הערות לסיפור חג הסוכות    🔗

עיקר ההכנה לחג הסוכות מתבטא בבניית הסוכה וקישוטה.

כמעט אין צורך להזכיר, עד כמה חשוב לשתף את כל הילדים בעבודה ולתת להם יוזמה בקישוט על פי טעמם.

אולי נשיג פחות רושם, אבל יותר מעורבוּת מצד הילדים.

כדאי לספר בשבוע סוכות יום יום סיפור קצר, העוסק בחג (מדובר בילדי קיבוצים, אבל ניתן להגשמה גם בחינוך הפרטי, על ידי ההורים!)

את הקטע העוסק בחג שמחת־תורה יש לקרוא בערב החג, כלומר בשביעי של סוכות. וכדאי להקדים לו ביקור בבית־כנסת והיכרות עם ספר־תורה.

קישוט לסוכה, מארוקו 1954

כך כתוב בתורה:

"בחמשה עשר יום לחודש השביעי

באספכם את תבואת הארץ תחוגו

שבעת ימים".

אבל מדוע ולמה?

מה פתאום נצא מבתינו הנוחים והנעימים,

דווקא בתחילת הימים הצוננים, ימי הגשם הראשון, היורה,

ונגור שבעה ימים בסוכה?

זאת כדי לזכור את ימינו הקדומים,

כשהיינו בדרכנו ממצרים לארץ־ישראל

ונדדנו במדבר סיני, ממקום למקום.

אז לא היו לנו בתים, ועשינו לנו סוכות

מענפי דקלים בנאות־המדבר הצהובות.

וכך, אנחנו בונים לנו סוכות יפות וכשרות,

קירות מסדינים צחורים, או משמיכות צבעוניות,

עושים להן גג מענפי עצים, שקוראים להם “סכך”

ומציצים מבעדם אל השמים;

בענפים אנחנו תולים פירות שהתברכה בהם ארצנו,

ארץ זבת חלב ודבש:

תמר וענבים, זיתים ורימונים, אגוזים ושקדים,

עטרות של שיבולים ועוד פירות מפירות שונים,

שאספנו מן השדות ומן המטעים, לכבוד חג־סוכות הוא “חג־האסיף”.

וכאשר אנחנו יושבים בסוכותינו היפהפיות,

אנחנו זוכרים בחג הזה, כמו בכל החגים האחרים,

את כל מה שקרה לנו בימים הרחוקים, בימים הקדומים.

כשאנחנו מסובים בסוכה, חוגגים ועליזים,

מי הם האורחים להם מצפים, מי האושפיזין?

אברהם אבינו, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד המלך.

כדי לראות אותם כדאי וכדאי לעצום את העיניים…

ולמה לנו לולב (ענף עץ־תמר) וערבה, אתרוג והדס?

צמחים אלה, כולם יפים־יפים,

הם סמלים שלנו, של היהודים.

כמותם אנחנו רוצים וצריכים להיות:

יפים וריחניים כאתרוגים,

טובים כענפי התמר, ופירותיו המתוקים לנודד במדבר,

רעננים כשיחי ההדס

טריים ומלאי־חיים

כערבות הצומחות על גדות הנחלים.

מסחר בארבעת המינים מתוך ספר מנהגים, אמשטרדאם 1662

הם “ארבעת המינים” כפי שהם נקראים

נלקחים לבית־הכנסת בידי המתפללים.

כיצד חגגו אבותינו את חג הסוכות

כשהיה בית־המקדש השני קיים?

היו עורכים בכל אחד ואחד מימי חול־המועד סוכות

(“חול־המועד” הם הימים שבין היום הראשון לבין “שמיני עצרת”, החג האחרון) שמחות והילולות,

שקראוּ להן “שמחת בית־השואבה”.

הם הדליקו מנורות־ענק של שמן־זית זוהרות בלהבות

שכוסותיהן היו עשויות זהב טהור

וילדים לבושים כותוֹנות צחורות היו עולים בסולמות,

כדי שמן בידיהם וממלאים את הכוסות בכל שעה;

הגברים והנשים, לבושים בגדי חמודות,

היו רוקדים ושרים שירים ותשבחות,

בחלילים וחצוצרות, בתוּפים ומצלתיים וזורמים בתהלוכות;

כך נעו והלכו, משער לשער, משערי חומת ירושלים;

ועוד היו עושים – שופכים מים על ידי ההולכים בתהלוכות

כסימן ברכה לגשמים רבים שיֵרדו בעיתם והיתה זו “שמחת בית־השׁוֹאֵבָה”,

שהגיעה לשיאה ביום השביעי.

ואיך שפכו את המים בשמחת בית השואבה?

מילאו כדי־זהב בעלי פיָה דקה במי השילוח הנובע על יד ירושלים

והיו יוצקים מהם על ידיו המורמות של ההולך בראש התהלוכה.

כזאת עשו מדי יום ביומו בכל ימי חול־המועד של סוכות.

מכל הארץ נהרו ועלו לרגל לירושלים לחוג את החג.

גם כיום, חג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות ושמחת־תורה

הם חגים של “עלייה לרגל”.

כמו בימים ההם, כך בזמן הזה,

נוהרים יהודים מכל המקומות,

בארץ ובחוץ לארץ לירושלים,

לראות ביפיה והדרה ולשמוח בה בעם רב.

* * * * *

ומהו חג “שמחת תורה”

הנקרא גם “שמיני־עצרת”?

זהו היום השמיני, לאחר שבעת ימי סוכות,

שהיה בימים עתיקים חג־החגים ושיא־השיאים לשמחת סוכות.

זהו חג בין־יוֹם, כמו חג לעצמו,

שבו מסיימים לקרוא בבית־הכנסת בתורה וגם פותחים מחדש,

והוא המקור לשמחת־השמחות, בכל השנה.

בליל שמחת־תורה עורכים בבתי־הכנסת “הקפות”.

ומה הן “הקפות”?

כל היהודים המתפללים בבתי־הכנסת,

מוציאים את כל “ספרי־התורה” העטופים “שמלות” יפות והדורות.

ובראשיהן עטרות כסף וזהב מבריקות.

המתפללים מחזיקים בהם בחיבוק של אהבה ושמחה

ורוקדים איתם במעגלים מעגלים.

כך הם מקיפים את בית־הכנסת.

חוזרים ומקיפים, מקיפים וחוזרים.

וילדיהם מה עושים?

רצים אחריהם, דגליהם בידיהם

ובראש מקל־הדגל תפוח אדום תקוע

ובבשר התפוח נר דולק עם הדגל ינוע…

השירה והצהלה, הרינה והתפילה

נישאים ויוצאים מבעד חלונות ודלתות בית־הכנסת

אל החוצות, אל הרחובות, ושבים וחוזרים לבתיהם מבעד לכל חלון וכל דלת.

חג שמח!