מְסַפְּרִים עַל הֶרְשֶׁלֶה, שֶׁאָבִיו מֵת עָלָיו כְּשֶׁהָיָה יֶלֶד קָטָן, וּלְאִמּוֹ הָאַלְמָנָה הָיָה קָשֶׁה מְאֹד לְפַרְנְסוֹ וּלְגַדְּלוֹ.
מֶה עָשָׂה הֶרְשֶׁלֶה?
לֹא בָּכָה, לֹא נֶאֱנַח, אֶלָּא הִסְתּוֹבֵב וְהִשְׁתּוֹבֵב, הִצְחִיק וְהִפְלִיא אֶת כָּל רוֹאָיו וְאֶת כָּל שׁוֹמְעָיו וְשִׁעֲשַׁע אוֹתָם בְּמַעֲשֵׂי־קֻנְדֵּס וּבְ“אִמְרוֹת־כָּנָף” שְׁנוּנוֹת.
הֶרְשֶׁלֶה הָיָה חָכָם מִכָּל אַנְשֵׁי הָעֲיָרָה גַּם יַחַד. רֹאשׁ טוֹב הָיָה לוֹ לַשּׁוֹבָב, לָמַד אַחַת־שְׁתַּיִם גַּם אֶת הַקְּרִיאָה גַּם אֶת הַכְּתִיבָה, יָדַע בִּמְהֵרָה תּוֹרָה עִם פֵּרוּשׁ רַשִׁ“י וְהִשְׁתַּעֲמֵם מְאֹד בַּ”חֶדֶר". בָּרַח לוֹ הֶרְשֶׁלֶה מִשָּׁם וּבִלָּה לוֹ בַּשּׁוּק, לַהֲנָאָתוֹ. רָאָה, לְמָשָׁל, לַהֲקַת אַוָּזִים שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתָם לַשּׁוּק, לִמְכִירָה, שׁוֹכְבִים קְשׁוּרֵי רַגְלַיִם וּמְגַעְגְּעִים מָרָה, שֶׁנִּתְקְעוּ בְּצָרָה. חָתַךְ הֶרְשֶׁלֶה אֶת קִשּׁוּרֵי רַגְלֵיהֶם, הִתְפָּרְצוּ הָאַוָּזִים בְּגִעְגּוּעֵי שִׂמְחָה בְּכָל הַשּׁוּק, הִתְנַפְּלוּ עַל כָּל סַלֵּי הַפֵּרוֹת וְאָכְלוּ מֵהֶם בְּכָל מַקּוֹר. הִתְחִילוּ הַתַּגְּרָנִים וְהַתַּגְּרָנִיּוֹת לִצְוֹחַ בְּכֹחַ, וְלָרוּץ אַחֲרֵי הֶרְשֶׁלֶה לִתְפֹּס אוֹתוֹ וְלָתֵת לוֹ מָנָה עַל אֲחוֹרָיו… בָּרַח הֶרְשֶׁלֶה מִפְּנֵיהֶם.
רָאָה פִּתְאֹם עֵז בְּדַרְכּוֹ, קָפַץ וְעָלָה עָלֶיהָ, רוֹכֵב וְאוֹחֵז בְּקַרְנֶיהָ, דּוֹהֵר הָלַךְ וְשָׁב עַל פְּנֵי כָּל הַתַּגְּרַנִים וְהַתַּגְּרָנִיּוֹת וְכֻלָּם הִתְחִילוּ לְהִתְפַּקֵּעַ מִצְּחוֹק. תָּפַס אוֹתוֹ בַּעַל הָעֵז, נוּדְנִיק יָדוּעַ, וְשָׁאַל אֶת הֶרְשֶׁלֶה:
– מַה שִּׁמְךָ?!
אָמַר לוֹ הֶרְשֶׁלֶה:
– מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת? שְׁמִי כְּשֵׁם סָבִי!
– וּמַהוּ שֵׁם סָבְךָ?
– מַה זֹּאת אוֹמֶרֶת, שְׁמוֹ כִּשְׁמִי!
אָמַר לוֹ בַּעַל־הָעֵז:
– וּכְשֶאִמָּא שֶׁלְּךָ קוֹרֵאת לְךָ לֶאֱכֹל, אֵיךְ הִיא קוֹרֵאת?
– אִמָּא שֶׁלִי אַף פַּעַם לֹא קוֹרֵאת לִי לֶאֱכֹל, אֲנִי בָּא, אֲנִי רָץ בְּעַצְמִי לֶאֱכֹל!
– טוֹב, אָז בֶּן מִי אַתָּה?
– בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ! בֶּן אַבָּא וְאִמָּא.
– תֵּכֶף אֵלֵךְ וַאֲסַפֵּר לְאַבָּא שֶׁלְּךָ מָה הַבֵּן שֶׁלּוֹ עוֹשֶׂה!
– אוֹהוֹ! תִּצְטָרֵךְ לָלֶכֶת הֲמוֹן זְמַן וְרָחוֹק מְאֹד!
– לָמָּה?
– כִּי אַבָּא שֶׁלִּי מֵת…
נִמְאַס עָלָיו, עַל הֶרְשֶׁלֶה, הַנּוּדְנִיק הַזֶּה, עָזַב אֶת הָעֵז יַחַד עִם בְּעָלֶיהָ וְרָץ הַבַּיְתָה בְּכָל כֹּחוֹ.
– אִמָּא, לֶאֱכֹל! אֲנִי מֵת מֵרָעָב!
– טוֹב, הֶרְשֶׁלֶה, אֶתֵּן לְךָ לֶחֶם וַחֲתִיכַת דָּג־מָלוּחַ!
– לֹא רוֹצֶה חֲתִיכָה, אִמָּא, רוֹצֶה דָּג־מָלוּחַ שָׁלֵם!
מֶה עָשְׂתָה הָאִמָּא?
לָקְחָה רֹאשׁ דָּג־מָלוּחַ, הִנִּיחָה אוֹתוֹ בְּצַלַּחְתּוֹ שֶׁל הֶרְשֶׁלֶה, יַחַד עִם זָנָב וְאָמְרָה:
– קַח, הֶרְשֶׁלֶה, אֱכֹל דָּג־מָלוּחַ שָׁלֵם!
שָׁתַק הֶרְשֶׁלֶה. הַפַּעַם סִדְּרָה אוֹתוֹ אִמּוֹ בִּלְשׁוֹנָהּ.