסה, יודע אתה ברור, כי אין לך דרך אחרת, כי אם לשבת בדד ולידום, ואם לב לך, ואם לבך מלא, ואם לבך רועש עד היסוד, – יתפקע ואַל ישתפך כשפוך את השופכין! כי למה לדבר ולמי לדבר?

יודע אתה ברור, כי כוח הכסף, כוח המצב בחברה, הם בידי הלוחמים הגיבורים, – ואם אלה להם, האם אין הצדק אתם? האם אין הם הבונים האמיתיים של היישוב? האם אין הם השומרים על החומות, הרואים את הנולד, הנותנים נפשם ממש בלי מחיר, על כל ערקתא דמסאנא של העם, ועל כל מצווה קלה וחמוּרה שביישוב?

‘תחייה פרזיטית!’ – יתפרץ מתוך לבך. למה?… לעשיר עולה הכל בזול, אומר המשל ההמוני. ואם מסירוּת נפש עולה להם כל כך בזול, לב כואב לא כל שכן, ואין צריך לומר – דברים בשביל למהול בהם כל מה שיוצא מן הלב ולכבות בהם כל מה שיש בו ניצוץ של קדושה. – – –

יודע אתה כל זה ויודע עוד, מה מעטים עדיין הרואים בעבודה עיקר מעיקרי התחייה, עד כי, למשל, אדם כ’אחד העם', שאין להטיל ספק במסירותו לרעיונו, משלים עם עבודה זרה בבניין המרכז הרוחני שלו (מרכז רוחני מיוסד על פרזיטיות לאומית!). יודע אתה עוד כי בכלל אנחנו הולכים ופורטים את אידיאלינו הגדולים במעות קטנות, כי בדור דעה אנחנו חיים. יודע אתה את כל זה, – ומה לך עוד? מה יש פה לדבר? האם אין כל זה אומר יותר ממה שהפה יכול לדבר? ואם אין שומע לקול הזה, שיש בו יותר משמינית שבשמינית ממה שיש בקול הנשמה בהיפרדה מן הגוף, – מה יתנו ומה יוסיפו דבריך? מי ישמע לך? מי יאבה לך?

אבל חולשה היא באדם. וגם החולשה יש לה לפעמים מקום, אם לפחות ישרה היא.

מודה אני ומתוודה, כי אין בשבילי דבר יותר נורא מתחייה פרזיטית. אם יחיד חי על עמל אחרים, הרי זו שאלה סוציאלית רגילה לא רק בקרבנו, אשר כל בעל נפש מבקש לה פתרונים על פי דרכו: הסוציאליסט על פי דרכו, והמבקש אדם חדש וחיים חדשים ­– בדרך אחרת. אולם כי תבוא אומה, המבקשת את תחייתה, אוּמה, המתאַמרת לנושאת דגל הצדק המוחלט, אוּמה שיש לה בבית גנזיה רכוש של אלפיים שנה של יסוּרים שאין דוגמתם בעולם, – כי תבוא אומה ותייסד את תחייתה על פרזיטיות, היש לך בעולם ירידה נוראה כזו? אם יש דברים, שעדיין לא ברא השטן בשביל האדם, כי עתה ירידה כזו בוודאי אחד מהם, אם לא טרח השטן בייחוד בשבילנו, היוצאים מן הכלל בכל דבר, לברוא גם ירידה יוצאת מן הכלל. ומודה אני ומתוודה: לוּא האמנתי, כי תחייתנו וגאולתנו לא תבוא אלא על ידי עבודת אחרים, הייתי בורח מפה, כבורח מתוך ההפֵכָה, לכל אשר יביטו עיני ולכל אשר ישאוני רגלי: כל גלוּת וכל מיני פורענויות – ולא תחייה פרזיטית ולא גאולה פרזיטית!


 

   🔗

אבל אשמים גם אנחנו, העובדים, והעומדים על ימיננו, אם לא בעצם המלחמה הקדושה, הנה אשמים אנחנו במצבנו העלוּב במלחמה הזאת.

כי נתמרמר כמה שנרצה, על הבונים המחריבים שלנו, אבל הלא צריך להודות, כי להם יש שיטה וכי הם נאמנים לשיטתם. ולוּא היו לפחות גלוּיי לב, היינו אמנם נלחמים בשיטתם, אבל לא היה מקום לאותו דכדוכה של נפש, לאותו העלבון הצורב, שמולידים תמיד הצביעוּת של האגרוף ועלי־התאֵנה של הפרוטה.

