לוגו
יום השואה והגבורה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

הערות לסיפור השואה והגבורה    🔗

בשל מהות המועד הזה והקושי במסירתו לתודעתו וחוויתו של הילד הרך, נקטתי כאן, באופן יוצא מן הכלל, בבניית “סיפור אישי”, מבחינה זו שה“גיבורים” שבו הם בעלי מיהוּת מוגדרת, תוך השתדלות לתת את העובדות הכלליות, העיקריות, החייבות להיקלט כזיכרון אישי מופנם. גם ליום זה קיים חומר רב בסרטים, סרטונים, סיפורים ושירים הן מטעם משרד החינוך והן בהוצאות־הספרים השונות.

יש להזמין את החומר מבעוד מועד.

דרך חשובה מאוד להבנה מעמיקה של יום זה היא הזמנת אנשים שעברו את השואה על בשרם, לספר סיפור אישי מאותם ימים.

על־פי נסיוני מופרזת מאוד הדיעה הרוֹוַחת, שיש קושי בהקניית הידיעות והחוויות על השואה. חשוב למצוא את הטון הנכון ואת הפרופורציה הנכונה והילדים תופשים, על פי דרכם ויכולתם כמובן – את המסופר ומפנימים אותו לתוכם.


 

סיפור השואה והגבורה    🔗

היה היתה לה סבתא

– סבתא! – אמרה לי, יום אחד, נכדתי סיון, בת השבע – את יודעת מה שענתי מהכיתה שלי אמרה לי?

– לא, סיון, מה ענתי אמרה לך?!

– שלאמא שלה, חוה’לה בכלל לא היתה סבתא! איך זה יכול להיות? אז מי ילדה את האמא של חוה’לה, את סבתא־מרים שלה?!

– בוודאי שהיו לסבתא־מרים של ענתי, אבא וגם אמא – השבתי לסיון – אבל… – ושתקתי.

– אבל מה, סבתא, מה קרה להם?

– סיון, ילדתי, זה סיפור עצוב מאוד ואת לא אוהבת כל כך סיפורים עצובים ולפעמים את אפילו בוכה…

– ספרי, סבתא, אני אתגבר יפה ולא אבכה.

– טוב, סיון, אם את מבקשת, אספר לך. אבל זכרי, את ביקשת!


זה היה בערב חשוך וקריר.

ישבנו רק שתינו, לאור הכוכבים, במרפסת, ואני סיפרתי לנכדתי, לסיון שלי, על סבא וסתבא של חוה’לה, אמא של ענתי, חברתה הטובה של סיון, מהכיתה שלה.


 

יותר רע מכל הרָעים    🔗

– לפני שנים לא כל־כך רבות, סיון, כשאמא שלך ואבא שלך כבר נולדו, אבל היו תינוקות קטנטנים,

היו גם הוריהם של חוה’לה מרים ואפרים, וגם אנחנו,

סבא וסבתא שלך, צעירים־צעירים,

קצת־קצת יותר מבני עשרים!

אבל אנחנו, נולדנו כאן בארץ־ישראל, בירושלים,

וההורים של חוה’לה, מרים ואפרים,

נולדו בארץ רחוקה, בפולין,

וכשהיו גדולים, עלו לארץ־ישראל,

והוריהם נשארו שם, בחוץ־לארץ…

– ואז מה קרה להם? – שאלה סיון.

– ואז, בדיוק אז, כשאמא ואבא שלך וההורים של ענתי נולדו – קם שליט רע בגרמניה, היטלר שמו, ימח־שמו,

ושלח את הצבא הגרמני, שקראו לו הצבא ה“נאצי”,

לכבוש ולנצח, לשדוד ולהרוג עמים ומדינות.

ובכל אותן ארצות, בין כל אותם עמים, חיו המוני יהודים, מיליונים!

ואותם רצה היטלר להשמיד, ביחוד אותם.

– מה זה “להשמיד”, סבתא? – שאלה אותי סיון.

– “להשמיד”, זאת אומרת לחסל, לגמור, למחוק, להרוג, לשרוף, שבכלל לא יישארו יהודים בשום מקום!

– כמו פרעה, שרצה לזרוק למים את כל התינוקות של בני־ישראל?

– כן, סיון, כמו פרעה, כמו המן הרשע, כמו אנטיוכוס,

כמו כל הרָעים שאת מכירה מכל סיפורי החגים.

יותר רע מכל הרָעים!

