לוגו
על גבול שני עולמות 6
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

על גבול שני עולמות    🔗

(מתוך רשימות, שנכתבו בימי מלחמת־העולם הראשונה)


ורשה, ה' תרע"ז, יום א' שבט.


רשמתי לעצמי הנהגות אלה:

א) “תהיינה שפתיך סגורות כשתי אבני־הריחיים הדבוקות זו לזו” (“שערי קדושה” לרח"ו).

ב) הישמר בתכלית השמירה והיזהר בתכלית הזהירות מן הכעס.

ג) הווה שפל־רוח בפני כל האדם, אף בפני הפחות שבפחותים.

ד) הווה שפל בעיני עצמך – ובאמת, כי מה אנו ומה חיינו?

ה) “לעולם יהיה המוח שליט על הלב” (“תניא”).

ו) “הרהורי עבירה קשים מעבירה” – ו“כל המכניס עצמו לידי הרהור אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש־ברוך־הוא”.

ז) “אל תכנס עם פתוייך בטוען ונטען” (רבי נחמן).

ח) הימנע וחדל ממחשבות רבות; מחשבה אחת תקע בליבך: לעשות רק רצון אביך שבשמים (ר' נחום מטשרנאָבּיל).

ט) אף דבר המותר לא תעשה, אם לא תהיה ממנו נחת־רוח לאביך שבשמים, ובכוּר־המבחן הזה תינצל מכל רע, כי התאוות מהפכות את האיסורים להיתרים, ועל־כן תאמר לפיתוייך: טוב, מותר לעשות דבר זה או זה, אבל הייעשה בזה גם רצון האלוהים? ואם לא ייעשה בזה רצון האלוהים, למה לך בכלל לעשותו? (על־פי החוזה מלובלין).

י) “מרגלא בפומיה דרבי מאיר: גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתותי יום יום. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. נצור תורתי בלבך ונגד עיניך תהי יראתי. שמור פיך מכל חטא וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון, ואף אני אהיה עמך בכל שעה ושעה”. (ברכות).


ו' שבט.


תהילה לאל עליון, אשר זיכני ביום אתמול לקיים כמעט כל האזהרות האמורות למעלה, וצר לי על אשר לא יכולתי לקיים את הכל. אנא, אל עליון! היה נא עימי ואל תמש חסדך מאיתי. אל תתנני ביד פשעי. הצילני מחברים רעים ומפגעים רעים. הצילני מייצר הרע ומכל דבר רע ונחני־נא בדרך־אמת.


ז' שבט.


לא בכל האַזהרות נזהרתי ביום אתמול. קשה לעזוב את הרגל הדיבור והשיחה הבטילה, ביחוד כשבאים בין אנשים ומתערבים עימהם. כי הנה הייצר מסית: אל תהי נפרד מבני־אדם, וישנאוך. אבל היוצא שכר הידידות המדומה בהפסד השיחה הבטילה ואבק לשון־הרע ורכילות?

ובכל־זאת שמח אני על שעלה בידי גם אתמול לקיים הרבה מן האזהרות, אף כי לא כולן.

יהי ד' עימי כאשר היה עימי בימים הראשונים. אל יטשני ואל יעזבני.


ח' שבט.


גם אתמול נזהרתי כמעט ברובן של האזהרות, שרשמתי לעצמי, אלא שלא נזהרתי כל צורכי מן הכעס. קשה לי מאד להחזיק שיווי־המשקל בבית.

ברוצי אתמול ברחוב כמעט שעברה עלי מרכבת הטראַם. עד־כמה החיים והמוות של האדם תלוייים בשערה!

לולא יד ד' אשר תנחה את האדם, מי יצילהוּ מאלפי המקרים האורבים לכלותו יום יום?


*


אתמול הבעתי לפני שומעי־ליקחי את הרעיון העיקרי, הצפון במזמור “למה רגשו”: ישראל הוא משיח־הגויים. אמונתו־תקוותו, יסוריו־ישועתו, ייאושו־הצלתו, גילגוליו־נדודיו, פחדיו־רעדיו, מעשיו־חסדיו, – כל אלה אומרים לבאי עולם: לכו באור ד'. אין מן הצורך, שיהיה ישראל דוקא ‘מלמד’ לגויים; אין מן הצורך, שיהיה ‘מיסיונר של יהדות’; אין מן הצורך, שיהיה מוכיח ומטיף מוסר, אך גורל־חייו מלמד ממילא את כל הגויים: הידבקו בנצח וחיו!

כל הדבק בישראל, דבק הוא ממילא באמת הנשגבה של ההיסטוריה: כל הנלחם בישראל, נפרד מאליו מן האמת ההיא. ישראל עובד לגויים, אבל כל הגויים – במידה שהם אחוזים בנצח – עובדים לרוח ישראל.

הרוח הזה חודר ועובר את כל חיי העמים, את אמונתם, מוסרם, מדעם, מיבנה ממלכותיהם, מלחמותיהם, תהפוכותיהם, חודר ועובר את הכל על־כורחם של העמים. אין הם חפצים להשתעבד לרוחו של ישראל בשום־אופן, נלחמים עימו מלחמת־מגן ומלחמת־תנופה. זר ומוזר הוא להם. ‘רוגשים’ הם, סוערים, נלחמים בכל־כוח, קוראים הם בחמת־רוח: “ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו”…

אבל מה יועילם כל זה?

“יושב בשמים ישחק, ד' ילעג למו”.

אם גם ייסדו להם אלפי אגודות אנטישמיות ירבו עלילות וכזבים על ישראל, יחברו ריבבות ספרים “כדי להשתחרר מן הרוח השמי”, גם יפרעו תמיד פרעות בישראל ויאמרו להשמידו –

“אז ידבר אליהם באפו ובחרונו יבהלמו” –

“ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי” –

ישראל משוח ועומד מציון, מערש ילדותו, מיום עומדו לנס־עמים, לאור־עמים…

ויאמר נא ישראל: לא רעיון־שווא הוא ה’בחירה' שלי, לא מגאוותי וגודל־לבבי אמרתי לעמים: לכו בדרכי וחיו; כי אם –

“אספרה אל חק: ד' אמר אלי: בני אתה, אני היום ילדתיך”.

נולד אני תמיד מחדש, הולך ומתחדש “בבקרן של מלכיות”. רוחי ניעור בכל תקופה ותקופה של ההיסטוריה. הוגה אני תמיד רעיונות חדשים, שכולם מושרשים ברעיון האחד העתיק, האמיתי, הניצחי שלי – קדושת החיים על־ידי האלוה המקדש את החיים. והרעיונות האלה מחדשים את העמים, אם חפצים הם ואם לא יחפצו.

“שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחזתך אפסי ארץ” –

“תרועם בשבט ברזל, ככלי־יוצר תנפצם” –

על־כורחם תפיל חומות־יריחו שלהם, על־כורחם תשבר ותמגר את מישגב הגסות שלהם, על־כורחם תעשה פרצים בקיר האלילות שלהם.

ונאום הרוח לעמים:

"ועתה, מלכים, השכילו, הוָסרו, שופטי ארץ –

עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה –"

השכילו ללכת ברוח ד', ברוח ישראל־נצח, ברוח האמת אשר תחדש את ימיכם.

כי הנה בוא־תבוא הסערה אשר תהפוך הכל משורש – “עליונים למטה, תחתונים למעלה”. מלכים יירדו מכיסאותם, ארצות תשמנה, מדינות תעלינה באש. חרב נוקמת, חרב מכלה ומשמדת. רעדה תאחז כל היקום –

גילו ברעדה ההיא. אחרי החבלים תבוא הלידה.

“נשקו בר” – הידבקו בישראל, אשר יוולד מחדש, באמת, אשר בה ייקדש וייחדש את החיים, פן יאנף היושב בשמים ותאבדו דרך, כי יבער כמעט אפו. הרעדה תהי חורבן־נצח, אם לא תידבקו באמת הישנה המתחדשת תמיד.


ט' שבט.


יום אתמול עבר עלי כיום שלשום, אלא שנכשלתי בעוון לשון־הרע ושיחה בטילה. התקרבות לאנשים קטני־אמונה ומתמשכּלים קשה מאד. הלל, הלל! סגור פיך, שמור לשונך, פן תיספה!

היום נכשלתי גם בהרהור שבתאווה. קשה לעמוד בנסיון. אנא ד', סלח ומחל לעווני. עד־מה לא תסלח לפשעי וחטאי? אם אתה לא תצילני – מי יצילני? אם אתה לא תושיעני – מי יושיעני?

בכל־זאת לא אתייאש ואלך הלאה בדרך טובה. אפשר, שעוון השיחה הרעה גרם גם את החטא החמור ממנו הרבה. אדם שכמוני צריך להישמר ולהיזהר על כל מידרך כף־רגל. אתה שוכח רגע, עוזב את עמדתך, ונופל בתהום.

מעימקי תהום אני קורא אליך, אלוהי־ישעי.


י' שבט.


מתוך מיכתב שקיבלתי ביום ו' שבט:

"סימני הריסה ניכרים בביתנו, רגלי יסודו נעות ונוטות לנפול. הנה הגג שעל ראשינו, שהגן עלינו במשך שנות־המלחמה הקשות, הולך ונעשה עתה לא־בטוח לנו; סוף דבר, הכל הולך אל מקום אחד, אל מקום אובדן ותוהו.

ובשעה זו, שעת מהומה נוראה, כשאנו עומדים מבולבלים ועינינו תועות בחלל־האוויר, תועות ומבקשות דבר לתלות בו מבטן, תועות, מבקשות ושואלות: מאין יבוא עזרנו? – זוכרים אנו את כבודו, האיש החביב והיחיד במינו, שהיה לנו, מאז הכרנוהו, לסמל העזר, שאליו אנו נושאים כפעם־בפעם את עינינו בצר לנו".

אלי הם פונים… אלי, החלש והנדכה, השפל והעלוב. אביר־יעקב! עד־מתי לא תראה בעוני בני־עמך?


*


מלבד מה שנכשלתי אתמול עוד פעם בהרהור התאווה מתוך שלא יכולתי לעמוד בנסיון, לא יכולתי גם להישמר מן הליצנות ושמיעת דברים של ניבול־פה. בני־אדם מאבדים את עולמם בשביל הנאת־שווא של רגעים מיספר!

מזמן לזמן אני חולם חלומות נפלאים. ביחוד בעיתות הבוקר. קוי־השמש חודרים בעד חלוני ומביאים פרישת־שלום מעולמות רחוקים. בהיותי במצב נים־ולא־נים, הנני רואה לפעמים את עצמי קורא בספר מופלא, ספר־זכרונות, כולו רזים ותעלומות. מתאמץ אני לתפוס את הדברים ולקבעם בזכרוני, אבל נשמטים הם ממני. מצטער אני מאד על זה בעת החלום גופא, אבל הוֹעל לא אוכל. הריני כמי שחפץ לתפוש יונה פורחת, והיא נגוזה, חָלָפה. הנני מאמץ את עצבי־הראות שלי, חפץ לראות ויהי מה, מאמץ את כלי־המוח שלי וחפץ לזכור, אבל דווקא הדבר היותר יקר – איננו ניתן לי, נשמט ממני.

הספר כתוב, על־פי־רוב, פסוקים פסוקים, קטעים קטעים. לפעמים רחוקות אני זוכר בהקיץ פסוקים אחדים ממנו, אף שדווקא הפסוקים היותר עמוקים והיותר יקרים לי אינם נתפשים במוחי או שאינני זוכר אותם. גם המעט הנשאר – ראוי לברכה.

גם היום בבוקר ראיתי בחלומי את הספר ההוא, קראתי וקראתי בו, הסתכלתי והסתכלתי, ומכל אלה נשאר רק משפט אחד בזכרוני: הבעש“ט עושה פרי בכל מעשיו (או: בכל דרכיו). איני זוכר בדיוק. כמעט תמיד יש בספר איזה דבר על הבעש”ט.


י"ב שבט.


“ואם ישיגוני עווֹנותי, אברח ממך אליך”. אל מי אברח מעוונותי, אם לא אליך, יוצר גופי ונשמתי, יוצר הכל? אל מי אפנה, אם לא אליך, אבי, צורי וישועתי?

ואתה עוזבני בידי עוונותי והם מתגברים עלי ואינני יכול להתגבר תמיד על תאוותי ועל פיתויי־היצר־הרע ועל הכעס, המתפרץ מליבי בשעה שמדברים דברים או עושים מעשים נגד רצוני.

מלאכי־השלום! פירשו כנפיכם עלי, סוככו עלי, העתירו בעדי, הביאו לי פרישת־שלום מד' שלום.

אמר אותו קדוש־לנוצרים: אין ליהודים השבת שבלב!

שקר דבריו! השבת האמיתית שבלב – רק לישראל ניתנה למנה, אבל הגלות וטרדות־הזמן וכל היסורים, העוטרים את היהודי מן העריסה עד הקבר, שודדים לעיתים תכופות את שבתו הפנימית. אנא, אבי, תן את שבתך בליבי!

ביום־השבת שעבר נרדמתי בבוקר וארא בחזון בית־כנסת גדול מאד, בו יהודים מכל המינים, חסידים, קלים, בינונים. הכל מתפללים, אלה בקול ואלה בלחש. הכל עטופים טליתות. יש מי שטליתו מונחת על כתפיו ויש מי שטליתו מופשלת על ראשו. אלה מנגנים, מבקשים, מתדבקים. בין הללו היה מי שידעתיו בילדותי לצדיק תמים, רבי יעקב מוכר־ספרים. דרכו היה להתדבק ולהתרכז בעמל רב בנקודה אחת. במידה שהתגבר והתאמץ לתפוס דווקא את הנקודה האלוהית היותר פנימית, בילבלה אותו איזו מחשבה לא־רצויה. היה נלחם במחשבה ההיא כטובע הנלחם בגלי־הים. מהעוויות פניו אפשר היה לראות את עבודתו הפנימית הקשה. לא היינו שומעים ממנו דיבורים, כי אם ניגונים. לפעמים רחוקות היה יוצא דיבור מתוך פיו, אבל אָז היה הדיבור מתפרץ. קול צעקה, קול שוועה. עתה כאילו שמעתיו צועק בכל כוחו: “עדת חוכיך תושיע”…

בבית־הכנסת בימה גדולה העומדת באמצע, עמוד וארון־הקודש. הכל מתפללים וחזן אין. העמוד – ריק. הולך אני וניגש אל העמוד הריק והנה רואה אני אותיות שחורות גדולות כתובות מעליו. מצרף אני את האותיות אחת לאחת ויוצא השם – אלוהים.

אלוהים – מידת־הדין…

האמנם תנהג עם בניך במידת־הדין? “מהר יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ותתנהג עמנו לפנים משורת־הדין”. אם אתה לא תרחם – מי ירחם?


י"ג שבט.


קיוויתי לשלום ואיננו. מלאכי־השלום לא סוככו עלי. אינם באים לאוהלי אנשים שכמותי. ומה יהיה?

שבע אני כעס ורוגז מכל עבר ופינה. שופך אני את חמתי והלהבה מתגדלת, ואנה אני בא?

ודאי רבים חטאי ופשעי, אם יוצרי לא יחונני, אבל נפשי הלא שואפת כל־כך לגאולה.

אין שלום בחוץ ואין שלום בבית. מלחמת־העולם הולכת וגדילה, הופר גם השלום בין אשכנז ואמריקה. מתי יבוא הקץ לשפך־הדם? מתי יבוא השלום, המנושא בפי כל ואין מגיע אליו?

ואולי חטא הוא לחפוץ שלום־בית בשעה שהופרע השלום בחוץ והחורבן העולמי גדול כל־כך. הלא כה דיבר ד' אל ברוך בן־נריה: “את אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש, ואתה מבקש לך גדולות – אל תבקש!”

אבל ברוך בבקשו ‘גדולות’, בבקשו מנוחה, הלא ביקש רוח־הקודש, דבר אשר לא לחוטא כמוני לבקשו, ומה אני מבקש? הלא אף מעט מנוחת־הגוף ומנוחת־הנפש. האמנם גם זה יש בו משום ‘גדולות’?…


י"ד שבט.


יש חלום אחד מוזר, שהולך ונשנה עלי עשרות פעמים בימי חיי.

בחלומי, והנני שט על־פני האוויר. לא. הולך אני באוויר. נדמה לי אָז, שאפשר ללכת ולדרוך על פני שכבת־האוויר התחתונה כמו שהולכים ודורכים על פני האדמה. מתפלא אני אָז: מדוע אין בני־אדם הולכים באוויר כמוני? והלא כל־כך נקל, פשוט וטיבעי הוא. אָז יש אשר אחלום והנה פונה אני אל בני־ביתי ואומר: ראו, כמה נקל ללכת באוויר. עשו גם אתם כמוני, הלא זה כל־כך פשוט. ואולם יש אשר מתרומם אני ללכת באוויר ונכשל ונופל…

כמות העפיפה, מהירותה וחוזקתה תלויות בהרמת־הרוח שלי. יש אשר אחלום והנני מתרומם רק אַמות אחדות מעל לרצפה, אבל יש אשר מתרומם אני מעלה מעלה. יש אשר מתרומם אני עד התיקרה, והתיקרה גבוהה מאד מאד.