כי לא רק חומר הם מבקשים, כי אם גם ‘רוּח’, אלא שהם מבקשים על פי דרכם: חומר לחוד ו’רוח' לחוד, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא1. חומר מותר לקחת בכל האמצעים ואפילו בניצול בני עם אחר. ו’רוּח' לוקחים מאוצר ה’רוח‘, מאותו הגנוז בספרים שלנו ובכלל במה שמסור לנו מן העבר, ומאותו הגנוז בספריהם של אחרים, וגם ממקור החיים של אחרים. רכישת קרקעות, בניין מושבות, נטיעת פרדסים, עבודת האדמה, כל עבודה, כל מלאכה ומעשה, הנעשה בכוח ידיים – כל אלה וכאלה הם בכלל עבודה חומרית, שערכה הישובי נערך במידה שהיא משמשת לעשות עסקים טובים. לפיכך אין כל הכרח בדבר, שבוני הישוב יעבדו דווקא בעצמם או לפחות בידי יהוּדים. להפך, עבודה זרה, הנותנת מקום לניצוּל עמל אחרים במידה יותר גדולה, יותר מתאימה לתכלית היישוב, שהרי היא נותנת יותר אפשרוּת לעשות עסקים טובים ולהגדיל ולהאדיר את הפרוטה. ועבודת הרוח הרי היא תחיית הלשון, בתי־ספר, בתי־עם, בתי־כנסיות וכו’, ולשיטתם זו נאמנים הבונים שלנו מאוד. מצד אחד הם באמת רודפים אחרי כל שעל אדמה, שיש להשיג, בייחוּד, אם הוא טוב לעסק, בייחוד, אם מתן שכרו בצדו. ומצד שני, הם עוסקים גם בענייני ‘רוּח’: בתי־ספר, אוּניברסיטה, תחיית הלשון, סידור ענייני תל־אביב, למשל, על פי המלה האחרונה של התרבות האירופית, – ממש מרכז רוּחני! ומה לך עוד?

והנה באים אנחנו ואומרים: לא יצירת יישוב לאומי מתוך עסק, לא תחיית רוח לאומית מתוך ספרים או מתוך חייהם של אחרים, – יישוב לאומי ותחייה לאומית מתוך יצירה לאומית חיה. אין תחייה לאומית באה מתוך הכנסת חיים שאובים לתוך מה שנעשה באופן מיכני ויכול להיעשות גם בידי אחרים. תחייתנו תבוא מתוכנו ועל־ידי יצירת חיינו, ואין גוזרים יצירה חיה לשניים, כמו שאין גוזרים את החיים לשניים, לאמור: זה חומר וזה רוח, את זה יעשו אחרים ואת זה נעשה אנחנו, כאילו תאמר: את זה יחיו אחרים ואת זה נחיה אנחנו. כל רוחנו החיה בקרבנו, כל כוחות גופנו ונפשנו צריכים למצוא את תיקונם, צריכים למצוא להם ביטוּי בכל חיינו, ביצירת חיינו מתחילתם ועד סופם, בכל עבודה ובכל מלאכה ובכל מעשה כמו בכל דבר שבלב ובכל דבר שבמחשבה. זאת תהיה תחייתנו, – זאת ולא אחרת.

באים אנחנו ואומרים: אין להעמיד יצירה לאומית על האיניציאטיבה הפרטית, אין לעשות את האדמה הלאומית ביישוב לאומי, ביישוּב לשם תחייה לאומית, לקניינו של הפרט, לדבר של עסק, – אדמה לאומית ועבודה לאומית, כלומר הקוּפה הלאומית2 והעבודה, רואים אנחנו אותן, כאילו הן שני צדדים המשלימים זה את זה של דבר אחד: הלאמת הארץ והַאֲרָצַת האוּמה, אם נכון לומר כן.

הנאמנים גם אנחנו לשיטתנו? היש לנו די אומץ להיות עקביים עד הקצה האחרון?