היטלר היה הרע שבכל הרעים בעולם.

– והוא ניצח את הסבא והסבתא של חוה’לה? – שאלה סיון.

– כן, סיון… הוא ניצח אותם ולא רק אותם…

החיילים שלו, הנאצים, כבשוּ את כל פולין, ניצחו את הצבא הפולני וכבשו אפילו את וארשה, העיר הכי גדולה בפולין, שבה היו סבא וסבתא של חוה’לה.

– ומה הגרמנים עשו להם, סבתא? – שאלה סיון.

– הגרמנים הנאצים שדדו מכל היהודים את כל מה שהיה להם – כסף, רהיטים, בגדים, הכול, וגם מההורים של חוה’לה. שדדו הכול, וגירשו אותם מהבתים שלהם.

– לאן? – שאלה סיון.

– הם הכניסו אותם לתוך שכונה, שקראו לה גיטו.

תארי לך, סיון, אלפי־אלפים אנשים, נשים וגברים והמוני זקנים וילדים, בתוך שכונה שסגרו עליה בחומה ועל החומה שמרו גרמנים אכזרים; הם ירו על היהודים ברובים וזרקו רימונים על כל יהודי שניסה לברוח אל מחוץ לחומות הגיטו.

הם הרגו אותם בלי רחמים.

היהודים היו רעבים, צמאים, חלשים וחולים וגרו בצפיפות נוראה.

הגברים והנשים הבריאים עבדו בבתי־חרושת, שהגרמנים הקימו בשביל להכין לצבא הגרמני, נשק, בגדים, נעליים, ועוד כל מיני דברים שהיו צריכים למלחמה.

– והחולים? והילדים? – שאלה סיון והקול שלה כבר רעד והעיניים שלה כבר היו מלאות דמעות –

– הם התנפחו מרעב, הם מתו ברחובות, בבתים, במרתפים,

בכל יום היו אוספים את המתים בעגלות.

ואת יודעת, סיון, מי עזר ליהודים יותר מכולם?

– מי? –

הילדים! הילדים היהודים,

אלה שלא מתו ממחנק, מרעב, מקור, הם התגברו על הכול, הם מצאו כל מיני חורים, חורבות, חצרות עזובות ותעלות ביוב, שדרכן יצאו מחוץ לחומת הגיטו ומביאים לפולנים

שחיו להם שם בבתיהם כמעט בשלום, כל מיני חפצים –

ארנקים מלאי כסף, שעונים, בגדים, כפות ומזלגות מכסף,

שהצליחו להסתיר מעיני הגרמנים,

ומחליפים אותם בכיכר לחם ותפוחי־אדמה וכל מיני דברים נחוצים ביותר ומביאים להוריהם, במרתפים שבגיטו.

את אחיה של מרים, אמא של חוה’לה, למשל, הרגו הגרמנים כשתפסו אותו ובידיו כיכר לחם.

הוא היה ילד קטן בן שש…

– ומה היה הסוף סבתא? – שאלה סיון –

שעניה כבר זלגו דמעות, על הילד בן השש, שנהרג…

– הסוף עוד רחוק, סיון, הסיפור עוד יותר ויותר עצוב ילדתי.

את רוצה לשמוע עוד?

– כן, סבתא, הכול!

– הגרמנים כבשו ארצות רבות, הם התכוונו גם לכבוש את ארצנו, ארץ־ישראל, ואז התחילו לשלוח את היהודים ברכבות.

בכל מספר שבועות ואחר־כך, בכל מספר ימים,

היו שולחים את היהודים ברכבות, מפולין, מהונגריה,

מיוון ומכל מקום שכבשו

צפופים ודחוקים כמו דגים – – –

– לאן? – שאלה סיון –

למחנות־ריכוז ברחבי פולין.

– מה זה, הדבר שאמרת? “מחנות”?

– “מחנה־ריכוז” היה מחנה ענק של אלפי צריפים

ובצריפים אצטבות של עץ צרות, קשות וצפופות

שעליהן ישנו היהודים בלילות.

במחנות הריכוז, עבדו היהודים עבודת פרך.

– כמו במצרים? – שאלה סיון.

– כן, כמו במצרים, ואפילו רע יותר,

ונתנו להם מעט מאוד אוכל ומים ומעט מאוד שמיכות,

היהודים לבשו בגדי אסירים, בגדים עם פסים…

אבל לא כולם הגיעו למחנות־הריכוז לאותם צריפים, לאותם בגדים – –

– ולאן לקחו אותם, סבתא??