היום בבוקר נישנה עלי החלום הזה, אבל הפעם הרגשתי כובד התיקרה עלי. נראה לי, כאילו עלה בידי לעוף מעלה־מעלה ולהרים גם את התיקרה, שעדיין היתה מעל לראשי, עימי. יחד עם זה התאמצתי לחדוֹר, במין הסתכלות משונה ומיוחדת־במינה, מבעד לתיקרה. הרי זה כאילו התאמצתי לחדור מבעד עביוּתם וגשמיותם של דברים. התיקרה חוצצת ומסתרת בעדי את השמיים הפרושים מעל. הריני מתאמץ איפוא לראות מבעד לתיקרה, כאילו לא היה כל דבר מפסיק ביני ובין השמיים. ראיתי אָז חבילות־חבילות של אור, שמי־רוח, שמי אור פנימי, שמיים. שכמותם לא ייראו בהקיץ. הצליפו האורות ויחלפו, נראו השמיים ויגוזו.

חלום זה מזכירני חלום אחר, שחלמתי זה כשנה, והוא עוד יותר מופלא היה מזה של היום. לפני שכבי הצטערתי צער עמוק. סיפרו לי דברים מכאיבים, מבישים ומחפירים, על איש קרוב לי ברוח. לא כעסתי על האיש ההוא, כי אם הצטערתי מאד על נפילתו, אף כי ידעתי, שנפילתו רק ארעית היא, זמנית, רגעית. ראיתי את הבּיצה, שבה האיש ההוא שוקע – ונבהלתי. ראיתי, איך האיש ההוא משפיל את כבודו הרוחני בשביל תאווה לא־יפה, והיטב חרה לי על הגשמיות הגסה הפורשת את ממשלת־העריצים שלה גם על אנשי־הרוח. במעשה המגונה של האיש ההוא הרגשתי עלבון גדול, עלבונו של האדם, עלבונו של צלם האלוהים. חשבתי: האמנם לנצח תהיינה רגלי האדם אסורות בנחושתיים אל “האדמה אשר אֵררה ד'”?

ישנתי מתוך צער רוחני גדול ומתוך געגועים גדולים אל אשר מעל לאדמה זו.

והנה נישנה עלי החלום האמור, אבל במעוף רב יותר. לא היה כל בית וכל תיקרה, כל הפסק וכל חציצה; אין מונע ואין מעכב. עף אני ועף, שט ושט, עולה ומתרומם, עד שמרחף אני מסביב לגן עליון. רואה אני מרחוק את הגן, מתקרב אליו, מציץ בעד החרכים, חפץ להיכנס, אבל הגן סגור ומסוגר.

עולה אני ועולה בכוח פסוק זה שאני משנן: “ויהי בשלשים שנה, ברביעי, בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר, נפתחו השמים ואראה מראות אלהים”.

עליתי מעלה מעלה בכוח השינון ההוא, אבל ‘מראות אלוהים’ לא ראיתי. סובב־הולך הייתי מסביב לפרדס ולפרדס לא נכנסתי.

לרוב אני רואה את עצמי עולה בכוח איזה פסוק או מאמר. היום בבוקר היתה עלייתי בכוח התפילה: “אנא בכח גדולת ימינך”.


חמישה־עשר בשבט.


עיקר שכחתי: אתמול בבוקר חלמתי גם על קץ המלחמה, והיו הדברים ששמעתי דברים נעימים, דברי ניחומים. מי דיבר את הדברים? – אינני יודע. מה נאמר? – אינני זוכר בדיוק. אחת זוכר אני: דיברו על קץ המלחמה ההולך וקרב, אף־על־פי שהיחסים בין העמים הורעו הרבה יותר מאשר בכל העת הנוראה של מלחמת־העולם.

טרם אדע אם יש איזה ערך ותוכן לחלומות כאלה. “חלומות השווא ידברו” ו“דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין”. ואף־על־פי שנאמר: “בחלום אדבר בו” – לא על אנשים כמוני נאמרו הדברים.

אבל מצד אחר הלב מאמין במה שהוא חפץ בו ומתגעגע אליו. ולב מי לא יהמה עתה לשלום, למנוחה, לקץ היסורים?

כשלושה שבועות בטרם שהודיעו האשכנזים לעולם, שחפצים הם בשלום, הייתי מבקש ומוצא רמזים וסימנים על קירבת השלום. קיוויתי לשלום, אבל לא השלום עצמו בא, כי אם בקשה והודעה: באה ההצעה של המלך וילהלם על־דבר השלום.

כשהודיעו העיתונים על־דבר הצעת־השלום של מלך אשכנז, חלמתי באחד הבקרים והנה אשה אחת צעירה גבוהת־קומה עומדת אצל שולחן ארוך באמצע חדר גדול וריק. על השולחן ספרים מספרים שונים. האשה עיניה למעלה. מבקשת היא פתרון לחידה סתומה. לוקחת ספר שני, שלישי, רביעי. אינה מוצאה נחת בכל אלה. פתאום היא לוקחת איזה ספר עבה, מעין אנציקלופדיה, פותחת אותו, מונה מיספר לשורות, חושבת וחושבת ואומרת: “בעוד שני שבועות מיום השלישי הבא יבוא הדבר”. חיכיתי לשלום, והנה ביום ההוא התפרסם… מיאונה המוחלט של הקואליציה.

ובכל־זאת עוד הלב מפרכס. עוד הלב מקווה ומאמין, שהשלום בוא יבוא בקרוב. היבוא?


י"ח שבט.


לא טוב הדבר, שמתרשל אני בקיומן של האזהרות, שהרי על־ידי התרשלותי זו אאבד עוד פעם את שיווי־המשקל שלי והעצב ימוץ עוד פעם את לבבי וכל מיני נוחם יוסיפו להציקני ואיבדתי גם את מעט השלווה ברוחי, אשר קניתי לי ביגיעה, וניתקו שוב הקשרים הדקים, המקשרים אותי לעיתים לעולמות רחוקים.

בליל השבת חלמתי עוד פעם על איזה ספר עתיק, אבל ספר כתוב ומודפס, ולא נשאר בזכרוני מאומה מאשר נראה לי שם, כי־אם שורה אחת שנשנתה בדפים שונים, ותוכנה: כל זה היה בדורות רחוקים, או: כל זה היה בדורות קדומים, או: כל זה נעשה בשכבר, בשכבר.

והיום בבוקר חלמתי והנני נותן לאיש לקרוא את דברי הספר “משנת־חסידים” על־דבר מוצאי שבת־קודש. קמתי בבוקר וקראתי את כל הכוונות ההן, ולעניות־דעתי וקוצר־השגתי לא מצאתי בהן דבר, אשר יתאים דווקא למצב רוחי עתה. אבל יש שם דברים מפליאים, ומאן ספון, מאן רקע, מי הוא אשר ייכנס לפרדס זה? –

הלל! הלל! שמור את נפשך. חוסה. קיים את הכתוב באזהרות שרשמת בדיוק!

ואתה לא נזהרת ועברת בימים האחרונים פעמיים ושלוש ויותר דווקא על הדבר היותר חמוּר, דווקא על מה שצריך אתה לברוח ממנו כמפני האש. הלל, הלל! עד־מתי לא תשמע בקול ד' אלהיך?


י"ט שבט.


עוד פעם נכשלתי בחטא. איזו הנאה יש לי מזה? לא־כלום. כך דרכו של היצר להלביש את הלא־כלום המוחלט במעטה־קסם. אבל היודע, שזה לא־כלום – כיצד הוא הולך ונתקל ונופל?

אשם אני בזה, שלא שמרתי את האזהרות כראוי. אפשר, שאם הייתי נותן־לב כראוי, לא הייתי חוטא.

בכל־אופן – חדל!

חזק ואמץ!

שובה באמת אל אלהי ישעך!

אל יִפתה לבך, אל תסור, אל תחלש.

ואפשר, שהעיצבון אשם בכל זה. כבר הראו החסידים על היחס שבין העצבות והחטא – ואמת היא. אבל מה לך, שהינך מלא עצבות כל־כך? על־מה רוחך מדוכא?

חסר לי הרבה. חסרה לי האמונה בנפשי, אותה האמונה, שלפעמים רוממתני. אבל חסרה לי אמונה עוד יותר יקרה מזו: חסרה לי האמונה בעמי…

האמונה בעמי? האומנם לא יאמין לבי לכל יעודי הנביאים? אאמינה. האומנם לא ירחם ד' על עמו? ירחם. האומנם לא יביט בעוניים ולא יאה מצוקתם? יראה ויביט.

אבל חפץ הייתי לראות לפחות קו־אור אחד מן האור המקווה, ואינני רואה. רואה אני מסביב רק ספקולציה ורמאות וטומאה וטפשות ושקר, והעיקר, הריסה גמורה, חורבן והתפרדות. ומי יאחד? מי יחבר? מי יכניס את רוח־החיים באלו שהם או מפקיעי־שערים או טפשים?

כמדומה לי לפעמים, שכל עמלנו לחינם ושגם כל עמלי אני בכל ימי חיי לחינם. האומנם אוכל לראות כל זאת ולבלי היעצב בעומק־המעמקים?

ובכל־זאת:

“קויתי ד' קותה נפשי ולדברו הוחלתי. נפשי לד' משומרים לבקר, שומרים לבקר”.


כ"א שבט.


בנסעי לפני יומיים במרכבת הטראַם, ישב במחיצתי איש פולני בעל שׂפם צהוב ועינים כחולות, נעימות, ופנים מפיקים דעת. בתחנות הבאות עלו שתי נשים צעירות, וכשראו את הפולני הנזכר, שאלו לשלומו ולשלום בנו שנולד לו מקרוב, והוא השיבן כמו שמשיבים למכרים טובים. אחרי־כן פנה אליהן בשאלה: ומה נשמע בעיר? – ניבאים, השיבו לו הנשים, שהמלחמה תיגמר בקרוב, וגם מגבילים את זמן תום המלחמה ליום השביעי או ליום השבעה־עשר לחודש מרץ. – ובאיזו שנה? – שאל האיש בצחוק. – בשנה זו, שנת 1917! – השיבו לו הנשים בביטחה.

אחרי־כן נודע לי, שהיתה שמועה זו הד נבואתה של אחת החוזות בפריז.

עד־כמה חזקה תקווה בלב האדם. כבר כלו כל הקיצים, כבר ספו־תמו כל הנבואות וכל החזיונות, ובכל־זאת עוד העם מאמין, עוד הוא מקווה, עוד הוא חולם חלומות, עוד הוא מתנבא!

הדבר היה בערב, ובבוקר נרדמתי ואחלום והנה מישהו מראה לי איזה ספר של קבלה ובו הכתוב: “ואמרתם זבח פסח הוא לד'” ופירושים על כתוב זה. כמדומה לי, שהיה זה סידורו של הרב. אל מה ירמזון מלים אלה?


אור ליום ד' אדר.


מאז רשמתי את דברי בפעם האחרונה עברו עלי הרבה סערות רוחניות, טרדות ורוגזות קשות. קשה למסור את הכל. הכל, כמדומה, כהוגן וכשורה, והכל רע כל־כך. הוי! אנה אלך? אנה אנוסה? אנה אנוסה מצרות, מצרות לבבי וממכאובי? אנה אנוסה מכל אשר תחזינה עיני?

והיש מילים בפי לספר את הנעשה סביבי? האוכל לספר אפילו מקצת מן המקצת?

ואם אמנם אספרה כמו, הלא עוון הוא לדבּר על מה שאין כל מילה יכולה לבטא.

רק השתיקה, רק הדומיה…

והיאוש בתוך הכל ומעל לכל, זוחל ונכנס ואוחז בכל אדם וממלאהו כולו.

“בוקה ומבוקה ומבולקה ולב נמס ופיק־ברכים וחלחלה בכל מתנים כל לפנים קבצו פארור”.

ואפילו אלה הדברים העזים אינם מביעים אף במעט מן המעט את שנעשה עתה ואת שמרגישים.

“מזי־רעב ולחומי־רשף וקטב מרירי ושן־בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי־עפר”.

זוחלים ובאים מן העפר כל מיני שרצים מאוסים, ממלאים את האוויר ומעפשים אותו ונעשים שליטים בעולם הישראלי, נעשים למנהיגים ולבוני־האומה, בעוד אשר רק לסתור כל דבר טוב מגמתם, להרוס את המעט שנבנה בישראל במובן הלאומי, לבצוע בצע לנפשם, להכאיב ולהשחית כל יופי וכל נשגב.

ואני, אנה אני בא? אנה אני בא עם אנחתי ונהמת־לבי? האוכל להילחם בכל אלה הנחשים הנושכים, בין שהם מבעלי ההפקר ובין שהם לובשים חלוקא דרבנן למען מלא חוריהם כסף, למען אָכוֹל ושתה והשמן בעת אשר “מצדנו נופל אלף ורבבה מימיננו”?

וגם לבעלי־רחמים הם נעשים, ובקופסא הם מצלצלים ולנדבות הם קוראים, והכל לשם מה ועל שום מה? כדי למשול בהמון האומלל, הרעב והמדוכא בעוני אשר לא היה כמוהו, למוץ את דם־התמצית שלו, להשפילהו ולהכניעהו תחת־ידם, ידי אלה, אשר שם ד' בפיהם ולא בכליותיהם.

ומסביב –

גם רעב ללחם, גם צמא למים, גם לשמוע דבר ד'.

היש לי הזכות לקרוא אליך, אתה, אשר אין לך שם? האמנם יש לי, החוטא, הנבזה והמלא בושה וכלימה, הזכות לצעוק אליך?

אתה ידעת מכאוֹבי, אתה ידעת את נהמת־לבי, ואנחתי ממך לא נסתרה. הביטה וראה את עוניי, הביטה וראה חרפתי.


י"ט אדר.


בשעה שאני מדבּק מחשבתי באלוהים וצועק צעקה פנימית ובחוזקה ומבקש תשובה על שאלת העולם: מלחמה או שלום? – יש אשר נדמה לי על־ידי סימנים שונים, שאמנם השלום הולך וקרב; אבל בשעה שאי מסתכל בעולם, היאוש תוקפני ונדמה לי כאילו נגזרה גזרת־כליה על האנושות וביחוד על עם ישראל, הנרדף ומטולטל ומושלך בתוך כף־הקלע ובניו כשכוחי־אלוהים מתים ברעב ובקור ורבים מהם מושלכים בראש כל חוצות והם הפקר לכל צר ואויב, לכל חומס ורומס מבפנים ומבחוץ.

ומה אומר לי לבי?

הלב מקווה, אבל מה שמסביב נוסך רוח־יאוש בהכרח.

בין תקווה ליאוש יש אשר אני נרדם בבוקר ורואה חזיונות, פעם מעציבים ופעם משמחים, והולך ונשנה חזון הספר (שעליו דיברתי למעלה) וגם חזון העפיפה, ואָז רגלי ניתקות מן הארץ ואני עולה ועולה, שט ושט, ויש לי אז הרגשה ריאלית של שוּטי ועלייתי, ותמיד אני אומר (בחזון) לבני־ביתי: “הלא רואים אתם, שאפשר להתרומם וללכת על־פני האוויר כמו שהולכים על הקרקע”.

גם בשבת שעברה נישנה עלי החזון הזה ואומר (בחזוני) לבני־ביתי: “הנה רואים אתם, בני, שאותו האלוהים, הנותן כוח לבני־אדם ללכת על־פני האדמה, הוא הנותן להם כוח ללכת גם על־פני האוויר”.

קוּריוֹז אחד מתוך אותו הספר המופלא: ראיתי בו דפים רבים על צדיקי־אמת, בתוכם על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ובתוך הדברים שורה משונה זו: “אפילו בכלבו של רבי לוי יצחק היה הרבה יותר יראת־שמים מאשר בליבותיהם של אנשים אחרים”.

כנראה, גם בעולם־החזיון יש לצים: “אודיעין ליה מלי דכדיבי ומחיכין ביה”.

ואולי ביטוי סימלי הוא זה, ו’כלב' – כינוי לחיים החושיים, והכוונה: גם בחיים החושיים של הברדיטשובי היה יותר יראת־שמים מאשר בחיים הרוחניים של אחרים.

ראיתי אז גם דברים מספר הפליאה של בעל־הקנה, אבל לא אזכרם.

לפני ימים אחדים עשיתי חשבון־הנפש מחדש ופחד נורא תקפני. הלא כל האנרגיה שלי נתונה תמיד למוסדות זרים ולמפלגות זרות לי לפי עצם מהותן, וסוף־סוף – אני, אנה אני בא?

”שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי".

ואיה כרמי? ואיך אשמרנו?

תמיד לבי כואב על אסון עמי ותמיד חפץ אני לעזור ותמיד אני חפץ לקרוא ולעורר, אבל תמיד משתמשות בזה מפלגות, שנמשך אני אחריהן, פעם על־פי טעות ופעם על־פי הרגל ופעם על־פי חולשה, ומה יהיה סוף הדבר?

אלי, אלי, תמכני נא, הראני נא את כרמי שלי ושימני נא לנוטר את כרמי.

דברים רבים כתבתי בימי חיי בדם־לבבי – ומה הועילו? בדם־לבבי הקימותי במות, עזרתי להקמתם, בניינם ושיכלולם של עיתונים… במות הקימותי, אבל מתי ייבּנה המזבח לאלוהים חיים?