 

   🔗

ברור, לכאורה, כי שיטתנו באה לתת פנים חדשות ומהלך חדש לגמרי לכל העבודה היישובית. לא כל שעל אדמה, הנקנה בכסף על־ידי פרט זה או אחר לשם עסק או לשם מצווה, הוא עיקר, ולא זה עיקר כי פרט זה או אחר יחיה דווקא על עמל יהודים ולא על עמל נכרים, או יעשה עסק דווקא בעמל יהודים ולא בעמל נכרים. ובכלל לא בעלי הנחלה הם העיקר, הגרעין, מרכז־הכובד, והעובדים טפלים להם, בתור פועלים, בתור כלי למעשה הקפיטל שלהם. העיקר הוא כל שעל אדמה, הנגאל על ידי האומה ובכוח האוּמה לשם תחיית האוּמה, ועיקר העיקרים – כל נפש מישראל, הנגאלת על־ידי האדמה, המוצאת את תחייתה בעבודה על האדמה. לפי זה, כל שיטת העבודה היישובית, שאינה עומדת על היסוד הזה של הלאמת הקרקע ושל העבודה בתור כוח יוצר ומחַיה, היא רע, אם כי לפי שעה רע הכרחי, שאין אנחנו יכולים ובמובן ידוע אולי גם איננו רשאים להתנגד לו, מפני שלפי שעה אין עוד היסוד, שאנחנו שואפים להעמיד עליו את היישוב, די איתן. אבל בשום פנים אין אנחנו רשאים להרחיב את דרך השיטה ההיא על חשבון דרך שיטתנו אנו. עובדים אנחנו במושבות הקיימות, מפני שלפי שעה אין די עבודה על אדמת הקופה הלאומית, משלימים אנחנו עם רכישת אדמה על־ידי יחידים, מפני שלפי שעה אין די כסף בקופה הלאומית. אבל בשום פנים איננו רשאים להכניס את זה לכלל הדברים שאנחנו שואפים אליהם. איננו רשאים, – אם הלאמת הקרקע אינה בעינינו מלה ריקה, אם התחייה בכלל איננה בעינינו מלה ריקה; איננו רשאים, – אם רעיון הלאמת הקרקע, אם כי הגשמתו דורשת התאמצות־כוחות יוצאת מן הכלל, הוא בעינינו רעיון ממשי, מעשי, יסוד ושורש לכל עבודתנו; אם הקופה הלאומית היא בעינינו אותו הקפיטל, שבשבילו אנחנו באים להכשיר את הקרקע, שבשבילו אנחנו באים להמציא ולחנך פועלים, יותר נכון, שעל־ידו אנחנו באים להמציא ולחנך עובדים בשביל עצמם.

ומה אנחנו עושים בשביל להרחיב ולהעמיק את היסוד הזה, שאנחנו שואפים להעמיד עליו את כל העבודה היישובית? מה אנחנו עושים בשביל המהלך החדש, שאנחנו מבקשים? מה אנחנו בכלל עושים?

היה זמן, אשר רעיון כיבוש העבודה היה התוכן היחידי של שאיפותינו. להלכה, בתור רעיון של עבודה, אולי לא היה לו גם אז מקום (עבודה בשביל כיבוש העבודה! מין גלגל חוזר), אולם למעשה היתה לו שעה. הלאמת הקרקע היתה אז באמת מלה ריקה, שהרי איך תצוּיר הלאמת האדמה באין לה לאוּמה ידים עובדות? וממילא היה גם רעיון העבודה לשם עבודה, לשם יצירת חיים, דבר שאין לו מקום, שהרי באין אדמה לאוּמית אין מקום לאותם החיים, המבוקשים בדרך העבודה. אולם מן הזמן ההוא עברנו איזה מרחק. רעיון העבודה התברר במידה ידועה, התעמק, התרחב, והקופה הלאומית, אם כי בתור רעיון עדיין רחוקה היא מהיות ברורה כהלכה, אבל במעשה התקדמה גם היא הרבה, עד כי בשנה הזאת היא כבר הכניסה מיליון פרנקים. בירור רעיון העבודה הכשיר, כנראה, את הלבבות, את הקרקע שמתחת למפתן ההכרה, לקליטת רעיון הלאמת האדמה, – הבירור של הרעיון הזה, יש איפוא מקום לקוות, יבוא, אולם העבודה הישובית לא נשתנתה מזה הרבה, ועל דבר מהלך חדש אין כמעט לדבר. ולא עוד אלא שאנחנו בעצמנו והעוזרים על־ידינו עושים יותר בשביל הרחבת הדרך למהלך הישן על חשבון דרכנו אנו מאשר להפך.

