בספר זה כונסו מחקרים ורשימות, הדנים ביצירתם הסיפורית של שני מספרים ומספרת:

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, ג. שופמן ודבורה בארון. פרקים אלה, מהם שנתפרסמו בשעתם בבמות שונות ומהם שחזרו ונכתבו במיוחד לספר זה, עניינם המשותף הוא במעקב אחרי ראשית הופעתו של הסופר בצעדיו הראשונים, המהוססים לעיתים, עד לכתיבתו הבשלה, שהיקנתה לו את מקומו בכותל־המזרח של ספרותנו. על דרך זו מתגלים לנו מעגלי יצירתם השלמה.

נעשה כאן נסיון לבדוק את ההתחלות הספרותיות של סופרים אלה ולענות על השאלה: האפשר ללמוד מראשיתם על אחריתם? באיזו מידה בישרה ההתחלה את ההמשך? התשובה אינה דומה בכל המקרים, כשם שאין סופר דומה לחברו: יש מי שהתחיל לכתוב בלא חבלי גידול (שופמן), ויש שצעדיו הראשונים היו רפויים ובעלי חשיבות היסטורית בעיקר, ורק לאחר שנים של כתיבת־בוסר הגיע לגילוי כוחותיו הספרותיים הממשיים (מ. י. ברדיצ’בסקי, דבורה בארון).

בד בבד עם ההתחקות אחרי ביכורי כתיבתו של הסופר תוארה גם התפתחותה של הביקורת, שנתלוותה לצעדיו הראשונים, ונרשמו ההבחנות וההערכות הראשונות, שיצירותיו של הסופר ודרכו זכה להן. גם בתחום זה שונים הגילויים, מחמת יחסה השונה של הביקורת. יש שהביקורת קבעה את עמדתה הברורה כלפי הסופר בעצם ראשיתו, מיד עם פרסום ניצני כתיבתו (דבורה בארון), ויש שהיא הגיעה לייחודו דרך גלגולים שונים, ולעיתים אף קיצוניים למדי (שופמן), ולא עוד אלא שביחס לסופר כברדיצ’בסקי מוסיפה הביקורת לתהות עד היום על טיבו ולהתלבט בהגדרת התכונות, המאפיינות אותו ואת יצירתו.

ניתוח היצירה הסיפורית הבשלה של הסופר, נעשה בדרך של בחירת סיפורים מסויימים, שהם כדוגמאות המייצגות את הסופר, תוך התבוננות מדוקדקת בהם. עיון זה נעשה בדרך כלל על־ידי חישוף המקורות הספרותיים השונים, המהדהדים בטכסט, ובחינת עיצובם המיוחד. עיבודם של מקורות הקדומים, המשמשים מצע ליצירה, הוא שמקנה לה את משמעותה המיוחדת ואת עומקה בדרך של עימות בין הכתוב לבין ההקשר, שמתוכו הוצא המקור. גילוי זה של המקורות, שבלעדיו אין היצירה עושיה להתפרש לקורא כל צרכה, נודעת לו חשיבות מיוחדת בדור זה, שחלק ניכר מקוראיו אינו שותף לזכרי המסורת ולהדים הספרותיים, המשוקעים בסיפוריהם של סופרי סוף המאה התשע־עשרה ותחילתה של המאה העשרים. ניתנה תשומת־לב גם לדרכי הכתיבה ולצורות המיבנה האופייניות לכל סופר וסופר, כפי שהן מתגלות בניתוח דוגמאות סיפוריות מתוך כלל סיפוריהם.

ג. שופמן ודבורה בארון קרובים זה לזו לא רק בכך, שהחלו לכתוב כמעט באותו הזמן, אלא גם בכמה מדרכי הכתיבה שלהם ובכך, שהסיפור הקצר הוא עיקר יצירתם. מבחינה זו שונה ברדיצ’בסקי מהם, שכן לא רק שהוא בן הדור שקדם להם, אלא סיפוריו הם רק חלק ממכלול יצירתו הענפה. מכיוון שמרכזו של ספר זה הוא בסיפור קצר וביוצריו, ממילא שונה דרך הטיפול ביצירתם של דבורה בארון ושופמן, שבה אפשר היה לדון במלואה, מן הטיפול בברדיצ’בסקי, שחלקתו הסיפורית הופרדה משאר תחומי יצירתו. זימונם של שלושה סופרים אלה במחיצה אחת, תוך בחינת דרכו המיוחדת של כל אחד מהם, מגלה את השבילים השונים, שבהם צעדה הספרות העברית, ושהמשכם ניכר גם בימינו.

* * * * *

ויבואו על התודה מכון “גנזים” ועובדיו, שהעמידו לרשותי את החומר הארכיוני החשוב, וגדעון טורי שסייע בידי בהכנת הביבליוגראפיה של ג. שופמן.

הערה ביבליוגרפית ¹    🔗

״התפתחות הביקורת על יצירתו הסיפורית של מי״ב" — בא כמבוא ל׳מבחר מאמרי ביקורת על מי״ב׳, הוצ׳ עם עובד וקרן ת״א לספרות ולאמנות (תשל״ג).

״עיונים בסיפור ׳אויבי׳" נתפרסם ב׳מאזנים׳ כרך ל״ט, חוב׳ 2, (תשל״ד).

״מקורות הסיפור ׳ההפסקה׳ ודרכי עיבודם״ — ראשיתו ברשימה “בינה במקורות”, שהופיעה ב׳מתודיקה — עיון בדרכי ההוראה העל־יסודית. ד. לשון וספר', תשל״ב.

״ראשיתו של שופמן״ — הופיע בשלשה המשכים ב׳מאזנים׳: כרך לו, חוב׳ 6. כרך ל״ז, חוב׳ 1, כרך ל״ז, חוב׳ 2 (תשל״ג).

״ראשית הביקורת על יצירתו של ג. שופמן״ — ראה אור ב׳הספרות, רבעון למדע הספרות׳, בהוצאת אוניברסיטת תל־אביב, כרך ד׳, מס׳ 4 (1974).

״הלכה ומעשה ביצירתו של ג. שופמן״ — נדפס ב׳מאזנים׳, כרך ל, חוב׳ 3 (תש"ל).

״זיקת יצירתו של שופמן למקרא״ — הופיע ב׳כרמלית׳ ט״ז (תש״ל).

״על שניים מסיפורי ג. שופמן״ — הופיע ב׳מאזנים׳, כרך כט, חוב׳ 2 (תשכ״ט).

״אל התהום״ — ראה אור ב׳הפועל הצעיר׳, כרך לט, גל׳ 49—50 (תשכ״ח).

״ראשיתה של דבורה בארון״ — הופיע ב׳הספרות, רבעון למדע הספרות׳, בהוצאת אוניברסיטת תל־אביב, כרך ב׳, מס׳ 4 (1971).

״בין ׳קוצו של יוד׳ לקוצה של אות״ — נדפס ב׳מאזנים", כרך כה, חוב׳ 1 (תשכ״ז).

״הסיפור ׳מצולה׳ ומקורותיו״ — ראשיתו ברשימה “בינה במקורות”. ראה לעיל.