מתי, הוי ריבונו של עולם, אוכל להרגיש בכל חושי: הנה זה הוא הדבר הרצוי לך באמת וזהו המזבח, שעליו עלי להקריב את דם־לבי?…

לוקח אני עתה חלק בעבודתם של ה’עממיים', לפי שדרישותיהם ביחס ליהודי פולין צודקות הן, אבל האם האידיאלים שלהם הם האידיאלים שלי?

מסופןק אני מאד, אם יארכו ימי לכתי עימהם… בין כה וכה והמפלגה משתמשת בכוחותי ונעזרת על ידי, בעוד שימים יבואו ואני – אפשר שאהיה מוכרח להילחם בה.

כשחולפים ועוברים לפני כל ימי חיי, לבי נקרע לקרעים. רואה אני את עצמי איש, שהכל משתמשים בו ומטים אותו לחפצם נגד חפצו הוא ונגד חפץ מי שברא אותו ונפח נשמה באפו.

אנא, ד' אלוהי, תן בי כוח לעמוד בפני הכל, ושכל ורצון לעבדך באמת, לעבוד אותך ורק אותך.

שבתי וראיתי: לא טוב אני עושה, שחדלתי לדקדק בקיום האזהרות, שרשמתי לי ביום הראשון לחודש שבט שעבר. אָז, בשבועות הראשונים לחודש שבט, אף־על־פי שהייתי נכשל לפעמים, מתוך שהיה קשה לי לשמור את כל האזהרות, היו חיי הפנימיים הרבה יותר יפים וטהורים.

“אם תעזבה יום – יומיים תעזבך”.

אני הולך ונדחף עוד פעם אל אי־הבהירות, המקריות, השיממון והעצב, המכשול והחטא.

הנני אומר לנפשי עוד פעם: חדלי!

ועוד פעם הנני אומר לנפשי: קיימי הכל! אל תטי ימין ושמאל!


כ"ו אדר.


עבר היום, יום השבעה־עשר לחודש מרץ, היום, שעליו ניבאה חוזה אחת בפריז בביטחה גדולה, שישים קץ למלחמת העולם, ואף אני היתה לי הרגשה מעין זו, – ואנחנו לא נושענו. בכל־זאת אי־אפשר להגיד, שהיה החזון ההוא חזון־שווא לגמרי, כי אם אמנם לא בא השלום עצמו, הנה באו מאורעות המכשירים את השלום. זאת אומרת: באו מאורעות, המגדילים את המהומה ואת המבוכה, ומתוך אלו תצמח סוף־סוף הישועה, ואף־על־פי שעוד רחוקה היא ואף־על־פי שעוד דם רב יישפך עד שתבוא. מתכּוון אני למאורעות הגדולים ברוסיה, למהפכה ולתוצאותיה. אמת, שלעת־עתה עומדת בראש רוסיה המפלגה, שהסיסמה שלה היא: מלחמה עד הסוף ויהי מה! אבל רוסיה הפרועה וההרוסה, רוסיה השסועה וקרוּעה לקרעים, אי־אפשר לה, שתערוך מלחמה כמו שערכה עד הנה, ואם ארץ רוסיה תחדל להילחם או שכוחותיה יתמוטטו, הנה בוא יבוא המשבר של המלחמה על־כורחם של העמים הנלחמים. העיקר הוא, שהוטל הגורל. אם לא בא עוד סופה של המלחמה, הנה באה התחלתו של הסוף. מתוך החושך הכפול והמכופל, יעלו סוף־סוף קוי־נוגה ושמש־השלום מזרח עוד פעם על ראש בני־האדם.

בשבוע שעבר נזדמן לי להיות אצל אדמו“רי פולין פה בוַרשה ולשמוע חוות־דעתם בדבר אלה המדברים תמיד בשם ד' ו’השי”ת' ו’רבש“ע', ועם זה הם עובדים לאליל ההתבוללות ומשתמשים לתכלית זו באמצעים מגונים מאין כמוהם: בשקרים, ברכילות, בהוצאת דיבה, במסירוֹת. לכתוב ולרשום פה את כל אשר קרני בביקורי אלי – יקצרו הגליונות מהכיל. ארשום רק את התוצאה האחרונה מן הנסיונות המרים אשר רכשתי על־ידי ביקורי: אדמו”רי פולין – מהם אנשים ישרים ופיקחים, אבל פחדנים, ומהם, פשוט, יסלח לי ד' – לא אדע איך לכנותם…

העיקר: אין אמת, אין פשטות ואין תמימות. אין זכר לדברים אלה, שהם־הם עיקרי החסידות.

ומה אנחנו רואים מסביב? מה אנחנו שומעים? אינני חפץ להעלות על עטי. רע מאד. ריבונו של עולם! רחם נא עלי האומלל שבאומללים. סילוק־שכינה אני רואה בכל אשר אפנה. מתי תשוב השכינה למקומה?

ושוב אני הולך ונתקל, הולך ונתקל. יום ירדוף יום, לילה ירדוף לילה. משפטם של עמים נחתך ואנחנו מוטלים באשפת הגלות, הרעב והדבר, ואני, אף אני הדל, הולך ותועה נופל ונכשל לרגעים. מתי יקיץ הקץ? מתי יהיה הסוף לכל אלה?

אבל אם לעמך לא תוכל להושיע – הושע לעצמך. עד מתי תתרשל בקיום האזהרות אשר רשמת לעצמך ועד מתי תעבור עבירות ותשקע בעצבות, שיממון ותוהו?

האומנם לא תחגור עוז בימים רעים אלה? הלא רואה אתה: אם לא תט כולך לדרך טובה, אם לא תדבק באלוהים בכל לבבך ובכל מעשיך – אבוד תאבד בחשכת החיים!

והלא לאור אתה שואף ולאור אתה עורג והומה – פנה איפוא כולך לדרך האור, שים פניך למקור האור, חדל מכל מחשבה רעה, גסה והמונית, חדל מכל דיבור רע, חדל מכל דיבור בטל.

לבש עוז, עשה טוב, התאזר, התחזק, התאמץ, פנה אל האלוהים באמת – וישועתך בוא תבוא.

ועוד פעם:

“גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתותי יום יום, נצור לשונך מרע… נצור תורתי בלבך”…

עד מתי תעמוד על פרשת־דרכים? עד מתי תפסח על סעיפים? תקע מחשבה אחת בליבך: למלא בכל רק את רצון האלוהים. רק לשם כך נשלחת לעולם.

ואני בחלומי בשבת שעברה נישנה עלי חזון העפיפה, אבל הפעם בהרגשה ריאלית כל־כך, עד שאמרתי לנפשי: הנה עד עתה היו חלומות, אבל עתה הלא בהקיץ אני עושה כל זאת… הלא באמת אני הולך על־פני האוויר… הלא הכל רואים… הלא הדבר קל כל־כך ופשוט כל־כך.

הלכתי על־פני האוויר בלאט, בנחת, בפשטות, בביטחון גמור של איש, שקרקע תחת רגליו. אחרי־כן החילותי לרחף ולשוטט אנה ואנה. נישאתי פעם למקום זה ופעם למקום אחר. הייתי כמבקש דבר ומוצאהו ברגע שהוא מבקשו. נעתקתי ממקום למקום וכל זה בלי משך של זמן. משוט באוויר התרוממתי ואחל לעוף מעלה מעלה. עליתי ועליתי הפעם לא בכוח איזה פסוק או תפילה, כי־אם בכוח מילודיה אחת מתוך הסימפוניה התשיעית לביטהובן שניגן בני לפני.


י"א ניסן.


והולך סובב הרוח… עולה אני ויורד, יורד ועולה. אין עמדה לרוחי. אין מנוחה. והמנוחה כל־כך נחוצה לי. כל־כך אני מתגעגע אל המנוחה. ריבונו של עולם, מעט מנוחה תן לי!

נכשל אני ונופל, והזמנים עתה הרי גדולים המה מאד ולגדולות ולנצורות הם קוראים, ואני מושלך ברפש של ענייני־תוהו וסגור בפינה צרה של וויכוחי־מפלגה וויכוחי־עיתונים. מתי אצא לרווחה מן העולם הקטן, המכווץ והמצומצם, שבו אני נתון בעל־כורחי?

קול ד' קורא בכוח גם בהדר ובדממה דקה: שובו אלי ואשובה אליכם. השליכו את כל ענייניכם הפעוטים וגם את כל דיעותיכם הקדומות, המצומצמות והצרות. שאו מרום עיניכם, ראו עולמות אין־סוף, אשר בדברי יחיו, בדברי ינועו, יזרחו, ישקעו, יעלו, ירדו, אלי ישתחוו, לי יאזינו. אף בכדור השפל הזה, אשר בו אתם נתונים, הלא חדשות אני בורא, מעשים כבירים, אשר לא נעשו עד הנה, מלחמות ומהפכות, אשר לא היו כמוהן. והלא רואים אתם, כי ממשלת־הזדון עוברת מעט מעט מן הארץ וממשלת־הצדק מתעתדת לבוא. הנה הולכת היא וקריבה מיום ליום. ואתם, בית־יעקב, מה אתם עושים? רדוף אחרי תוהו, שקוע בהבל, הערם ושקר, בקש תאווה, בקש כסף וכבוד. ואפילו הטובים שבכם – מה הם עושים? מחלוקת בשביל דברים של מה־בכך, ריב־מפלגות, ריב־לשונות, השתקעות בקטנות, פרוגרמות צרות, פוליטיקה של לא־כלום, עניינים יגעים ונפתלים, מפח־לב ודאבון־נפש, שנאת־חינם. מי יבוא הקץ לכל אלה?

ואף אתה, הלל! הנה שואף אתה אל־על, אבל אין לך כוח לעלות בלי מעצור. מתאמץ אתה לעלות – ונופל. עולה – ונופל. חסרה לך המנוחה ללכת בצעדים אמיצים בדרך ישרה וסלולה.

אבל, אבי שבשמיים! ממי אבקש אותה המנוחה הדרושה לי, אם לא ממך, אבי־השלום, ששמך שלום? ממי אבקש כוח ואומץ, אם לא ממך, כוח כל הכוחות, אשר בידך הכל “ובידך לגדל ולחזק לכל”?

חזקני נא. אמצני נא. אַל תתנני בנפש צרי. אבל אבוש ואַל אכלם. תמכני בימינך. מאוצר מתנת־חינם חנני. רק בך ישועתי.

תוכחת מגולה לי עם אדמו"רי פולין ואהבה מסותרת. אהבה לא להם, כפי שהם בחיצוניותם, בקוטן השגתם, בצרות אופקם, ב’פוליטיקה' המוזרה שהם אוחזים בה, כי אם לשורשם, לייחוסם, לנשמתם העליונה. כי על־כן, בשעה שמוכרח אני לפעמים לדבר רתת נגדם, יותר נכון: נגד ה’פוליטיקה' וההנהגה שלהם; עוד יותר נכון: נגד חצרותיהם ומלחכי־הפינכא אשר להם – ליבי מהסס. שמא פגעתי בדרך לא־טובה במי שהוא ירא־שמים באמת.

הרבי מגוּר הוא העומד ביחוד בראש ה’פוליטיקה' המזקת ליהודים מכל צד. ודווקא בשעה שנלחם אני בכל כוחי בפוליטיקה מושחתת זו ליבי חרד: סוף־סוף הוא, הרבי מגור, בנו של בעל ‘שפת־אמת’.

תוצאַת השניוּת הזו – וויכוחים עם עצמי לפעמים בהקיץ ולפעמים בחלום. כך חלמתי בשבת שעברה והנני בבית־מדרש גדול ובו חסידים מחסידים שונים, לרוב – חסידי גור. הזמן – אחר התפילה. אלה חולצים תפיליהן, ואלה עטורים בתפילין; אלה יושבים במקומותיהם ואלה מתהלכים הנה והנה. אלה הוגים בספרים ואלה עוסקים בדברי שיחה. אלה מדברים דברי חול, ואלה – דברי חסידות. עומדים המדברים בעיגולים עיגולים. אני נמצא בתוך אחד העיגולים האלה ומתווכח עם העומדים לפני על־דבר הרבי מגור. העומדים טוענים: אסור לעבור על דעתו של הרבי מגור, לפי שנאמר: “ויאמינו בד' ובמשה עבדו”. ואני טוען: ומי זה יוכיח לי, שהוא, הרבי מגור, הוא ‘משה’ של הדור הזה? מה הם הדברים הטובים המיוחדים שעשה ובמה מתגלה רוח־הקודש שלו?

הרביתי לטעון נגד המאליהים את הרבי מגור. אני בשלי והם בשלהם. הקיצותי, ועדיין לא עמדתי על עומקה של הלכה זו.

גם חזון העפיפה נשנה עלי היום בבוקר בצירוף רמז לאדמו"ר אחר, הרחוק גם בזמן גם ברוח מן הרבי מגור. בחלומי והנה קורא אני באיזה ספר דברים נפלאים ומוזרים, ונדמה לי, שהדברים הם מימים קדמונים. אָז, באותם הימים הקדמונים, התנבאו על המשיח וקשרו את הדבר במשפחת שלמה, או סלמן, ובא הבאור אחר־כך: זלמן. האומנם משפחתו של הרב מלאדי?

לבי מרתת. מפחד אני מן הכתוב: ואמרתם זבח פסח הוא לד', שעלה לי בדמדומי אחד הבקרים לפני שבועות אחדים, מי יודע, אם לא יהיה שפך־דם גדול והתנגשות עצומה בין שני הצדדים הנלחמים בימי הפסח הבאים? ומי יודע את אשר יקרה אז למיליוני אחינו יושבי רוסיה?

מי יודע, אם לא תפרוץ קונט־ריבולוציה בימי הפסח הבאים ומוראיה יחולו על ראש עמנו האומלל?

מי יודע?

פסח הוא בשורת־השלום, וגם כל נימי־ליבנו ישמיעו: שלום, שלום, אבל המאורעות מכזיבים את השלום. ומי יודע, אם זבח־פסח הבא יהיה זבח־שלמים?


יום ד' דחוהמ"פ.


בימי פסח אלה היה נצחון של האשכנזים על־יד הסטוֹכוֹד וגם נסיגה עצומה שלהם בצרפת. בשני המקומות היה הרג רב ושפך־דם גדול. מתי יבוא הקץ לכל זה המחזה הנורא? מתי יבוא הקץ לשוד ושבר זה, העושה את האנושות כולה גלי־פגרים וגלי־קברים?

אבל היה גם זבח־שלמים בפסח הזה. כי הנה בשבוע הזה היתה מניפסטציה של שמונים אלף איש בפטרבורג, שדרשה שלום. מקסים גוֹרקי נסע לחוץ־לארץ בשביל לתווך ולפשר בין המפלגות הסוציאליסטיות השונות בנוגע לדרישת השלום. הוועד של הפועלים בפטרבורג החליט לדרוש שלום במפגיע ומחה בדברים עזים ונמרצים נגד הממשלה הזמנית בפטרבורג, המעכבת את השלום.

הנה כי כן: “ואמרתם זבח פסח הוא לד'”.

מצד אחד אנושות מתבוססת בדמיה, ומצד אחר – קוי־אור, שסוף־סוף בוקעים מבעד הערפל העב ומבעד אדי־הדם. מלחמת ההוויה וההפסד, מלחמת החיים והמוות.

הלב בוחר בחיים.

הנעשה עתה ברוסיה מפליא מאד. הכל כמו במחזה־קסם. ממשלת־הזדון, ששורשיה היו, לפי מה שחשבו הכל, עצומים כל־כך, נעקרה ממקומה. כנראה, נפלה ולא תוסיף קום. בא הקץ לממשלת־דמים זו, אשר ממשלת נירון וקליגולה, אספסינוס וטיטוס, אך כשחוק־ילדים לעומתה. נפלה ממשלה זו, שכולה מגואָלה בדמי רבבות אנשים נקיים, וביחוד בדמי היהודים. נפלה ממשלה זו של גזל־משפט ועיוות־משפט, מיקח־שוחד ורדיפת־שלמונים, עושק וחמס, שוד ורצח ופוגרומים אין־קץ. נפלה ממשלה זו, שהרבתה לפשוע מכל הממשלות על־פני האדמה בעבר ובהווה.

פתאום הופיע אלוהי המשפט בחרבו הגדולה והקשה ויכריע את ממשלת־הרצח וישברנה וימַגרנה ויעקרנה. בא אלוהי־הנקמות, שהוא גם אבי־היתומים ודיין־האלמנות, אבי כל העשוקים והשדוּדים, ויקוֹם נקמת דם בניו ובנותיו השפוכים, דמי היהודים, דמי כל הנטבחים והנחנקים והנטבעים והמתים באשמנים, דמי הנשים המעונות, דמי הילדים.

המַספקת היא נקמה זו?

עוד יד האלוהים נטויה על רוצחי־עולם אלה, שעטרת־מושלים לא הלמה אותם כלל וכלל.

ההופעה הראשונה של אל־נקמות והבשורה הראשונה של מהפכת רוסיה היתה המיתה המשונה של רספוטין.

אויביו המיתו אותו ככלב ובזה שיברו מגן־עוזה של ממשלת־הזדון.

מי ומה היה רספוטין?