מה הם מושבי פועלים על יד המושבות הקיימות, מה היא בכלל השאיפה לכבוש את העבודה במושבות, המתנגדות בעצם יסודן לכל שיטתנו בעבודה היישוּבית, – מה הם כל אלה, אם לא ניגוּד גמור לאותו המהלך החדש, ששיטתנו באה לתת לכל העבודה היישובית? וכל כך אנחנו להוטים אחרי קונצסיות בספירה ההיא, המתנגדת לכל מה שאנחנו שואפים אליו, עד כי לא רחוקים אנחנו מבּקשת פשרות לתכלית זו עם העבודה המעורבת.

מה לנו ולמושבות הקיימות ולכל ההולכים בדרך השיטה ההיא? אנחנו עובדים את עבודתם מתוך הכרח, אבל האם עלינו מוטלת החובה לזכות אותם בעבודה עברית בעל כרחם? האם הם אינם יהודים, אינם חלוּצים על פי מצבם, ואינם אחראים על מעשיהם בפני העם או לפחות בפני הציונים והחובבים? האם הם אינם בני עונשין, אינם בני אחריות, ועלינו החובה להיות אפיטרופסיהם? אם הם זקוקים לעבודה עברית, יבקשו להם פועלים יהודים, כמו שהם מבקשים פועלים לא יהודים. ואם חכמתם העליונה גוזרת לעבוד בידי זרים, אם מתוך אספקלרייתם המאירה הם רואים בזה את התחייה ואת הגאולה, – אשריהם וטוב להם, אשריהם בעולם הזה וטוב להם לעולם הבא! ואם הם מועלים בשליחותם בתור חלוצי העם בארץ־ישראל יבוא בעל החוב – העם או הציונים והחובבים – ויגבה את חובו. ואם אינו בא, – לא עלינו החובה להיות שמשי הקהל. אנחנו די לנו שאנו עובדים, לנו יש דרך אחרת, מהם ומדרכם עלינו, במידה שאפשר, להתרחק. ואולי – מי יודע? – אולי ישפיע הדבר הזה עליהם יותר מכל מלחמה בשל העבודה, כי אז אולי יראו בבהירות מספיקה, מה היא האיניציאטיבה הפרטית שלהם בלי ה’בטלנים' הצעירים. בכל אופן עלינו ללכת בדרכנו אנו ולבקש דרכים חדשות להגשמת שאיפותינו אנו.


 

   🔗

הן לפי שיטתנו, כל נפש מישראל קודמת אפילו לכל שעל אדמה בארץ־ישראל. האם לא חובתנו היא לפי זה לדאוג, שלא תאבד נפש מישראל? ומה אנחנו עושים? האם לא ממש ההפך מחובתנו? האם יש לנו רשות להקריב כל־כך הרבה נפשות, לעתים לא רחוקות נפשות חשובות מאוד, לשם רעיון כיבוש העבודה במושבות, כלומר לשם אותו הרעיון, המוביל אותנו למה שהוא ממש ההפך ממה שאנחנו שואפים אליו? מי מאתנו לא ידע, כמה צעירים וצעירות באים לפתח־תקוה הברוכה או לרחובות המהוללה וכו' מלאים חיים וכוח, מלאים רצון לעבוד, לחדש חייהם ולתקן עצמם בעבודה, ואחרי עבור זמן ידוע של חיים בתוך הסביבה החביבה והאויר המחכים הם נעשים שבורים ורצוצים, ורובם עוזבים את הארץ או נעשים למשגיחים וכדומה, כלומר נפשם מסתגלת אל הסביבה ומוסיפה מחכמתה גם היא לאויר המחכים. ובמי הקולר תלוי, אם לא בנו? האם לא עלינו החובה לדאוג, כי כל צעיר וצעירה הבאים לארץ־ישראל לעבוד, ימצאו עבודה וסביבה של חיי עבודה? ומה עשינו או מה אנחנו עושים במובן זה? אפילו באסיפותינו אין דנים ברצינות בשאלה זו, וכמדומה, כי עדיין השאלה לא הועמדה אפילו על הפרק כהלכה, לכל עמקה, אם לא לחשוב לשאלה זו את השאלה הידועה על דבר אינפורמציה, כלומר שוב שליחת הצעירים ‘לכבוש את העבודה’. תוקעים אנחנו ומריעים, כי יבואו צעירים מן הגולה לעבוד, וכשהם באים, אנחנו פוטרים אותם בנתינת אדריסה ישר אל ההתנוונות.