– לכבשנים. לכבשנים, סיון.

– מה זה “כבשנים”, סבתא?

– כבשנים הם תנורים ענקיים…

– תנורים? של לחם? צרחה סיון,

– לא. לא של לחם, תנורים של גאז, של אוויר כזה, מרעיל, ממית.

– שממש מתים ממנו?

– כן, סיון, שמתים ממנו.

הגרמנים היו מפשיטים את כל היהודים ערומים,

משקרים להם שהם חייבים להתקלח,

ואחרי שהיהודים התפשטו ערומים,

היו הנאצים דוחפים אותם לתוך תאים קטנים וסגורים,

פותחים לתוכם צינור של גאז וכולם היו מתים בן־רגע.

הם נשארו עומדים ומתים.

כל כך צפופים היו שאפילו ליפול לא נפלו – – –

– וסבתא וסבתא של אמא של ענתי, של חוה’לה,

גם אותם דחפו לשם?

אפילו לאור הכוכבים הבחנתי בפניה החיוורים כסיד של סיון –

– כן, ילדתי. סבא שלה מת ממחלה קשה במחנה־הריכוז

ואמא שלה ואחות קטנה נחנקו בגאזים… בכבשן.

– ואף אחד לא ניצח את הגרמנים ואת היטלר? –

שאלה סיון לאחר ששתקתי, נחנקת בעצמי מסיפורי שלי.

– כן, סיון, בסוף ניצחו את הגרמנים וגם את היטלר.

היהודים נלחמו בגיטאות, בווארשה ובגיטאות אחרים בפולין שכבשו הגרמנים,

למרות שהיו כל כך רעבים וחלשים,

למרות שהיו כל כך מעטים,

למרות שהיה להם מעט מאוד נשק

הם הרגו גרמני רבים!

והיו יהודים שגם ברחו ליערות ומשם היו מתנפלים על שיירות גרמניות ופוגעים בהם.

אלה היו גיבורים גדולים, שקוראים להם פרטיזאנים.

גם ילדים היו ביניהם, פרטיזאנים קטים…

אבל אלה שניצחו את הצבא הגדול והחזק של הגרמנים

היו בעיקר צבאות גדולים.

האמריקאים נלחמו בגרמנים וגם הרוסים וגם האנגלים

וגם אנחנו, יהודים מארץ־ישראל.

חיילים יהודים רבים מן הארץ יצאו להילחם בגרמנים והיו חטיבה מיוחדת שקראו לה “הבריגדה”.

לבסוף – כל אלה ביחד ניצחו את הגרמנים!

איומה ונוראה היתה השואה, האסון הגדול ביותר שבא עלינו.

הקשיבי לי היטב, סיון:

שישה מיליון יהודים,

עכשיו רק השתדלי לזכור:

"שישה מיליון יהודים"

רק כשתגדלי תביני כמה זה הרבה וכמה זה איום:

שישה מיליון יהודים נשמדו, בתוכם יותר ילדים משיש בכל מדינת־ישראל כיום!

את יודעת, סיון, העם היהודי היה יכול להיות כיום

הרבה הרבה יותר חזק, יותר גדול,

ומדינת ישראל יותר חזקה, יותר מיושבת יותר פורחת ומפותחת

אילו היו כולם חיים ומולידים בנים ובני בנים…

עכשיו נאנחה סיון אנחת רוחה ואמרה:

– סבתא, כל מה שסיפרת היה ממש־ממש באמת?

– כן סיון, ולא רק שזה היה באמת, אלא שסיפרתי לך רק

טיפ־טיפה מִיַּם האמת…

עכשיו את מבינה, למה אמרה לך ענתי שלאמא שלה, לחוה’לה, לא היתה סבתא?

אמא שלה פשוט עוד לא סיפרת לה, לענתי,

את כל מה שאני סיפרתי לך.

היא בוודאי עוד לא העזה, היא פחדה שענתי תבכה כמוך, סיון שלי.

אבל יום יבוא וענתי תדע, שהיה היתה לה סבתא

וגם סבא וגם דודים ודודות שם בפולין,

משפחה גדולה, יפה וטובה, סיון,

היתה ונשמדה… איננה עוד.


בקשו ילדים מהוריכם וסביכם, שיספרו לכם עוד סיפורים על השואה. בקשו להביא אתכם ל“יד ושם” או ל“יד מרדכי” או ל“לוחמי הגיטאות”.