זה היה בוודאי אדם בעל כוחות רוחניים מופלאים. רק על־ידי־זה אפשר להבין את כוחו הגדול והשפעתו הגדולה על מלך רוסיה ועל המלכה הרוסית ועל כל קרוביהם ועל הרבה מן השרים הגדולים בפטרבורג. אדם לא־מלומד, יותר נכון – בור גמור, אדם שלא ידע לכתוב אף מלים אחדות בלי שגיאות גסות, ‘מוז’יק’ פשוט שבפשוטים מערבות סיביר, היה פתאום לכוח כביר, החותך גורלם של עמים וממלכות. ודאי היו דברים בגו. היתה לו החוצפה הגדולה של אנשים יוצאים מן הכלל. הוא היה מלא עורמה ומירמה, זימה ומזימה. הוא הכניע את הכל, ביחוד את הנשים, בפראוּת־טבעיותו, בחוצפתו־גסותו, בתבליתו־טומאתו. כל זה אמת. אבל כלום מעטים הם ברוסיה אנשים בעלי תאווה, חוצפה ועורמה? מדוע היה אך הוא למושל באבירי־עולם? ודאי מפני שהיו לו גם כוחות רוחניים חיוביים, חושים נסתרים, חפץ ורצון כביר, אלא שהיטה את כל אלה הכוחות לא לצד הטוב, כי־אם לצד הטומאה והרע. הוא היה מלא עוונות ופשעים, אבל אי־אפשר לכחד, שהיו לו, יחד עם זה, גם הרגשות דתיות עצומות. בחושך בא ובחושך תעה, ולא נמצא איש אשר יראה לו את הדרך הישרה, ויבחר בדרך זימה ובאורחות עקלקלות. נראה, שהיה גא־לב מאד עם כל הענווה החיצונית שלו, ולא היטה אוזנו למוסרם ולימודם של אנשים ישרים. את כל אלה ה’קדושים' וה’חכמים‘, אשר סבוהו, ביטל בליבו; ידע כי נעלה הוא עליהם לאין־קץ בכוחותיו ובאומץ־ליבו. לוּ נמצא לוֹ איש כקדוש זוֹסימא (ב“אחים קרמזוב” לדוסטוייבסקי), איש בעל דעת גדולה, כוח־לב כביר וחפץ נמרץ להיטיב, אפשר, שהיה מטה את רספוטין לטוב. אבל חזיונם של אנשים כאלה לא נפרץ הוא אפילו בין האסקאֶטים היותר גדולים. נשארים, איפוא, רק ה’בינונים’, אנשים שכוונתם רצויה ודעתם קצרה, חפצם טוב, אבל חלש: אלה לא יכלו להשפיע על כוח איתן כרספוטין כדי להטותו לטוב. רספוטין גדל איפוא פרע. בכוחו הרוחני הגדול היה מעוז ומחסה למלך רוסיה, בנטעו בליבו את האמונה החזקה, כי כל־עוד רספוטין חי, – יִכּוֹנו הוא, ניקולאַי, ומלכותו. האמונה החזקה הזאת אימצה את לב ניקולאַי, ועל־כן לא שם לב לכל הדרישות הצודקות של עמו. בטוח היה, שהצדק איתו, מאחר שהאלוהים, אשר רספוטין הוא ‘נביאו’, עימו.

ככה חיו שני האנשים האלה, רספוטין וניקולאי, בטעות גדולה ונוראה, שהמיטה שוֹאַת־מוות משונה על האחד, וירידה מכס־המלוכה, שיפלות ובזיון, עינויי־נפש ומיתה־בירייה – על השני.

וניקולאי – יש אשר בליבי נד אני לו. יש אשר רחם ארחמנו. נדמה לי, שמצד עצמו ולפי עצם תולדתו לא היה אדם רע. כמדומה לי, שאך החינוך הרע והסביבה הרעה והחונפים הרבים עשוהו לגורם של הרע. חושב אנוכי עוד, שהוא אחד מאלה, שיכולים להתאונן: “אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו”. ניקולאי סבל לא רק בשל חטאיו הוא, כי־אם גם, ובעיקר, בשל חטאיהם של אבותיו וחטאיהם של הסובבים אותו.

אינני יכול להוכיח בעובדות את צידקת משפטי על ניקולאי, אבל מרגיש אני, שניקולאי הוא בעיקרו ותולדתו – אומלל ולא פושע. מתאים להרגשתי זאת הוא חלום אחד, אשר חלמתי באחד הבקרים בחצי השנה הראשונה של המלחמה. ראיתי והנה לפני חדר בלא שטח. באיזה עומק עומד איש משוּנה ובחיקו ילד. מסתכל אני באיש, והנה הוא ניקולאי. יופיו של ילד־חיקו לא אוכל הביע. עיניים שחורות, חוכמה רבה, מרץ וטוב־לב. הילד משך את לבבי אליו בחבלי־קסם. ראיתי את ניקולאי והנה פניו מפיקים כאב. שפכתי לפניו את מרי־רוחי, הרביתי לספר לו על העינויים שמענים את היהודים, על דמם הנקי הנשפך בראש כל חוצות, על הפוגרומים, על השחיטות ועל התליות, והוא כמשיב לי: “האמינה לי, אני לא אדע אף־מה מכל אלה הדברים”.

מדי דברי בניקולאי, זכור אזכור מלך אחר, אשר גם אותו ראיתי בחלום בימי המלחמה הראשונים. את המלך ההוא, וילהלם, ראיתי לבוש בגדי־מלכות ועוטה הוד. לא דיברתי עימו, לא ניגשתי, כי יראתי. עיני חזו אותו מרחוק. יחד עם זה נדמה לי, שרואה אני את הד"ר קנטור, היושב בריגה, והנה הוא נעשה – שרו של וילהלם…

מי יודע לשונם של החלומות?

האשכנזים לכדו אז את החבל הבאלטי ופשטו קרוב לריגה, והד"ר קנטור – אחד הטובים והמובחרים בנו – מת.

בראותי את קיצה של ממשלת רוסיה, זכור אזכור חלום מופלא אחד, שראיתי בשנה הראשונה של המלחמה. הדבר היה כחודש ימים לפני חג הפסח תרע"ה. אכזריותם של הרוסים וניקמתם ביהודים גדלו אָז לאין־שיעור. משעה לשעה באו שמועות מקפיאות את הדם. ירושים כמעט מכל ערי פולין. יהודים גולים, נודדים, רעבים, קופאים בקור. המון נודד לערים הגדולות, ילדים וחלשים מתים בדרך. הבאים – לנים ברחוב. עלילות בלי מיספר. יהודים נטבחים ככבשים, ניתלים בשל העירובין שהם עושים. פוגרום אחד גדול ונורא תוקף את כל ארץ פולין. אין מנוס ואין מיפלט. גם על ורשה ריחפה סכנת הפוגרום.

הוצאו להורג קדושים וטהורים; נהרג רב זקן צדיק וישר; רבנים רבים לוקחו שבי ועונו בעינויים. הלכתי אז כל הימים כמשוגע. לא דיברתי דבר, כי גדל מאד הכאב. רעיון אחד מילא את לבבי: הכלה אתה עושה לשארית ישראל?

והנה, בעודני שוכב באחד הבקרים והוגה את מחשבתי הנוגה, וארדם ואראה בחלומי רב אחד זקן יושב על־יד שולחן בבית־מדרש. מסביב לשולחן יושבים יהודים ומקשיבים לפרשת החומש, שהוא, הרב הזקן, קורא לפניהם ומבאר. פני הרב ומיצחו מלאים קמטים וכולו מביע צער, אשר לא יתואר בדברים, ורוגז רבני. בחלומי יודע אני, מי הוא הרב: רבי נפתלי צבי יהודה – זכר צדיק לברכה – ראש הישיבה בוולוֹז’ין. מימי לא ראיתי את הרב ההוא, ובכל־זאת ידעתי בבירור, שאַך הנצי"ב הוא ‘המגיד’ את החומש, הוא ולא אחר.

ואשמע והנה הוא קורא בפרשת “בחקותי” ועומד הוא בפסוק האחרון, שבו מסתיימות הברכות ומתחילות הקללות. את הפסוק הוא קורא בנוסח, השונה מן הנוסח השגור בפינו, בני־אדם חיים; ואחר שהוא גומר את הכתוב הוא מפרש ואומר: כשבני ישראל עושים רצונו של הקדוש־ברוך־הוא, מחוייב הוא לגאלם, שהרי עושים הם את הדבר שלו, אבל כשאינם עושים את רצונו, איננו מחוייב כלל וכלל להצילם.

בבהירות מיוחדה הטעים את הדברים האלה, על־כן זוכר אני את הדברים כפי שקלטה אותם אזני הפנימית מילה במילה: “אַז יידען טוען זיין זאַך, איז ער זיי מחוייב צו העלפען; אַז זיי טוען אָבער ניט זיין זאַך, איז ער זיי גאָר ניט מחויב צו העלפען…”

ובא אחרי־כן הביאור לזה: כשאין ישראל עושים את הדבר, שלמענו נוצרו, הרי הם עם ככל העמים, ומאחר שחלשים הם מכל העמים בטבע – גורלם יגון ואנחה.

לאחר שדיבר את הדברים האלה, עבר רוגזו מישראל אל העם האוכל אותו, והרוגז היה לכעס, והכעס לקללה נמרצה. הוא דיבר דברים רבים חטופים ובהולים, ותוכן כולם – קללה אחר קללה, אחת רעה מחברתה. קורא הוא את ה’תוכחה' כולה ומהפכה על ראשי הרוצחים והשודדים, צוררי־ישראל.

את עצמי ראיתי אז עומד לא בבית־המדרש, כי־אם ב’חדר השני'. את הרב ראיתי מבעד הדלת הפתוחה, אבל את הדברים שמעתי מאחורי הכותל. נדמה לי, והנה מי־שהוא מעיר את אוזן הרב: הנה שומעים מאחורי הכותל… והרב משיב בקפידה: ואם שומעים מאחורי הכותל – מה איכפת לי? (און אַז מען הערט הינטער דער וואַנד – וואָס אַרט עס מיך?)…

הקיצותי ואשתומם. מעולם לא ראיתי את הרב הנזכר. מעולם לא הרהרתי בו, ואף את ספריו לא ראיתי מימי. לפי שורש נשמתי מהרהר אני פעם־בפעם על הבעש“ט, על רבי נחמן מברסלב, על הרב מלאדי, על ראשים אחרים של החסידות, אבל עם הנצי”ב ז“ל לא היה לי עד אז שום מגע־נפש. נזכרתי, שהרב חיבר שו”ת (“משיב דבר”) ופירוש על השאילתות (“העמק שאלה”) ופירוש על התורה (“העמק דבר”), אבל מימי לא ראיתי אף שורה אחת מכל אלה הספרים. שיערתי, שאלה הדברים, שקלטה אוזני בחלום, הם מפירושו של הרב על “בחקותי”, ואחל לבקש את ה“העמק דבר”.

הספר הזה לא נמצא אז בבית אוצר־הספרים שעל־יד ביהכ“נ לנאורים בורשה, ובכלל הוא רק בידי בעלי־בתים יחידים, שהיו תלמידי וָלוז’ין לפנים. השגתיו מיד איש אחד, ומה גדלה השתוממותי בראותי ב”העמק דבר" בפסוק הנזכר (“ואשבור מוטות עלכם ואולך אתכם קוממיות”) את הרעיון הזה עצמו, ששמעתי מפי הרב בחלומי…

הסיגנון שם אחר הוא, אבל התוכן – אותו שזכרתי. ואני חוזר על דברי: עד היום ההוא לא ראיתי אף שורה אחת ב“העמק דבר”.

והנה גם הפשר האחרון:

לאחר שני ירחים היתה תבוסתו של החיל הרוסי בגליציה שלימה, ועתה, כעבור שתי שנים, נפלה הממשלה הרשעה, שהמיטה את כל הצרות הנוראות על ישראל.

אבל קיללתו של הרב חדרה לעומק עוד יותר גדול. לא רק על הממשלה לבד שפך חמתו… ה’תוכחה' – חורבן היא.


איסרו חג הפסח.


בימי הפסח שעבר היו התנגשויות עצומות בין שני הצדדים הנלחמים, שכמותן לא היו עוד, ויחד עם זה התחזקה התעמולה לטובת השלום ברוסיה, עד שלא רק המועצות של הפועלים ואנשי־הצבא דורשות שלום, כי אם גם המועצה של הסוחרים הגדולים ברוסיה (שעליהם נשענת ביחוד הממשלה הנוכחית) דורשת שלום בהחלט.

אבל – “לשלום מר לי מר”.

יחד עם אלה החזיונות המשמחים ברוסיה, הופיע גם החזיון האיום והנורא, שליבי ניבא לי מראש – הפוגרומים. כפי שמספרים העיתונים, היו פרעות ביהודים בעיר־הנגב, ולפי המסופר, נהרגו בחרסון לבד כשתי מאות וחמישים יהודים.

כבר קהו החושים, ואוי אוי לנו, ששומעים אנחנו עתה שמועות כאלה בלא אותה ההתרגזות ובלא אותה ההתמרמרות שבשנות השלום. הלא העולם כולו טובע עתה בדם ובדמעות. עוד ניטפי דם, עוד ניטפי דמע – הכל הולך אל מקום אחד.

והסוף? אם גם תזרח השמש, אם גם יופיע האור – הדם הנקי במה יכופר?

מה להם לריבי־ריבבות הקורבנות הנקיים ולצדק ולשלום אשר יופיע אחר מותם?

אם אחרי הישמדי מתחת רקיע

הצדק יופיע,

ימוגר נא כסאו לעד!

אמת, שהצדק האלוהי שונה לגמרי ובהחלט מן הצדק שלנו, והאלוהים בצידקו מעביר דורות ומקריב דורות בשביל אושרם, טובתם, עלייתם ואורם של הדורות הבאים. אבל ליבנו, לב אדם, גם הוא דורש את שלו. יש לו הצדק שלו ויש לו התביעות שלו. הצדק שלנו, של בני־האדם, עומד וטוען בכל תוקף: הדם הזה של מיליוני בני־אדם, ביניהם ילדים וקטנים, למה ובשביל־מה הוא נשפך?

בשביל ‘ההארמוניה הכללית’? בשביל ‘האושר שלעתיד לבוא’?

אבל מה להם, לכל הנהרגים והנטבחים בעצם ימי עלומיהם, בעוד אשר כל עורק ועורק בהם דרש חיים, חיים פרטיים, אישיים, עצמיים, – מה להם ולהארמוניה, אשר תופיע לאחר דורות רחוקים או גם קרובים? הדורות ההם יקבלו את כל האושר ואת כל ההארמוניה כדבר המגיע להם ממילא, מבלי הזכּר כלל את מיליוני־מיליוני הקורבנות, שהקריבו הדורות הקודמים בשביל האושר והעונג שלהם. ואם גם הזכּר יזכירו את הדורות הראשונים מתוך שימחה ומתוך חדווה – מה בכך? הבזה יכופר הדם הנשפך? הבזה יסולקו הייסורים האיומים של דורי־דורות?

שאלה ישנה היא זו, שאלת איוואן קרמזוֹב, אבל עוד לא באה עליה התשובה.

בכניסת הימים האחרונים של פסח, בין־הערבים, ישבתי על־יד שולחני בביתי. הייתי עייף ויגע ואירדם. נרדמתי נשען על כף־ידי. ישנתי ואיקץ, ואומר לבני היושבים על־ידי: דעו לכם, כי האנגלים כבשו בימים אלה נקודות בארץ־ישראל. אינני זוכר, אם ראיתי איזה דבר בשנתי או כי הוגד לי, אבל ידעתי ברור, שכן הוא. נוטה הנני לחשוב, שחלום־אמת היה, לפי שהיה ברור ומוחלט מאד.

זכור אזכור לרגל זה מאורע אחר קרוב לו. ישנתי פעם אחת בשבת בצהריים ואיקץ בידיעה ברורה ומבוררת: מעשים גדולים ונוראים ייעשו על־יד פינסק. החזית הרוסית היתה אָז גדולה מאד והאשכנזים היו כל־כך רחוקים מפינסק, עד כי לא עלה על לב איש, שהם יתקרבו לעיר ההיא. אנוכי מצידי לא חשבתי כלל על־דבר פינסק ואף לא הירהרתי בעיר ההיא. ופתאום – והנה פינסק.

ידעתי אָז ידיעה ברורה, שהחיל האשכנזי יתפשט בפינסק. ואמנם כן היה: עברו ירחים אחדים, והחיל האשכנזי, בהיותו הולך וכובש, כבש גם את פינסק והמלחמה חזקה מאד על־יד העיר ההיא.

גם חורבן גדול נעשה בעיר ההיא ואלפי תושבים נעים ונדים בכל קצווי־ארץ והם רעבים, ערומים ויחפים. הרכים והענוגים בהם עובדים עבודת־פרך, עשירים ונדיבים באו עד כיכר־לחם. כילה ד' כל חמתו בעיר ההיא ויושביה. מייודע על־מה ולמה? הן לא גרועים הם יושבי פינסק מכל בני־ישראל.

אבל “מי תכּן רוח ד'”. “צדקתך הררי אל, משפטיך תהום רבה”. הוי, התהום הרבה, הבולעת מיליוני־אדם! מתי תאטר את פיה?