ומה עושה במובן זה, או מה אנחנו דורשים כי תעשה הקופה הלאומית? או אולי אין הדבר הזה נוגע לה כלל? האם לפי שיטתנו לא זה הוא תפקידה העיקרי, אחרי התפקיד של גאולת האדמה – לבקש אמצעים, לברוא תנאים בשביל שהבא הנה לעבוד ימצא עבודה על האדמה הלאומית וסביבה של חיי עבודה? (אולי לא למותר להדגיש, כי כאן מדובר רק בעבודה ובסביבה מבריאה, כדי שלא לתת מקום לטעות, כי כאן מדובר בביצור עמדה בחיים לעובד. ביצור עמדה בחיים היא שאלה הרבה יותר קשה, וגם היא לא הועמדה עדיין על הפרק כהלכה).

שקועים אנחנו בראשנו וברובנו בבקשת אמצעים לתקן מה שאין לו תיקון, לבצר מה שלפי שיטתנו נוח היה לו שלא נברא משנברא, וכשאנחנו באים להגשים את שאיפתנו העיקרית, אנחנו רואים את עצמנו תשושי כוח ומוח, קופאים על נקודה אחת או משתדלים לזוז בדרך סלולה. קבוצות, מושבי עובדים, – את זה אנחנו עוד מבקשים. אבל להרחיב את חוג עבודתה של הקופה הלאומית עד קצה גבול האפשרות, לבצר מקום לעבודה בשביל כל המחנה של צעירים, שישנם בארץ ושאנחנו קוראים להם לבוא אל הארץ, להכשיר בשבילם את הקרקע, באופן כי מן היום הראשון לבואם תהיה להם האפשרות להיקלט ולצמוח ולחיות, באופן כי מחננו ילך ויגדל ויתחזק מיום ליום, – את זה אין אנחנו מבקשים כלל. לכל היותר אנחנו מבקשים חוות לימוד. תנו עבודה לבאים לעבוד, תנו להן סביבה של חיי עבודה, סביבה של אויר נקי, שלא יתנוונו בה, – ללמוד לדעת את העבודה הם יבקשו מעצמם, יבקשו – וימצאו, בזה תוכלו להיות בטוחים. חוות עבודה וחיי עבודה, חוות חיים, אם נכון לאמור כן, נחוצים לנו קודם כל; חוות לימוד – אם אפשר, כלומר אם אפשר בתור תוספת על הראשונות.

ובכלל כשאתה בא וטוען, למשל, הן הקופה הלאומית כבר מכניסה מיליון פרנקים לשנה, והכנסתה הולכת וגדלה מיום ליום ובלי ספק עוד תגדל הרבה יותר, במידה שעבודתה בארץ־ישראל תלך הלוך והתרחב, – האם לא הגיעה השעה להתחיל לעבוד ביד פחות או יותר רחבה, לפחות לגשת אל ההכנה לעבודה רחבה ברצינות הדרושה? כשאתה טוען כך, עונים לך: תן תכנית! כאילו בתכנית תליא מלתא, כאילו לא החיים בוראים את התכנית, כי אם התכנית בוראה את החיים. כאילו לא למדנו כלום. אמור אמרנו: כל כוחנו הוא במה שאין אנחנו מבקשים דרך כבושה, במה שאנחנו כובשים דרך במקום שאינה ולכאורה אינה יכולה להיות. חשוב חשבנו: כל יתרונו של המשרד הארצישראלי על פני מוסדות אחרים הוא במה שיש לו די אומץ לבקש מה שהוא שואף אליו, לתעות ולבקש, לעשות שגיאות ולבקש. כל זה היה כל הזמן שתעינו בכרם לא לנו וביקשנו מוצא, אולם כמעט הגענו אל עצם הגבול של כרמנו אנו, – והנה אנחנו מבקשים דרך סלולה, מדרגות בטוחות, אנחנו מבקשים תכנית. יותר מדאי3 השתקענו במעשיות, עד כי שכחנו, כי עלובה היא המעשיות, שאינה יודעת לעשות גדולות.


 

   🔗

ואתרשה4 לברר את מחשבתי על הענין שלפנינו ביתר בירור.