בזה הרגע, שאני כותב דברים אלה, שומע אני קול קורא מעימקי־נפשי: בימים הראשונים לחודש תמוז הבא יבוא איזה שינוי.

אחכה.

מדי דברי במה שאני רואה לפעמים בהרדמי ביום, נשען על־כף־ידי, אזכור דבר אחד, שקרה לי בחורף שעבר והחרידני מאד. אנוכי לא אדע עד־מה מן המראות האֶסטרליים, שעליהם מדברים בעלי־המיסתורין שאינם מבני־ישראל. מה שאני רואה לפעמים – אפשר, שטעות הוא, אפשר, שחזון־שווא הוא, אבל בא הוא תמיד בציורי קדושה. רואה אני בחלום אנשים טהורים, צדיקים, ספרים, צירופי שמות וכו'. אינני צריך ללעגם ולספקנותם של אחרים. גם אני רבה בי הספקנות, ולפעמים – גם הלעג. אבל אני, שראיתי והירגשתי את החזיונות ההם, אי־אפשר לי, בכל ספקנותי, לכחש, כי יש בחזיונותי, יחד עם העירבוב החלומי (לפי שאין חלום בלא דברים בלים), גם הרבה מן האמת, ואולם אָז, באותה שעה שעליה אני מדבר הפעם, נרדמתי ואחזה חזיון אֶסטרלי ממש, ודווקא שלא מסטרא דקדושה.

נרדמתי אך לרגע, נשען על כף־ידי, וארא לפני חתול אדום, חתול של אש, ברייה, שכמוה לא ראיתי בימי חיי. הברייה ריחפה לנגד עיני ורעדה אחזתני. הקיצותי בבהלה, נחליתי אז, אבל בחסדי ד' הגדולים עלי ניצלתי מכל רע.

יהי שם ד' מבורך.

במה אודה לד' על כל החסד, אשר הוא עושה עימדי, החוטא. במה אודה לו על האור והאמת, שהוא שולח לי, למען ינחוני ויוציאוני מעימקי הקליפות?

לא בצידקתי, כי אם בצידקתך, האלוהים. לא במעשי הטובים, כי אם בחסדך, חסד־חינם מאוצר של מתנת־חינם… צערו של המורה א. פ. ג., שאשתו אוסרה וילדיו לוקחו מאיתו והוא עצמו רעב וצמא בין לדבר ד' ובין ללחם ומים ומגיע הוא ביסוריו עד לידי יסודי איוב, נגע כל־כך אל ליבי, עד שפעם אחת, בבוא אלי אשתי, שהיתה בביתו להביא לו עזרה שהשיג על־ידי, וסיפרה לי על בדידותו, על צערו ועינוייו, קיבצתי את כל נקודות־נפשי אל תפילה אחת קצרה, והתפללתי: אנא, ד' אלוהי, תצא נא האשה ג. מבית־אסוריה עד ימי הפסח הבאים.

כשני ימים לפני חג־הפסח בא לביתי המורה הניזכר ובישר: אתמול יצאה אשתי לחירות.

“קרוב ד' לנשברי־לב ואת דכאי־רוח יושיע”.


ר"ח אייר


בר"ח שבט רשמתי לעצמי אזהרות־חיים. עתה אני רושם תוספת־אזהרות:

א) הידבק במידת החסד עד הקצה האחרון, סלח ומחל לכל המקללים אותך, אולי ישא ה' לפשעך.

ב) צדק צדק תרדוף. צדק לעצמך, צדק לבני־ביתך, צדק לבריות, דביקות בצדק העליון (צדק־שלום־יסוד).

ג) הייה תמיד בשימחה (כמובן, שימחה פנימית, שוקטת, נוחה, לא הוללות ח"ו), כי העצבות מביאה למעשים רעים והירהורים רעים.

ד) התנהג גם בעניני הגוף על־פי סדר קבוע, כי העירבוב והבילבול מזיקים גם לגוף גם לנפש.

ה) “רבים מכאבים לרשע ובוטח בד' חסד יסובבנו”. אל תפחד ואל תירהה. בטח בד', ואם חטאת לו – שוב, אל תתמהמה.

ו) אל תחשוב, שאין מקבלים אותך בתשובה, לפי שהרבית לחטוא. אין לך דבר העומד בפני התשובה. בכל עת אפשר לחתור חתירה מתחת כיסא־הכבוד, אם שבים באמת ובלב תמים.

ז) “ואתה, בן־אדם, תרחם על נשמתך, המתקימת לעד, להביאה אל תענוג מופלא, אשר לא ראתה עין, ולא יביאוך רוב תאוותיך לחטא ותהיה נדחה מאור אל חשך. חמול על עצמך וחוס על נפשך ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים” (אורחות צדיקים).

ח) עיקר העיקרים: סגור פיך (בלתי אם לדברים קדושים, לדברי מדע ולימוד נחוצים, לשיחת ריעים ואורחים בקיצור היותר נמרץ); סגור עיניך (בלתי אם לתפארת שבקדושה); רכּז מחשבותיך (שתחשוב בכל עת רק על הדבר שאתה עושה ובשעה שאתה חושב על איזה דבר אל תפזר מחשבותיך לעניינים אחרים); חשוב רק מחשבות טהורות, טובות, משמחות קדש עצמך כולך לשמיים. הייה עבד למקום ובן למקום. אל תהיה כעבד העושה את עבודתו רק בעת קבועה; בכל רגע ורגע אתה עבד ובן למקום.


 

אורות    🔗


א


“עבדו את ד' בשמחה, באו לפניו ברננה”. אית אתר דלא אתפתח אלא בנגונא. השימחה משברת כל המחיצות. כשהמחיצות נשברות, רואים והנה הכל – אין. יש רק ד‘. כשהאלוהים עושה משפט, כשהכל רואים את יד ד’, העולם ומלואו מתמלא שימחה. “ישמחו השמים ותגל הארץ, ירעם הים ומלאו… לפני ד', כי בא לשפוט את הארץ”. כשנעשה דין במצרים – “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים וייראו העם את ד' ויאמינו בד' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת…” היראה, האמונה והשירה באות אז כאחת.

“הוד והדר לפניו, עז וחדוה במקומו”. במקום שהאלוהים מופיע, בין בחסד ובין במשפט, חסל כל הכיעור והניווּל שבחיים! חסל כל השפלות והעבדוּת! כל העצלות והכבידות!

במקום שהאלוהים מופיע – נהרסות קריות־תוהו, נופלות חומות־בבל, שוקעות ערי־חטא. הרי־אופל נעלמים, הבריחים נגדעים, בתי־הכלא נפתחים.


ב


אברהם אמר: אנכי עפר ואפר. משה אמר: ונחנו מה. זה סותר בהחלט אותו מצב־הרוח של בעלי האֶקסטזה הקיצונית (ביחוד בין הנוצרים) שבדביקותם הם מדמים את עצמם כל־כך נכללים באלוהים, עד שהם והאלוהים – אחד. באמת צריך הנברא לזכור תמיד, שהוא רק נברא, אין, אפס.

“במקום גילה שם תהא רעדה”. במקום הדביקות היותר גדולה וההתאחדות היותר עצומה צריכה להיות גם יראה עצומה, נסיגה לאחור. גם באותה שעה עצמה, שהנפש מגיעה בהתלהבותה לידי התכּללות באור אין־סוף, היא צריכה לזכור את אפסותה המוחלטת כשהיא לעצמה, ואותה הזכירה מביאה לידי אמיתות השיפלות, ואז, כשמתאחדות באמת השיפלות והשימחה, האדם מרגיש קירבת אלוהים. במקום ה’רצוא' צריך להיות גם ה’שוב‘. יותר נכון: ה’רצוא’ וה’שוב' צריכים לבוא ברגע אחד. “ואם רץ לבך – שוב לאָחור”. באותו רגע עצמו של ההתכללות צריך האדם לא רק לחשוב, כי־אם גם להרגיש בעימקי המעמקים של נשמתו: מי אנוכי, בריה שפלה מעוטה בדעת, לפני תמים־דעים?

אף כי מעלת האהבה גדולה לאין־קץ, בכל־זאת הסימן האמיתי לקירבת־אלוהים הוא דווקא – היראה הרבה. כשראו בני־ישראל “את היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים”, כש“ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל”, אף־על־פי שבוודאי הרגישו אז את האהבה היותר עצומה, שהרי עין בעין ראו את ישועת ד‘, את הגאולה הגדלה וחירות־העולם, בכל־זאת לא נאמר: "ויאהבו העם את ד’", כי אם “וייראו העם את ד'”. כך נאמר אצל יעקב, כשראה “סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה” ושומע את הדיבור הנשגב: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך –: “מה־נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים”… עם האהבה, הגילה וההודייה באה היראה הגדולה. כשכבש אברהם את ארבעת המלכים וראה כמה קרוב לו האלוהים בכל קראו אליו, הלא ליבו ובשרו ריננו לאל חי, והוא, בעל החסד, בעל האהבה, בוודאי שנשמתו עלתה באהבה ובהודייה על גדותיה, אבל באותה שעה עצמה היתה כל־כך מלאה פחד מהדר גאון ד', עד שהיה צריך לבוא דיבור מיוחד כדי להרגיע את אברם: “אל תירא אברם – אנכי מגן לך”.

הרגשת החסד האלוהי מביאה את אבות ישראל דווקא לידי הכנעה והתקטנות. אנו מוצאים אצל יעקב אבינו: קטונתי מכל החסדים והאמת.

עתה צא וראה, מה בין אבותיהם של ישראל ובין בעלי האקסטזה הנוצרית.

רק המלאך, “די מדרוהי עם בשרא לא איתוהי”. יש אשר במסרו לבני־אדם את דבר האלוהים, איננו אומר: “כה אמר ד'”, כי אם מדבר כאילו הוא והאלוהים אחד. כך אנו מוצאים בסיפור העקידה: ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים ויאמר אליו: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה.

רק למלאך ניתנה זכות כזו, אבל לא לבן־אדם ויהיה מי שיהיה. רק משה היה האחד שעלה לפני מותו למדרגת ההתכללות הגמורה באלוהות, עד שהיה יכול לדבר בסגנון של אחדות הצורה ויוצרה.

שהרי נאמר במשה לפני מותו: “ויצו את יהושע בן־נון ויאמר: חזק ואמץ, כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי ואנכי אהיה עמך”. הלא משה הוא המצווה ליהושע. ומי הוא זה אותו ‘אנכי’, אשר יהיה עם יהושע אחרי מות משה? אכן, משה, “הדעת של כל ישראל”, “בעלה דמטרוניתא”, היה אז, בהיפרדו מן העולם הזה, כל־כך חי ודבק ונכלל באלוהים, עד שהיה יכול להגיד כמו מלאך: “ואנכי אהיה עמך”.


ג


ועברתי בארץ מצרים – אני ולא מלאך; והכיתי כל בכור – אני ולא שרף; ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים – אני ולא השליח. אני ד' – אני הוא ולא אחר.

הוצרך הקדוש־ברוך־הוא – אומרים בעלי הסוד – לעבור במצרים בכבודו ובעצמו, כי כל־כך גדל שם החושך וכל־כך גברה הקליפה, שלא היה כוח בשום מלאך או שרף להתגבר על הקליפה ההיא. לכן הופיע הקדוש־ברוך־הוא פתאום באורו הרב והנורא על שורש נשמות ישראל, כדי להוציא את הנשמות מתחת יד הטומאה החזקה. בכל הישועות שנעשו להם לישראל התרבה כוח הקדושה על כוח הקליפה מעט מעט, דרגה אחר דרגה, עד שהתגבר כוח הקדושה לגמרי. אבל ביציאת מצרים האירה האורה פתאום, שלא כסדר הדרגות ממטה למעלה, כי אילו נתעכבו שם ישראל אף רגע במימריה, לא היו יכולים לצאת משם לעולם, כי היו נכנסים בשער נו"ן של הטומאה. כיצד באה הגאולה הפתאומית? הבריק הברק האלוהי על שורש נשמות ישראל להוציאן מתחת יד הקליפה הקשה, וממילא יצאו גם גופות ישראל לחירות מתחת יד פרעה.

מי שמתבונן במצב החומרי הנורא של בני ישראל עתה, בימי מלחמת־העולם, ובמצבם הדתי־מוסרי, הנורא ממנו הרבה ובמורי־השקר המתעים אותם מכל עבר ופינה, ועם־זה עוד ליבו מלא תקווה לימים טובים מאלה, בהכרח שיזכור עתה זמן יציאת מצרים, בהכרח שיקווה לאותו ה’חיפזון', לאותה ההופעה הפתאומית, לאותו הברק הנפלא. מקוה אני “לעושה נפלאות גדולות לבדו” ולעת אשר “פתאם יבוא אל היכלו האדון”, אשר אותו אנו מבקשים. מקווה אני, שבחיפזון ייצאו בני־ישראל משערי הטומאה, שבהם הם משוקעים עתה עד צוואר, בהיגלות ניגלות עליהם אל אלוהי אבותיהם ובהזריחו בבת־אחת אור ושפע של אצילות על שורש נשמותיהם, וממילא יצאו גם גופותיהם לחירות.


עוד בר"ח אייר.


ביום השבת בבוקר, שמיני של פסח, נדמה לי בחזיוני, ששם ברוֹם, במרחק רב, מנגן מי־שהוא, והמנגינה – כמוה לא שמעתי מימי. בשמעי את המנגינה חפצתי לתפוס אותה ולקבעה בזכרוני, ולא עלה בידי. היו שם נטיות מיוחדות, הרמות־קול מיוחדות, סילסולים מיוחדים, שכמוהם אי־אפשר לשמוע בעולם השפל שלנו. אני, למעצר, לא שמעתי מעולם מעין זה. חבל, שלא נשאר מזה דבר בזכרוני. רק זאת זוכר אני, שהיתה המנגינה לבבית, רמה וקדושה ביותר. אילו ידעתי הלכות־מוסיקה, אפשר שהייתי תופס גם את עצם המנגינה.

אתמול בבוקר נשנה עלי חזון העפיפה ושוב בהרגשה ריאַלית מיוחדת. ועוד פעם ההתפלאות: מדוע אין כל בני־האדם יכולים ללכת על־פני האוויר כמוני; ועוד פעם הוודאות המשונה: עד עתה היו חלומות, אבל עתה – דבר שבהקיץ הוא.

חשבתי הפעם: הלא עובדה היא, שאני הולך על־גבי האוויר. הלא באמת האוייר כקרקע תחתי.

והנה איש אחד עומד, רואה זאת ומעיר: אין בכך כלום… ודאי יש בזה איזה חוק… ודאי יש בזה איזו שיטה…

ואני משיב לו: אינני יודע שום חוק ושום שיטה. אני פשוט מתרומם ועולה. נסה אף אתה לעשות כמוני. אין כאן ‘שיטה’. יש כאן פלא.

באחד הבקרים שלפני הפסח חלמתי – כרשום למעלה – על־דבר המשיח או הרעיון המשיחי, בקשר עם משפחת ‘שלמה’ או ‘זלמן’. והנה אז ביארתי לי, שהכוונה למשפחת הרב מלאדי. עתה כמדומה לי, שהכוונה לזלמן יותר קרוב לי בזמן, נצר מגזע הרב מלאדי, הוא הצדיק המנוח רבי שניאור זלמן מקוֹפּוּסט. יש לי אהבה מיוחדת לצדיק זה ולסיפרו “מגן אבות”, שנדפס אחרי מותו. מעולם לא הייתי אצל הצדיק הזה ומעולם לא ראיתיו, אך ראיתי את פניו פעם אחת בחזון.

הדבר היה בשנת תרע"ה. היה אז החורף הראשון של מלחמת־העולם ואני שקוע כולי בבקשת פתרון עליון לחידת־עולם זו. הגיתי אָז תמיד בספרי קבלה ומוחי וליבי נתונים היו למחשבות־רז. באחד הלילות הלכתי לישון בשעה מוקדמת מעט. מאיזו סיבה לא ישנתי אז בחדר־המישכב שלי, כי אם בחדר־הספרים. בני־ביתי היו עוד עֵרים והיו יוצאים ונכנסים דרך החדר ההוא. נרדמתי, וארא שלושה אנשים ניצבים עלי. לא בתור גופים ניצבו עלי, כי אם בתור רוחות. ראיתי השניים, עומד לבדו: מתרחק הוא מהם, או שהם מתרחקים ממנו. ידעתי גם זאת, ששלושתם אנשים קדושים וששניים מהם יהודים, והשלישי – אינו יהודי. אם רצו לשאול דבר־מה או להגיד לי דבר־מה.

אבל בני־ביתי הרימו קול מאיזו סיבה ואיקץ באמצע המחזה.

ימים אחדים אחר־כך היה ליבי מלא שימחה וצער כאחד. שימחה – לפי שמימי לא ראיתי אנשים קדושים כמוהם, רוחות טהורות כמוהם. ביחוד גדלה שימחתי, לפי שברור היה לי אז, שלא פרי דמיוני חזיתי, כי אם אנשים ממש. לא הגעגועים שלי חלו וילדו אותם, כי אם מעולם אחר באו. וצער – לפי שנפסק החזון באמצע, בטרם אדע, מי ומה הם האנשים האלה.

לאחר ימים הוגד לי בחלום: וכי אין אתה יודע, מה היה אצלך? הלא רבי זלמן מקוֹפּוּסט היה אצלך.

כשהשכמתי בבוקר התחלתי לעורר בזכרוני את שרטוטי הפנים של שלושת הקדושים שראיתי, והנה נזכרתי, ששני הקדושים, היהודים, היו דומים איש לרעהו, לא רק כאחים, כי אם גם – כנשמה אחת בשני גופים. נזכרתי עוד, שתמונת שניהם דומה מאד לתמונתו של הצדיק מרצ’יצה (פלך מינסק), אחי הצדיק מקוֹפּוּסט שראיתיו בימי ילדותי.

לאחר ימים אחדים דיברתי עם אחד מחסידי קוֹפּוּסט ואשאלהו: התוכל לתאר לי את דמותו של רבך?

– הלא ידעת, השיב לי, את הצדיק מרצ’יצה. ובכן, דע לך, שהצדיק מקוֹפּוּסט היה דומה בכל שרטוטי הפנים לאחיו מרצ’יצה, ממש כשני אחים תאומים אף־על־פי שלא היו תאומים.

עתה נתחוור לי, מי היו שני הקדושים היהודים: הצדיק מקוּפּוסט ואחיו. מי היה הלא־יהודי? לא אדע עד היום.

והנה באחד הימים האחרונים, נדמה לי בחזון־הבוקר והנה מעלעל אני באיזה ספר, שבו עניינים מעניינים שונים ובהם שורה אחת מעין מראה־מקום: עיין משפט שלום להרב מקוֹפּוּסט…

פותר אני את הדבר באופן זה: עלי לבקש בסיפרו של הרב את כל המקומות אשר ידבר בהם על המשפט ועל השלום, להתבונן בהם, לראות ולמצוא בהם את פשר דבר המלחמה וסופה.

עשיתי כדבר הזה. ביקשתי ומצאתי. וזה אשר מצאתי.


מאורעות־העולם לאור חב"ד


מה הוא משפט ומה היא צדקה? – משפט הוא – העמדת דבר על מכונו, השבת דבר למקום הראוי לו, היישרת הדברים ותיקונם הגבוה. משפט הוא הסדר העליון, האלוהי. במקום שמופיע הסדר האלוהי, שם אין כל מקום לעירבוב מין בשאינו מינו. המשפט מחלק, מפריד, מסיר את הסיגים מן הזהב, מברר את הטוב מן הרע.

המשפט הוא הבּירור.

עד שיבוא המשפט, הטוב והרע מעורבים יחד; כשבא המשפט, הטוב תופס את המקום הראוי לו, והרע – את המקום הראוי לו. אין המשפט מבטל את הרע לגמרי, אלא מכניעהו. בזה שהוא מכניע את הרע תחת ממשלת הטוב, הוא נותן לרע את מקומו הראוי. הרע נברא כדי שיהיה כפוף ונכנע לטוב, ואולם האדם במעשיו נותן תעצומות לרע, נותן לו את היכולת להתרומם על הטוב ולאמור: אני אמלוך. או אז מופיע המשפט ואומר לו: “ואם בין כוכבים שים קנך – משם אורידך, נאום ד'”.

המשפט מפריד ומבדיל גם בין חלקי הטוב עצמם, מסיר את העירבוביה ונותן לכל חלק את המקום הראוי לו. עד שבא המשפט, יונקים התחומים אלו מאלו; משבא המשפט, כל דבר מקבל את ההשפעה הראויה לו וכל נשמה ונשמה מקבלת את היותה מן השורש שלה ורק שלה. באיפוד היו כל שמות שיבטי ישראל, אבל בחושן היו י“ב אבנים למספר י”ב שיבטי ישראל, בבחינה זו שכל שבט מקבל השפעה אלוהית משורש מיוחד. על־כן נקרא רק ה’חושן' – חושן המשפט.

המשפט הוא כללותם של כל ה’לא־תעשה' שבתורה, לפי שעניינם של כל ה’לא־תעשה' הוא הבירור, הפרדת הטוב מן הרע, גאולת הטוב משבי הרע.

ומה היא הצדקה? – הצדקה היא עצם עשיית הטוב. הטוב כשהוא לעצמו, הטוב מבלי יחס אל הבירור והצירוף. כנהר השוטף מתוך המקור, כך שוטפות מן הטוב שבעולם ושבנפש המחשבות, המניעות את העולמות כולם לקראת תכליתם העליונה. משם שוטפים המעשים הנכונים, המיפעלים הנישגבים. הצדקה היא, איפוא, לא בירורו של הטוב מן הרע, כי־אם הדבר שכבר נתברר או שעומד להתברר. המשפט והצדקה הם, אם נדבר לפי מושגי הזמן, כוח אנאליטי וכוח סינתיטי בבחינת הטוב. על־ידי האַנאַליזה של המשפט באה הצדקה. הסינתיזה של הצדקה נותנת כוח למשפט לעשות את שלו. המשפט והצדקה משלימים זה את זה ומתאימים יחד. מבחינה ידועה הם האמצעים והתכלית. המשפט הוא ה“סור מרע” של כל הנעשה בנפש ושל כל הפּרוצס ההיסטורי בעולם; הצדקה היא ה“ועשה־טוב”. המשפט – כללותם של כל ה’לא־תעשה' שבתורה, הצדקה – כללותן של כל ‘מצוות עשה’ שבתורה.

אמת, שגם על־ידי המעשים הטובים כשהם לעצמם – הצדקה, ה“ועשה־טוב” – בא הבירור. אבל זה בא ממילא מאליו. במקום שבא הטוב, אין מקום לרע. “כהמס דונג מפני אש, כן יאבדו רשעים מפני ד'”. אין מכּוונת השמש להתיך את הדונג. כשהשמש מופיעה, הדונג מאַבּד ממילא את ישותו. לא כן המשפט. המשפט בא לשמו, לשם בירור ולשם הפרדה.

יודעים אנו, איפוא, מה היא הצדקה, הטוב, ומה הוא המשפט המברר. ומה הוא השלום הבא אחר הבירור? שלום הוא הכוח העליון, המאחד שני כוחות הפכיים שהם למטה הימנו. “עושה שלום במרומיו – מיכאל שר של מים, גבריאל שר של אש, והקדוש ברוך הוא עושה שלום ביניהם”. על־ידי־מה מתאחדים הכוחות, שהם הפכיים מן הקצה אל הקצה? – על־ידי הביטול. כשמתגלה הדר גאון ד', האש פוסקת מלהיות אש והמים פוסקים מלהיות מים, וההפכים בטלים ממילא. הרי זה בדרך משל, כאילו שני עבדים מריבים ביניהם בחוזקה, אבל כשבא האדון, והוא נורא־הוד ורב־חסד כאחד, הריב משתתק ממילא. למה? לפי שעיניהם וליבותיהם של שני העבדים אל יד אדוניהם שיחנם. היראה העצומה מפני האדון מבטלת ממילא את הסיכסוכים בין היריבים, לפחות בעת תגבורת היראה.

כשאני מתבונן לפי רעיונות אלה במעשים, הנעשים עתה בעולם, הנני מבין גם את המשפט הנורא, הנעשה עתה, וגם מאין יבוא השלום המקווה.

מהותו של המשפט, הנעשה עתה בעולם, היא זו: על כם וכם צריך לשוב למקומו, להתיישב במקומו, לחדול מעושק נחלת זרים, למלא את תפקידו ורק את תפקידו, לפתח את עצמיותו בדרך אמת ועל־פי חוקי־הצדק־והיושר העליונים. כל עיקרה של זו המלחמה הנוראה לא בא, אלא בשביל שיופיע אותו משפט־אמת בעולם.

והשלום מאין יבוא? לא מן היריבים והנלחמים עצמם, שהם בבחינת מים ואש, אלא מן הכוח העליון, הנשגב והנורא, העומד על גביהם ועושה שלום בהכרח. הכוח העליון הזה, כשהוא יורד למטה, מתלבש בצורות רבות, שונות ומשונות זו מזו. פעמים גם המהפיכות עושות דברו.

בשעה שחופרים באר, בא תחילה הטיט, אחרי־כן – מים דלוחים, אחרי־כן – מים טהורים, עד אשר ייראה המקור. לא בפעם אחת יִגָלה השלום הגמור בעולם. עלידי סערות־עוז, ימים נרגשים, רעידות־ארץ, הרים מריקי־אש, עמודי־אש ועמודי־ענן – בוא יבוא השלום.

הצער הגדול בוא יבוא לראשונה.

כי הנה בוא יבואו, בטרם יופיע השלום הגמור בעולם, כוחות עיוורים, חשכים, אכזרים, משמידים, מכלים, עוקרים מן השורש, חרב מלאך־המוות בידם והאימרה “מהפיכה לשם מהפיכה” בפיהם. הכלים כלי אֵל־נקמות, כלי־משחית, והברק – ברק אמת, דמיון של אמת, נוגה בלבד…

ובשם הצדק והשוויון ייעשו מעשים נוראים, אשר כל מאורעות־המלחמה כאין נגדם. בוא תבוא מלחמת־אחים, אשר כמוה לא ראתה השחת, רציחת־קין שאינה פוסקת, וחיי האדם יהיו הפקר יותר מחיי הכלבים.

ובאו בני־אדם במערות־צורים ובמחילות עפר, ומנוס ומיפלט לא ימצאו.

ולא מאימת תותחים וכדורי־מוות ייטמנו. אח מאחיו, אב מבנו ובן מאביו יברחו.

וגם מעצמם יברחו. מצילם ינוסו.

רק לרגעים ייצאו מחוריהם. בשביל ‘לדבר’ ו’להתווכח' ולחדש הלכות־רצח ולשוב את החושך אשר ממנו יצאו.

אין מושל, אין שופט, אין מוכיח – הכל שווים, הכל תליינים, כל־אחד תליין לאחיו ולעצמו.

הכל נחנקים באוויר כבד כעופרת, הממלא את הארץ.

ומחשבות יחשבו תמיד רק ‘לתקן’, ובמידה שישאפו ‘לתקן’ כן ישחיתו וישחיתו, יקלקלו ויקלקלו, עד בלי נשוא.

ורק כאשר ייעפו בני־האדם מכובד כל אלה ה’תיקונים' ו’מלחמות־המיצווה'; כאשר ייראו, כי אין קץ לשפך־הדם וכי כלה הוא עושה עם העולם, או אז ישליכו את חרבותיהם, דבריהם ומחשבות־הרע אשר להם.

או אז תבוא המהפיכה, לא ‘המהפיכה הסוציאלית’, כי־אם מהפיכת הרוח. הכל יקיצו לחיים חדשים.

לחיים מלאי שימחה, לחיים מלאי אהבה, לחיים מלאי אושר, שאיפה לשמש, לשמש העליונה, לשמש האלוהית.

והארץ תיוולד מחדש ושמיים חדשים ינטו עליה.

וקול שירה חדשה יישמע מן השמש, מן הירח והכוכבים, מן השרפים, החיות והאופנים, מן האש ומן הסערה, מן ההר ומן הביקעה, מן המידבר ומן היער, מן הנהר ומן הים, מן העץ, מן הדשא, מן האדם, מן החי.

וכוכב־שחר חדש יופיע והאיר פני המזרח. ואורו הנשמות כולן. צירוף אחר צירוף, זיכוף אחר זיכוך.

נבול יבול כל אשר לא־טהור. רוח הטומאה, אשר החריב עולמות ודורות, יעבור ואיננו.

ונשאו בני־האדם עיניהם לא אל השלום אשר בחוץ, כי אם אל השלום אשר בפנים, אשר יקר הוא מן השלום אשר בחוץ.

הכל לפי חוקי הנצח, לפי חוקי האלוה, לפי חוקי היצירה: “ברישא חשוכא והדר נהורא”.

“עינו של אדם לא מן הלבן היא רואה, כי אם מן השחור, מתוך החשכה בראתי לך את האורה”.

ככה ראה אליהו לראשונה “רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבּר סלעים”, ו“אחרי הרוח רעש”, ו“אחר הרעש אש”, ורק אחר האש – “קול דממה דקה”.

ככה ראה גם הצופה במרכבה: רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת (“ג' קלפות הטמאות”(, אחרי־כן – מעֵין הטוב (“ונגה לו סביב” – “קלפּת נגה מעורבת טוב ברע”), ורק אחרי כל אלה – הקודש העליון.

אמש בתפילת הערב אמרתי את הדברים: “ותקננו בעצה טובה מלפניך” בשברון־לב אמיתי. אובדי־עצות אנחנו, ואל מי נפנה, אם לא אל מי שלו עצה ותושיה?

כל היום ראיתי את העמל וההבל של ה’אגודות־אגודות' שלנו, ריבותיהן, תוכחותיהן, שינאתן, קינאתן, יגיען לריק ולבהלה. שבעתי צער ויגון וישנתי לעת ערב מתוך כאב־לב ובתפילה כמוסה אל בעל־העֵצות…

והנה חלמתי כל הלילה על הציונות. נדמה לי, והנה נמצא אני באיזה בית־עם. מתנפלים עלי, טוענים, מתווכחים. היה שם דין־ודברים נמרץ, אבל אינני יכול להעלות במצודת־רעיוני כל אשר דיברו שם. רק זאת יודע אני, שנישנה עלי עתה חלום אחד, אשר חלמתי בתחילת החורף. גם אז לא זכרתי דברים ברורים מכל אשר טענתי וטענו אחרים. רק זאת זכרתי: לאחר עצומות, טענות ומענות, קינטורים משני הצדדים, נשאתי נאום נילהב, שסיימתיו בדברים אלה: אוי, אוי יהיה להם לישראל, אם יעזבו את האורגניזציה שלהם ויסופחו אל האורגניזציה שלכם!

אבל סוף־סוף שואל אני את נפשי: ואיה היא אותה האורגניזציה האמיתית של ישראל? האמנם ‘אגודת ישראל’? אבל הלא קוצר־ראותם וקוצר־דעתם של אחדים ממנהיגיהם, בצירוף עם מעשיהם הנפתלים של מנהיגיהם האחרים, דוחים אותי בהכרח מאגודה זו. יפה הוא שמה, אבל מעשיה?…

אל אלוהי רבי ישראל בעל־שם־טוב, נחני־נא בדרך־אמת. אל תסתר פניך ממני. אל תתנני לתעות בחושך. הראני נא את האגודה אשר אתה חפץ בה.

אם טובה היא האגודה, הקוראה לעצמה ‘אגודת־ישראל’, למה תראני עמל ואָוון במעשי מייסדיה ומנהליה, ביחוד כאן בפולין? כיצד אפשר לה לאגודה זו לעשות רצונך, אם עסוקה היא כל הימים בכל מיני ‘פוליטיקות’ וערמומיות ורדיפות וחרמות ועוזרת היא הרבה מאד, אם במתכוון ואם שלא במתכוון, להתגברותה של ההתבוללות?


ז' אייר.


אוי לי, אוי לי! אנה אלכה? אנה אנוסה? אל מי אתחבר? עם מי אלך? הנני איש העומד בתוך החיים החברתיים ואי־אפשר לי, לפי מצבי עתה, להישאר מחוץ לכל מפלגה, אבל המפלגות של עכשיו הלא כולן זרות לרוחי.

מתחבר אני ל’עממיים' (‘פאָלקיסטען’), לפי שיש להם יחס חיובי בהיר וברור להשגת זכויות לאומיות־אזרחיות פה בפולין, אבל האם אלוהיהם אלוהי, האם ‘עמם’ – עמי?

בראש המפלגות עומדים אנשים פורקי־עול קיצוניים בפרהסיה. חברי המפלגות גם הם כמוהם. ואנה יבוא איש כמוני, אשר לו אמונה בלב ויחס חיובי גמור אל כל קודשי בני־ישראל? ד' יודע את האמת, כמה לבי דווה על חילול השם ועל חילול השבת, שאנו רואים עתה בכל אשר נפנה; אך היש בכוחי לעשות דבר־מה נגד זה?

רואה אני, שאלה, קוראים לעצמם אורטודוקסים, במעשיהם וריבי־מפלגותיהם, אינם מוכשרים כלל לעמוד בפרץ ולאמרו למחללי השם ומחללי השבת: חידלו! מי ישמע ומי יַטה להם אוזן, אם הם בעצמם מחללים את השם במעשיהם (על הפוליטיקנים שבהם אני מדבר), אם לא בחילול שבת, הנה בכלל במעשים לא־טובים, בשינאת־חינם, ברדיפות־חינם, בלשון־הרע, ברכילות, במסירוֹת, בחניפות ושקרים, ורבים מהם – גם בספקולציות ובגזילת עניים ואביונים? הלא ייאָמר להם: טלו קורה מבין עיניכם! ובכלל: האם מוכשרים הם אנשים אלה, שאין להם כל הבנה ברורה במהותם של העולם והחיים עתה, ואין להם אף פתח צר, פתח כל־שהוא, לליבותיהם של הצעירים, לפעול על מי־שהוא ולעוררו באמת לאמונה וליראת־שמים, לתורה ולעבודה?

בכל המעשים שהם עושים עתה, הם רק מרבים את הצביעות ואת השקר ולא את היראה ואת האמונה.