רגילים לחשוב, כי חולשת שיטתנו, שיטת העבודה והקופה הלאומית, היא בעיקר בחוסר אמצעים חומריים, במה שאין הקופה הלאומית מקור נאמן לכסף. אולם לא זאת היא הסיבה הראשונה והעיקרית. חוסר הכסף גופו הוא תולדה מסיבה אחרת, יותר עמוקה וסמוּיה מן העין. מציאות5 אמצעים להגשמת רעיון, הבא לחדש את פני החיים, תלוּיה תמיד במידת הצורך בחידוּש זה, החי בלב המשתתפים בחיים האלה. מצד זה אין כאן חולשה אורגנית בשיטתנו, כי אם רפיון של יציר חי בתחילת יצירתו. הרעיון הוא חדש, כמעט עוּבּר מקוּפל בגרעינו, ועדיין לא הספיק להיקלט במידה מספקת במוחות ולהכות שרשים עמוקים בלבבות. אפילו בעיני המאמינים בו הוא עדיין רעיון רחוק, פרספרטיבה יפה, ולא רעיון של חיים, לא רעיון קרוב לעשותו, להגשימו במפעל ובמעשה. כל זמן שרעיון נמצא במצב כזה, אין לו שליטה על החיים ולא כוח על הלבבות, כי כל תביעותיו מן החיים המעשיים נראות כרחוקות וכמוּזרות.

אולם לוּא היינו נאמנים לשיטתנו במידה הדרושה, לוּא היה לנו די אומץ להיות עקביים עד הקצה האחרון, היינו רואים, מה תפקידנו דורש ממנו. היינו רואים, כי החיים הארצישראליים עוזרים על ידינו במידה שאנחנו יודעים לבקש מהם עזר, כי החיים הארצישראליים עושים את שלהם. היינו רואים, כי עיקר כוח מעשיהם של החיים המתייצרים בארץ־ישראל הוא לא בדברים ממשיים, שנוצרו על ידם, לא במושבות עם העבודה הזרה שלהן, ולא בתל־אביב עם האירופיות הצעקנית שלה, – עיקר כוח מעשיהם הוא ברוּח שהם יוצרים בקרב עושי דברם – בקרב אלה, שעוסקים ביצירה לאומית באמת – ובקרב הסביבה בכלל, במה שהם מקרבים את הרחוק, במה שהם עושים את הרעיון הנאצל לרוח חיים. כך הוא ביחס ללשון, שגם היא היתה בתחילה רעיון נאצל, רחוק, שגם תביעתה להיות לשון מדוברת היתה רחוקה ומוזרה, אולי לא פחות ממה שרחוקה ומוזרה עתה תביעת הקוּפה הלאומית, שגם לה – ללשון – לא היתה שליטה על החיים. וכך היה במידה ידועה גם ביחס לעבודה. עתה הגיע התור לרעיון הקופה הלאומית, כלומר הגיע התור לרעיון העבודה לבקש דרכים לבוא לידי גילוּי בכל מלוא היקפו ועומקו, על ידי הגשמת רעיון הלאמת האדמה.

אולם רעיונות ממין זה, רעיונות, שהם בתחילת צמיחתם כל כך רחוקים מן החיים, עד שהם נראים כיצירי דמיון, כיצירים מעולם אחר, שאין להם מקום בעולם השפל שלנו, – רעיונות ממין זה דורשים בשביל הגשמתם מה שקוראים פאַנאטיקים, קנאים, לא נלהבים בעיקר, כי אם קיצוניים במידה שאין למעלה ממנה ואיתנים כאיתני עולם, אנשים שאינם שבים מפני כול, והעיקר, שאינם יראים להיות ‘בטלנים’ עד הקצה האחרון בעיני בעלי המוח המלוטש והנשמה המלוטשת או בעיני סתם בריות. כך היו בעתו, למשל, בן־יהודה וחבריו. וכל כך גדל לאט לאט ובאופן בלתי מורגש כוח מעשם, עד כי לבסוף נעשו כל הפיקחים ל’בטלנים', כמו שראינו במלחמה עם ‘עזרה’6.

אולם אם רעיונות, שאינם נוגעים באופן ישר בחיים החברותיים של ההווה, די להם בקנאים יחידים, שאפשר להם להגשים את רעיונם ביחידות, על חשבון עצמם ועל אחריות עצמם, הנה רעיונות כרעיון העבודה והלאמת האדמה, הבאים לחדש את פני כל החיים, זקוקים על פי עצם מהותם לקיבוץ שלם של קנאים כאלה, לקיבוץ אשר רישוּמו יהיה באיזה מידה שהיא ניכר בחיים.

אף אמנם ראינו, כי הקיבוץ הקטן של הצעירים העובדים השפיע, לפי ערך כמוּתו, הרבה מאוד על כל מהלך תנועתנו הלאומית, ועזר הרבה מאוד להפחת רעיון העבודה בקרב הצעירים שבגולה. ולוּא הוספנו ללכת בדרך זו הלאה באותו האומץ ובאותו המרץ, היתה גם עבודת הקוּפה הלאומית יותר חיה ויותר נמרצה, וגם כסף לא היה חסר, כמו שלא חסר כסף בבואנו להגן על לשוננו הלאומית.

אולם כאן פקע כוח קיצוניותנו. כל זמן שרעיון העבודה נמצא עוד במצב הצמיחה, כל זמן שהעבודה היה לה צביון של דבר, שאינו יוצא מגדר הרגיל, היינו די קנאים לרעיוננו ודי קיצוניים במעשינו – והצלחנו. אולם משהגיע הרעיון לתקופת הבגרוּת, משהתחיל תובע עבודה של יצירה חיה, של יצירה חדשה לגמרי, אנחנו כאילו נבהלנו מפני כוח התפרצותו הפראי, מפני כוח מעופו, היוצא מגדר כל מה שהורגלנו אליו, מפני המרחקים הגדולים, שהוא שואף אליהם, – והתחלנו נרתעים לאחורינו. מעתה אין צעדינו בטוחים עוד. עושים אנחנו צעד אחד לפנים ושני צעדים אחורנית אל כיבוש העבודה ואל הקפיטל הפרטי.

ובזה היא חולשת שיטתנו. חולשת שיטתנו היא במה שאין לה פאנאטיקים קיצוניים, במה שאותו הקיבוץ, שהוא נושא דגל הרעיון – רעיון העבודה והלאמת האדמה – והעוזרים על־ידו עדיין אימת ריחוקו וזרוּתו של הרעיון עליהם, עד שהם בעצמם אינם ניגשים להגשמתו בחיים באותו המרץ ובאותו הביטחון, שניגשים להגשים דבר מן החיים. ואלה הם סימני החולשה – תנודתנו מצד אל צד ובקשת דרך בטוחה, בקשת תכנית, בשעה שאנחנו באים להציע לפני המשרד הארצישראלי לגשת להגשמת מה שאנחנו לכאורה נותנים את נפשנו עליו. – – –

ויש לי רשוּת לשאול את חברי, ויש רשות לכל ציוני מבין דבר כפשוטו, כמשמעו, בלי התחכמות יתרה, לשאול את ההנהלה הציונית, ובייחוּד, את העומדים בראש הקופה הלאומית והמשרד הארצישראלי:

הקופה הלאומית, שנבראה במחשבה תחילה רק לשם הלאמת האדמה, מה היא: פראזה יפה, דקורציה נאה, חלום נעים לעתיד רחוק ונעלם, מעין יין המשומר בענביו, או רעיון ממשי, שאנחנו שואפים להגשמתו בתור יסוד לכל עבודתנו הלאומית, שכולנו – בייחוּד אנחנו, העובדים, ובייחוד המשרד הארצישראלי – חייבים להשקיע את כל כוחותינו בעבודה לשם הגשמתו ובבקשת דרכים להגשמתו?


תרע"ד (1914)



  1. הערת פב"י ־ כך במקור.  ↩

  2. הקרן־הקימת.  ↩

  3. הערת פב"י ־ כך במקור.  ↩

  4. הערת פב"י ־ כך במקור.  ↩

  5. הערת פב"י ־ כך במקור, אבל אולי צ“ל ”מציאת"  ↩

  6. ‘עזרה’ – חברה יהודית־גרמנית, אשר לפני מלחמת העולם הראשונה התחילה ביסוד בתי־ספר בארץ, וגם השתתפה ביסוד הטכניון בחיפה. אולם במוסדותיה בלטה המגמה לבצר את השפה הגרמנית ע“ח העברית, וכל המקצועות הכלליים נלמדו בגרמנית; והחליטה לנהוג ככה גם בטכניון. הדבר הזה עורר התנגדות נמרצה בקרב הישוב בארץ וחוגי הציונים בחו”ל, וגרם למלחמה כללית עם ‘עזרה’, שהתבטאה בהחרמת מוסדותיה ויסוד בתי־ספר לאומיים עצמאיים.  ↩