ואם יש איש, אשר עיניים פקוחות לו לראות את כל המעשה הרע, הנעשה עתה, ולב עֵר לו לאמונה, לאהבה וליראה, היכול יוּכל להתחבר עם אלה הקוראים לעצמם אורטודוקסים? אוי לו אם יתחבר עמהם, ואוי לו אם יתחבר לאחרים!

ובין כך וכך והאמונה ספה־תמה מן הלבבות ויחד עימה נחסלים כמעט כל חיי הנשמה. יש עתה לבבות עֵרים לפוליטיקה, לענייני הכלל, לצרכי הכלל, ללאומיות בכל צורותיה וגילוייה, לכל מיני מעשים חיצוניים, אפילו למעשי הדת, עד־כמה שיש בהם משום לאומיות או משום טרדיציה ואורטודוקסיה, אבל לא לאמונה פנימית עצמית שורשית, שהיא והנשמה אחת.

לבי מיצר ודואג ביותר על אובדן העיקר מליבות בני־ישראל עתה, על אובדן האוצר היותר יקר בחיי האדם בכלל ובחיי בני־ישראל, ‘מאמינים בני מאמינים’, בפרט: האמונה. עימה יחד אבד כל מה שקרא בעל “חובת־הלבבות” בשם חוכמת־המצפון או תורת־המצפון. אבדה החמדה הגנוזה, שהיא עיקרם ושורשם של החיים ושבלעדיה הכל אפס ותוהו.

כשאני מרבה להרהר בעניין זה, אני בא כמעט תמיד לידי החלטה, שאך הייאוש אשם בזה. רואים בני־אדם צרות וצרות אין־קץ, רואים רע ורע ואין מוצא מן הרע – ומתייאשים. רואים בני־ישראל ביחוד, שכּלוּ כל הקיצים ושכל אותן הישועות, שלהן הם מקווים, אינן באות, ובמקום הישועות מתרבים הייסורים מיום ליום, ואין לך יום שאין קלקלתו מרובה מחברו ואין רגע בלי פגע – ומתייאשים. אבל בעיקר הלא סוף־סוף – אין ייאוש. הלא יש עין רואה ואוזן שומעת וימין חסד ויד חזקה, ויש סדר בעולם ויש משפט וצדקה והנהגה אלוהית, העומדת מעל לכל השגות אנוש, אבל מושגת היא, אם בלא אומר ודברים, בלבב אנוש כשהוא טהור וזך באמת (“קודשא בריך הוא, אף־על־גב דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ברעותא דלבא אתידע”). “העיניים רואות רק לפנים” והשכל הקטן של האדם רואה רק את המעשה הרע הנעשה תחת השמש – ומזה בא הייאוש. אבל אילוּ ניתנה רשות לעין לראות את הנעשה מבעד לשיטחיות כל המיפעל ולחדור לתוך־תוכם של כל המעשים, והלב היה מתרומם לידי גובה של השגה אלוהית, בוודאי היו הכל רואים, שנעשה בעולם מה שצריך להיעשות, שיש דין ויש דיין ויש מטרה ויש תעודה לחיים ויש טוב ויש יופי ויש נשגב בעולם, אף כי לא אותו הטוב, הנראה לעיני בשר, ולא אותו היופי ואותו הנשגב, המושגים לבשר ודם. הייאוש של בן־אדם בכלל ושל ישראל בפרט הוא ייאוש שלא מדעת.

אמש הייתי שקוע ברעיונות אלה, הרהרתי והרהרתי בייאוש־השווא של בני הדור. שכבתי ואישן ואחלום, והנני נמצא בעיירה מעיירות פולין. עיירה קטנה, חסידותית, פטריאַרכלית. בתים נמוכים, בעלי קומה אחת ושתיים. בתים בעלי קומה אחת ועלייה על גבם. יושב אני בבית אחד ממכירי. משוחח אני על עניינים שונים ובליבי אני מהרהר על ייאושם של בני־האדם. והנה שומע אני פתאום קול מן העלייה. מאזין אני, והנה קול־תורה הוא. חלונות העלייה פתוחים. מביט אני ורואה את הלומד. אדם כבן שלושים שנה, בעל זקן קטן שחור ופנים שחרחרים, יושב ולומד ומתנועע הנה והנה, מנגן את ניגון הגמרא הקבוע בפולין, מדבר דברים רבים בערבוביה, חוטף וממהר, טוען ומנצח את עצמו, ומתוך כל זה הרעש וכל זו הערבוביה רק מבין אני, שלומד הוא מסכת בבא־מציעא ושעומד הוא בסוגיית ייאוש שלא מדעת, ומתוך כל זה הגיבוב של דברים שומע אני: “והנה הלכה כאביי, שייאוש שלא מדעת לא הוה ייאוש”.

וחלומי והנה אני עומד וחושב: נפלא הדבר! הלא זה עתה חשבתי על הייאוש שלא מדעת, והנה בא זה בפסק ההלכה הידוע: “הלכה כאביי ביע”ל קג“ם”. אם־כן, גם ייאושם של בני־אדם לא־כלום הוא, לפי שאיננו מדעת: אין הייאוש פוטר את בני־האדם מאמונה…


י"ח אייר.


כל הלילה שעבר חלמתי חלומות שונים ומשונים וכולם סבבו על קוטב הציונות ושאר עניינים ציבוריים. היו ויכוחים, רעיונות, משפטים. לא אזכור דבר. הכל מכוסה בערפת השיכחה. אפשר שיעבור הערפל ואזכור דבר־מה. זכור אזכור רק את זאת, שבתחילת הלילה נישנה עלי חזון העפיפה. התרוממתי על־פני האוויר, אבל היה לי צער מרובה מזה, שחפצתי לעוף מעל לתיקרה והתיקרה דחקה אותי בכובדה ולא יכולתי לנצחה או להתרומם ממעל לה.

בבוקר היה לי חלום הרבה יותר יפה. נדמה לי, שמסתכל אני באיזה מקום, אבל איזה איש, הידוע לי כחופשי בדיעות ובמעשים, מפריע בעדי. גם הוא, אותו האיש, מתבפלל, לתמהוני הגדול, אבל תוך שהוא מתפלל, הוא נושא ונותן בענייני פוליטיקה. הוא אומר: לית דין ולית דיין. אני אומר: האשמים במלחמה הנוראה הזאת ייענשו קשה. סר אני מפניו, פונה כה וכה, מוצא לי מכּר שני. המכּר ההוא נותן לי תפוח יפה למראה. התפוח טוב, אבל הריקבון החל לשלוט בו. הבאתי את התפוח לבעל־דיני ואומר לו: ככה יירקבו האשמים.

אחר הדברים האלה נחה דעתי ואעמוד באיזו פינה מיוחדה להתפלל. נדמה לי, שראש־חודש היום ושבכלל תקופה חדשה מתחלת וחיים חדשים. הרגשתי שימחה רוחנית נעלה וטהורה שכמוה לא הרגשתי זה כבר. דימיתי, שתפילתי קרובה מאד לאלוהים, ואני מתפלל כילד שלא טעם טעם חטא:

“ויהי החודש הזה סוף וקץ לצורתינו, תחלה ורקש לפדיון נפשנו”.


י"ט אייר.


גם היום בבוקר התפללתי בחלומי והקיצותי באמצע התפילה, אלא שאיני זוכר, איזו תפילה התפללתי, ובכלל לא ראיתי דבר בהיר בחלומי, כי הכל היה מטושטש, תוך שלא ישנתי במנוחה והקיצותי כמעט כל חצי שעה.

ואולם בתחילת הלילה קרה דבר מפליא. בטרם שכבי, התפללתי בליבי על ציון וירושלים והנה חלמתי כל תחילת הלילה, שנמצא אני באיזה מקום בארץ־ישראל. כמדומה לי, באיזו עיר מערי הארץ. נדמה לי עוד, שנוסע אני באיזו רכבת בארץ־ישראל, נוסע וחוזר, נוסע וחוזר, מבקש ומוצא סוף־סוף דבר־מה. באמצע הדרך ובתעוֹתי הנני נפגש עם אנשים שונים ממיודעי, נושא ונותן עימהם, אבל מה העניין אינני זוכר. זוכר אני רק את זאת, שבהיותי תועה ממקום למקום ראיתי לפני פתאום היכל נשגב, מבהיק מאד בלבנוניתו. הוא כולו כמו ארוג מקווי־אור לבן וכמו מרחף בלובן האוויר. עומד הוא בראש ההר ובמעלות עולים אליו. המעלות עצמן גבוהות מן הארץ ואך בהתאמצות רבה עולים בהן. התאמצתי לעלות במעלה הראשונה, אך רמה ונישאה היתה ממני.

ידעתי, שהיכל בית־המקדש הוא. בכל כוחי נכסוף נכספתי לעלות ולהיכנס, אך מי יעלה בהר ד'?…

נפלא הוא הדבר. מימי לא חלמתי דבר על ארץ־ישראל ורק בעת האחרונה התחלתי לחלום עליה. החלום הנזכר הוא החלום השני מעין זה, כי מעין זה חלמתי גם לפני שבועות אחדים. בחלומי והנני נמצא יחד עם אחד ממיודעי באיזה מגרש. המגרש מלא אנשים ומיני תבואות וסחורות. תנועת חיים בכל עבר ופינה. השמש שופכת את קרניה על המגרש בנדיבות רבה. הכל שמחים ועליזים, קונים ומוכרים ומשיחים איש את רעהו חליפות. אין ריב, אין קטטה. אין ערמומיות של סוחרים, אין רמאים ואין מרומים. יש הבנת־ידידות ויחס־ידידות בין הקונים והמוכרים, ואינך יודע, אם יום שוק הוא זה או יום חג.

וברור וידוע היה לי בחלומי, שבארץ־ישראל הנני נמצא והמגרש נמצא באחת מן הערים העתידות לבוא…


לא נרשם הזמן.


ביום ו' הבהילוני חלומות רעים. ראיתי איש כבן שלושים שנה, גבה־קומה, בעל שערות צהובות נוטות ללובן ופנים נאים, והוא חפץ לעשות לי רעה. הלא זה איש טוב ושלוו, חשבתי, ומדוע חפץ הוא לעשות לי רעה? אך יצא איש זה מן הפתח, והנה לפני איש צעיר כבן י"ז, בעל פנים שחורים ושערות שחורות. ניצב הוא לפני בגילוי־ראש וחפץ ליישן אותי בכלורופורם, כדי לקחת את כל אשר לי. אנוכי מוחה כנגדו, צועק ומקיץ מתוך צעקה. באותה שעה עצמה התחילה גם אשתי לצעוק. ואשאלנה: למה את צועקת? – גנבים… גנבים פה…

כמובן, לא היו כל גנבים בבית. אבל מוזר הדבר, שבאותה שעה עצמה שחלמתי אני על גנבים, חלמה גם אשתי על גנבים.

היו בחלומות ההם מעין אזהרה ומעין ראייה מראש, כי הנה באותו יום עצמו, כשלא הייתי בבית, ניסו שני אנשים בדמות עניים מחזרים על הפתחים לעשות רעה לאשתי ולגנוב את כל אשר לי. רק בראותם ובהיווכחם, כי לא יחידה אשתי בבית, השתמטו החוצה.

חלום זה מזכירני חלום אחר מן הימים האחרונים. הנני נמצא ביער עבות. תועה אני בו. אין מוצא. והנה רואה אני זאב יוצא מאחד המחבואים, אבל הזאב היה פתאום לכלב ואיש נוהג בו. פתאום היה הכלב – לכבש, הכבש – שוב לכלב, הכלב – לשני כלבים ואיזה איש הולך לפניהם. הכלבים מתנפלים עלי ונושכים או לא נושכים, אבל אינם עושים לי רעה.

מעין זה חלמתי גם זה כשנה ויותר. נדמה לי אז, שבאו אלי שניים או שלושה אנשים בעלי פנים מבהילים, כאילו לא מעולם זה הם, כי אם מאיזו שאול תחתית, והתחילו לפתות אותי: בוא נא עימנו. לא נעשה לך כל רע. בלכתך עימנו תראה ותשיג דבר, אשר לא הישגת עד עתה אף שמץ מנהו.

ואתחנן אליהם לאמור: עודני מלא חיים וחפץ אני לחיות עוד בעולם הזה. לא. לא אלך עימכם. בכלל אין לי עסק עם העניינים וההשגות שלכם…

– אם איננו חפץ ללכת, – קרא אחד המבהילים אל מישנה, – ירה בו…

השני התחיל לירות בי מיני כדורים קטנים של ברזל ואיקץ מתוך בכי.

בליל־השבת שעבר חלמתי חלום משמח מאד. נדמה לי, שהנני נמצא בקרב איזה המון רב, כנראה, המון חוגג, והנה קול יוצא מתוך פיות רבים, והעיקר, מתוך לבבות רבים: כעבור שלושת ימים… כעבור שלושת ימים יהיה הדבר הזה… דבר גדול ייעשה כעבור שלושת ימים… ישועה… שימחה גדולה…

מצויין הוא הדבר בעיקרו, מפני שלא שמעתי אז את הדברים כמו ששומעים באופן רגיל, ואף לא מפי אנשים מסויימים שמעתי אותם, כי אם קול המון שמעתי והקול יוצא כמו ממילא, מתוך איזה עומק, מתוך איזה מחבוא, ובכל־זאת חזק הוא מאד ומשמעותו ברורה: בעוד שלושה ימים יהיה דבר גדול ומשמח… ישועה או התחלת ישועה…

המחזה שחזיתי היה מחזה ממשי, אבל מסופק אני, אם לקוח הוא מן הרגע. אפשר, שזהו קטע מאיזה מאורע, שכבר היה או יהיה עוד באיזו עת קרובה או רחוקה. כי החלומות, אפילו הנאמנים, אינם דווקא ליומם ולשעתם, כי אם כעננים הם, אשר כבר נגוזו וחלפו, או כעננים, אשר עוד יעלו בעת מן העיתים.


לא נרשם הזמן.


בהיות לבי מלא שירת־געגועים לאלוהי ומוחי מתרכז במחשבה־בקשה, יש אשר בעוצמי את עיני הנני רואה לפני נקודה של אור והנקודה ההיא נעשית לקו באורך או מתרחבת ונעשית לקו ברוחב והקו מתעגל בקצהו ונעשה לחצי־עיגול או לחצי־לבנה. ויש אשר הנקודה עצמה מתעגלת ומתעגלת ונעשית לחצי־לבנה או לעיגול שלם. פעמים היא מתפשטת בתמונת רבע העיגול או זוית או קטע או קרע מאיזה דבר או איזו תמונה גיאומטרית. יש אשר הקו נעשה לקוים והקוים מתפרדים, מתחברים ומתקשרים ונעשים לתמונות שונות או קטעי־תמונות או למעין צורת אותיות.

יש אשר מאַמץ אני את כוח ראייתי הפנימית לתפוס ולקבוע בזכרוני את התמונות או האותיות, אבל לרוב, כשחפץ אני לתפסן היטב, הן נגוזות.

ואולם יש אשר אינן נגוזות, כי אם מתחברות ומתחזקות ומתבהרות ונעשות לעיגול אחד של אור מבהיק נעים מאד ועל העיגול כמין רשת של קוי־אור, או כמין ריקמה מיוחדת במינה, או כמין פירחי־הוד, מעין אותם הפרחים, שמצייר אותם החורף על שמשות־החלון.

חפץ אני לחדור ולראות מבעד לעיגולים אלה, אבל אין עמדה ארוכה לעיגולים, נגוזים הם פתאום, כאשר תשקע פתאום השמש, כשהרואה חפץ לתפוס את מראה־צבעיה בעצם המומנט של סוף השקיעה.

יודע אנוכי, שכל אלה הן תגובות של עצבי־הראות, אבל יודע אני יחד עם זאת, שבהיות מוחי בלא מחשבה מסויימת, לא אראה מאומה אף בסגרי היטב את עיני לזמן ארוך, ואפילו בשעה שאני שקוע במחשבה מסויימת, אינני רואה לפני מאומה, אם המחשבה ההיא היא מחשבה של חולין; ורק אז אראה קוים ותמונות אלו, בהיותי מתרכּז במחשבה עצמית, נפשית־פנימית, ואף גם זה לא בכל עת, כי אם ברגעים מזומנים ומיוחדים, בעת עריגת־הלב ושאיפת־הרוח.

אף זאת: בימי ילדותי, בעוד ליבי שלם וטהור, הייתי רואה עיגולי־אור כאלה לעיתים קרובות בעת שהייתי סוגר את עיני בערב. עתה הנני רואה עיגולים כאלה רק בשעת התרכזות האנרגיה באיזו מחשבה רוחנית־שירית.


לא נרשם הזמן.


ראיתי פעם בחזון והנה נישא אני באונית־קיטור גדולה מלאה יהודים. האוניה שטה על־פני נהר רחב־ידים. גלים מכים באוניה. רוח סערה. האוניה עולה ויורדת. נישאת היא עד לגשר גדול. הגשר מעל לנהר והאוניה עוברת מתחת לגשר. מרחוק ייראה בית קטן העומד בחוף, קרוב לגשר. האוניה מתקרבת עד לבית הקטן ההוא. מציץ אני בעד חלון הבית והנה רואה אני לפני יהודי יושב ומתפלל ומברך ברכות בקול רם. האוניה חותרת בכל עוז לבוא אל החוף, אבל הרוח דוחפה אחור. הסערה מהפכת את האוניה והרבה יהודים טובעים בנהר. באותו רגע עצמו נשמע מן המים הד קול היהודי בעל־הברכות: ברוך אתה ד' אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על קידוש השם.

ובאותה שעה מיכאל השר הגדול, עומד בשמיים ומקריב את נשמותיהם של ישראל על המזבח של מעלה.

בכלל אני רואה מזמן לזמן דברים נפלאים בקשר עם הנהר והמים. פעם שוטפת אוניתי במנוחה. השמש נשקפת מן הנהר, גלי־הכסף רצים, פוחזים, צוהלים, משתובבים ומשיבים את נפשי העייפה. ילדים צוהלים בחוף. צילצל קולם נשמע באוניה. שימחת־נעורים תוקפת את כל היושבים באוניה ואותי בתוכם. שמיים בהירים מעל ראשינו. עולמות גבוהים רומזים מרחוק. הנה ילדות חדשה. הנה חיים, אשר לא יסופו עוד. הנה אור, אשר לא ישקע… ופעם אוניתי עוברת בין צוקים וסלעים. עננים כבדים ממעל. חושך וערפל. האוניה מלאה ילדים. רוח־קטב מהפך את האוניה. הילדים נופלים אל תוך הנהר. אני צועק מרה ומקיץ מתוך חרדה גדולה ואנקת־נפש.

ופעם ראיתי מחזה כזה בפלוצק, בהיותי שם כשני ירחים בטרם תתגלע מלחמת־העולם, והיתה ענות הילדים הטובעים בנהר כל־כך קורעת לב ונפש, עד שצעקתי בכל כוחי מעוצמת יסורי: אנא, אלוהי, קח נא את נפשי.

בכל עת אשר נזכר אני בחלומות קורעי־לב אלה, אי־אפשר לי לבלי להחליט, שהם קרעי מחזות מן הגזירה הנוראה, שנגזרה על מאות יהודים וביניהם הרבה ילדים קטנים, לטבוע (בשנת התרע"ו) בנהר שעל־יד העיר קזימזש, שנהפכה המעברה עליו, בשעה שעברו בה המשפחות האומללות אל החוף השני לעבוד עבודת אנגריא. רבים מן הנטבעים צללו כעופרת ולא הובאו לקבורה. בכלל יש בחלומותי מסוג זה קרעי מחזות מכל האפיזודות של המלחמה.

קרוב לאפיזודות אלו הוא הדבר שחזיתי פעם בחלום באופן בהיר וריאלי, מבורר וצלול, ממש כמו שרואים בהקיץ. יהודים רצים־אצים אל רכבת, ברכיהם כושלות והם רצים, ראשיהם כפופים, פניהם חשכו משחור, הנשים בוכות בקול, הצעירים בוכים בחשאי, הכל נושאים חבילות־משא וארגזי־מסע. הכל נחפזים אל הרכבת, המיועדת להסיע מכאן את הצעירים. מיספד גדול וצער צורב מאין כמוהו.


לא נרשם הזמן.


באחד הבקרים בחודש שעבר ראיתי בחזון שעון גדול מאד ומספר השעות והרגעים בו באותיות עבריות. האותיות מצטרפות למלים. המלים לא נקבעו בזכרוני. זוכר אני רק את האותיות הראשונות בהיקף העגול: א, אל, אלל. היותר מזה לא תפשה עיני, ואם תפשה עיני לא תפש מוחי.

חלום זה מזכירני את חלומותי בחצי השנה הראשונה של מלחמת־העולם. הייתי אז שקוע כולי בלימודי הקבלה. מזמן לזמן הייתי רואה לפני בבוקר שמות. פעם אחת חלמתי בבוקר והנה מי־שהוא קורא לפני שמות רבים ושונים, שאיני זוכרם, וסופה של רשימת השמות הוא: ביט, מבטדע (בחלום נדמה לי: ביג, מבטע, אבל קשה לתפוש בחלום את השמות והמיבטאים כמו שהם). כשקמתי משנתי, החילותי לחפש בספרים ואמצא, שאלו הם שמות קדושים־נוראים: ביט – שמן בא“ת ב”ש – חוכמה עליונה. ביט = כ“א – אך טוב לישראל – אהיה. מבטדע – שם אלוהים בחילוף האותיות של א”ב א“ם ב”ל באלפי־ביתות של רל"א שערים.

לרגל זה אזכור עוד מקרה משונה, אשר קרני בעניין צרופי השמות, הגימטריאות וראשי התיבות. יודע אני היטב, שאי־אפשר להישען על צירופים אלה, לפי שניתן לצרפם בכל מיני אופנים והטעות שכיחה בהם מאד; אבל הפעם הפליאני הדבר, פי שעלה בדעתי בלי כל הכנה והזמנה ועבודת־מוח, והדבר – כפי שמצאתי אחר־כך – מתאים בדיוק עם כתבי האר“י ז”ל.

הדבר היה כך: הקיצותי פעם אחת בבור ומבלי כל הקדמה ומחשבה עלתה במחשבתי פיסקא זו: זמן הגאולה, אף אם יאחר, לא יאחר בכל־אופן מסוף שנת תש“ל או תחילת שנת תשל”א, ועל זה בא הרמז במאמר חכמינו: “מתי תרום קרן ישראל? בכי תשא”. “כי תשא” – בגימטריא תשל“א. רחצתי את ידי לבשתי את בגדי. והנה לפני ספר “קדושת ישראל” (מאחד האדמ"ורים האחרונים, בעל “עשר אורות”, “עשר קדושות” וכו'), ותיכף בפתחי את הספר הופיע לפני מקום אחד, שמדוברים בו אותם הדברים עצמם שניגלו לי זה עתה – בשם האר”י. שם נאמר, שסוף הגאולה – בהכרח, שלא יאוחר משנת תש“ל – שתי פעמים שס”ה = שני היקפים גדולים. רמז לזה בתורה ראשי התיבות (בפרשת התמיד): שנים ליום תעשה. לפי זה בשנת תשל"א כבר “תורם קרן ישראל”.


סיון, לא נרשם היום.


את ימי השבועות שעברו ביליתי בעיר נוכריה ובתוך אנשים זרים לרוחי והייתי רחוק מדביקותי הפנימית ומהלך־מחשבותי העיקרי. לפיכך לא ראיתי ולא הרגשתי בימים ההם מאומה. בשובי לביתי עיף ויגע מטלטולי הדרך ומרוב שיח ושיג עם אנשים רבים ושונים, ישנתי כל הלילה וגם ביום, אלא שבשעה האחרונה משנת־הצהריים ראיתי בחלומי עיגולי־אור משמחים ושמעתי קולות מביעים רעיונות של הבעש"ט.

חלום זה מזכירני חלום אחר הרבה יותר יפה, שחלמתי בשנה שעברה בחג השבועות. הדבר היה ביום הראשון של החג בצהריים. בבית שררה דממה. מבחוץ לא הגיע כל קול. נרדמתי וארא בחלומי והנה נשמות באות אלי ואני מזמר לד' ומעלה אותן בזימרתי. בנוהג שבעולם, כשאדם חולם, הוא רואה לפניו תמונות, גופים, סמלים של אנשים חיים (אפילו אלה שכבר מתו נראים, לרוב, כחיים), אבל אני היתה לי אז ההרגשה הגמורה והמוחלטת, שרואה אני לפני נשמות ורק נשמות. עד־כמה שאני זוכר, לא ראיתי אז כל תמונה, כי אם בידיעה פנימית השגתי את הנשמות וידעתי, שחפצות הן להתעלות בכוח הזימרה שלי. מועלם לא רעיתי חלום כזה, לא לפניו ולא לאחריו. נפלא הדבר בעיני, לא אוכל השיגהו. האומנם גם חלום כזה היה רק פעולת כוח־הדמיון שלי ולא היה לי אז כל מגע־ומשא רוחני עם נשמות שמחוצה לי? אבל הלא אי־אפשר לו לכוח־הדמיון בלי תמונות ובלי ציורים, יהיו מה שיהיו, ואנוכי הן לא ראיתי אז כל פנים, כי אם הירגשתי והיכרתי בי קירבתן של נשמות, קירבה רוחנית פנימית שבפנימית, שחזקה היא אלפי פעמים מכל מיני קירבות חיצוניות. היתה לי אז גם ההרגשה, שמעולם לא זימרתי באופן לבבי־פנימי כל־כך ושבזימרתי עולות הנשמות, כאשר יעלה עתר ענן הקטורת.


ט"ו תמוז.


עוד לא עבר קיץ, אבל עבר כבר חלק גדול מן הקיץ – ואנחנו לא נושענו. חיכית, קיוויתי, ציפיתי, והנה תקוותי, כתקוות מיליוני אנשים, היתה למפח־נפש. אין קץ למלחמה. אין רואה סוף לה. המצב, כנראה, עוד הורע מאשר היה לפני שנה, ומה־גם מאשר היה לפני הפסח. אלי! אלי! האמנם במידבר השומם הזה, באוויר המחניק הזה, ברעב הנורא ובכאב האיום, בדבר, במגפה, ייתמו מיליונים? עד מתי? עד מתי תאכל החרב ועד מתי לא תאמר למלאך המשחית: הרף!? הן עמך כולנו, צאן מרעיתך, בניך, ברואיך, מיחדי שמך, מקדשי שמך, אם בהכרה ואם שלא בהכרה, אם בחפץ־לבב ואם שלא בחפץ־לבב. למה זנחתנו, למה עזבתנו בידי חטאינו, עוונותינו ופשעינו? למה הסתרת ממנו פניך? ועד מתי תסתירם?

והנה גם העורבים. לא לחינם צורחים עתה העורבים. הן ריח פגרים עולה תמיד באפם, והנה מתנפלים הם על הפגרים.

מכל הצדדים באים העורבים השחורים וקוראים לעצמם כל מיני שמות של קדושה. רוממות ד' בפיהם וליבותיהם תוך ומרמה.

מונים הם ומרמים את ההמון האומלל, אוכלים את בשרו הרזה ושותים את דמו המעט, מבלבלים את מוחו ומשחיתים את ליבו. רואים הם את כל החמס והרצח של כל מיני רמאים ומפקיעים את השערים וכל מיני גוזלי־הרבים ושותקים או גם משתתפים בכל מיני מעשי־הרשע ההם. והם, אותם שיש בידם למחות באנשי־הרשע ואינם מוחים, ויש אשר גם ידם עימהם, ויש מהם שהם עצמם עומדים בראש כל הפקעת שערים, – הם, אשר כעבות העגלה חטאיהם, – מבקשים חטאים שאינם חטאים או חטאים שהם כחוט־השערה, וממלאים את כתבי־העמל, שהם מפיצים, בעלילות והתנפלויות על כל איש ישר־הולך ועל כל עושה־טוב בעמו. ממלאים הם את האוויר ארס וטומאה, רישעה וטיפשות ואכזריות.

הם כשדי־שחת, המרקדים בתופת וכורים להם כּירה מבשר המתים ושותים מישתיהם בגביעים מעצמות המתים.

עיניך, אל עליון, הלא תחזינה את כל אשר יעשו האנשים האלה, אשר בשמך ידברו ובשמך יגזלו ויחמוסו. מעלילים הם כל מיני עלילות על החפצים להביא איזה ישע לעמם, וידם תקיפה עתה וכוחם איתן להשחית ולקלקל ולהרוס את כל אשר יבנו אחרים, והם משתמשים בכוחם הרע הזה ומתאמצים לעקור מן השורש את כל ההתחלות הטובות ולהכאיב כל חלקה טובה באבנים, – התיתן לכל אלה הצבועים, הרעים והחנפים להפיק את זממם?

היה לא תהיה! ברוק ברק והפיצם! שפוך חמתך על כל אלה הקוראים תמיד ‘תורה’, ‘תורה’ – ומהפכים תורה של חסד לתורה של דופי ומשתמשים ב’תורתם' רק להנאתם; רק אכול, רק שתה –

עתה, בשעה שההמון גווע ברעב, הם אוכלים מעדנים ומתפטמים ומתדשנים. האומנם לא תגלה את נַבלותם לעיני השמש? האם לא תפרסם את החנפים? התתן להם להשחית כל לטוב בעמם וכל יקר וכל קדוש?

סילוק שכינה אנחנו רואים כעת בכל אשר ניפנה, סילוק שכינה מן הכלל וסילוק שכינה מן כל פרט ופרט לפי מצבו ומעמדו והמדרגה שהוא עומד עליה.

צועק אני יום יום לאלוהי מעוצמת מכאובי, קורא וקורא, והשמיים ברזל. מרגיש אני בכל תוקף את כאב הנביא: “סכּוֹתה בענן לך מעבור תפלה”.

או אולי נדמה לנו כך? אולי אור־אלוהים שורה בתוך ההסתר וההעלם הזה? בוודאי הוא שורה שם. אבל מתי ייגלה? מתי נראה לוּ גם אפס קצהו? בעיני בשר איננו רואים עתה מאום. ליבנו נעשה לפרקים כאבן דומם. רואים אנחנו את כל העוני והדלות והשפלות שמסביבנו ואת כל החלאה, הרפש והטומאה, שמאות אלפי בני־אדם טובעים בהם, וליבנו מתכווץ מכאב. ושי שהכאב עובר את גבולו ומביא לאפיסת ההרגשה, לדומיה, לשתיקת־עולם.


כ"א תמוז.


האומנם תיתן האנושות להמשיך עד אפס כוח את המלחמה? האומנם יצא כל העולם מדעתו?

מארץ אשכנז באות שמועות על־דבר שינויים עיקריים בהנהגת המדינה, שינויים, שסוף־סוף מהם גם עמדה אחרת ויחס אחר אל המלחמה, ובהכרח שסוף־סוף יביאו לידי יחס סוציאלי אחר בפנים המדינה ואל יחס יותר נוח לדרישות ההוּמאניות־דמוקרטיות מחוץ למדינה. אולי יתקרבו סוף־סוף ליבותיהם של הנלחמים והכירו את עוותתם וידעו את החטא הנורא, אשר חטאו כולם, והבינו את הרעה הנוראה, אשר המיטו על עצמם ועל אחרים, ופנו למעלה והרימו עין ולב לאלוהי־הטוב ונהו אחר השלום והאור ונתנו יד איש לרעהו: הבה ונתחזקה, הבה ונבנה חורבות, הבה ונקימה את הסוכות הנופלות, הבה נחדש את פני האדמה השוממה והאבלה, הבה נזרעה זרע ונלבנה לבינים ועבדנו ועמלנו יומם ולילה לבנות את אשר הרסנו וריפאנו את החולי המר של העולם ואת מזבח ד' ההרוס.

בהיות לבי מלא כאב ויגון־תמיד על מלחמת־העולם, ההולכת ונמשכת, ועל הצרות והפגעים הבאים לרגלה, צרות ופגעים, הנוגעים למיליונים רבים של בני־אדם ונוגעים ביחוד למאות אלפי בני־ישראל, הגוועים ברעב בראש כל חוצות, יש אשר בהרדמי בערב שיפתותי תבענה תפילת־לחש: מי יתן ורוחי יינשא אל מעון הרוחות הטהורות, שבהם יודע מי־שהוא מתי יהיה הקץ לשפך־הדם, לדבר ולרעב.

באחד הלילות, לפני שבועות אחדים, בהביעי את תפילת־הלחש שבלבבי, נרדמתי וארא את עצמי ניצב בלילה בחדרו של איזה מושל (אינני יודע מי ומה ואיפה) והנה מדברים שם (מי מדבר – אינני זוכר): הכל ביד המושל; אם יחפוץ – ישים קץ למחמה במשך חמש־שש שעות.

והדבר היה למעשה. נתפרסם כתב־המושל על־דבר השלום ואנוכי עומד ומתפלא: דימיתי, כי כאשר יבוא השלום – ימלא העולם כולו שימחה וחדווה. ההרים והגבעות יפצחו רינה וכל עצי־השדה ימחאו כף. דימיתי, כי רוח יעטוף כל ברואי מעלה ומטה, שמיים וארץ ישקו: שלום במרום, שלום בארץ, מנגינת היקום, שירת מלאכי־השרת, שירת כל עוף כנף, צהלת ילדים עליזים. והנה שלום בעולם, והכל כל־כך פשוט, הלכ – חוֹל. העולם שב לסדר־היום – ולא יותר.

כשאני מתאמץ עתה לזכור את אשר חלמתי אז, אף־על־פי שאינני זוכר פרטי הדברים, בכל־זאת אני מרגיש דמיון רב בין מה שחזיתי בחלומי ובין מה שנעשה כיום.

כמדומה לי, שההתחלה של החלום הולכת ומתקיימת, ועתה, אבי שבשמיים, אלוהי הטוב והאמת, הרחמים והשלום, קיים־נא גם אשר דימיתי… האר פניך וניוושעה. כיונות הומיות ליבותינו הומים אליך. כיונה ממעי הדגה אנו קוראים אליך. כחזקיהו בחוליו אנו מתפללים אליך. כחנה מרת־הנפש נפשנו מרה ושופכת לחשה לפניך.

אנא ד', הושיעה־נא.