שְׁכֵנוֹת אִמּוֹ שֶׁל הֶרְשֶׁלֶה, שֶׁיָּדְעוּ כַּמָּה עֲנִיָּה הִיא, הָיוּ מַזְמִינוֹת אוֹתוֹ לַאֲרוּחוֹת שֶׁל שַׁבָּת. הָיָה הֶרְשֶׁלֶה אוֹכֵל בְּתֵאָבוֹן עַל שֻׁלְחַן הַשְּכֵנָה וּמְשַׁעֲשֵׁעַ אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹנוֹ הַחַדָּה וּתְשׁוּבוֹתָיו הַמְפֻלְפָּלוֹת עַל שְׁאֵלוֹתֶיהָ הַטִּפְּשִׁיּוֹת. פַּעַם אַחַת, יָשְׁבָה בַּעֲלַת־בַּיִת כָּזוֹ עַל יַד הֶרְשֶׁלֶה וְטִרְטְרָה אוֹתוֹ בִּשְׁאֵלוֹת מִשְּׁאֵלוֹת שׁוֹנוֹת, עַל דּוֹדוֹתָיו וְדוֹדָיו, דּוֹדָנוֹתָיו וְדוֹדָנָיו, קְרוֹבָיו וּקְרוֹבֵי קּרוֹבָיו, מִכָּל רַחֲבֵי אֶרֶץ פּוֹלִין. רָצָה הֶרְשֶׁלֶה לֶאֱכֹל בִּמְנוּחָה. מֶה עָשָׂה? שִׁמְעוּ.
שָׁאַלָה אוֹתוֹ הַשְּכֵנָה: – מַה שְּׁלוֹם דּוֹדְךָ גֶּצְל?
– מֵת!
וּמַה שְּׁלוֹם אִשְׁתּוֹ יֶנְטֶל?
– מֵתָה!
– אוֹי וַאֲבוֹי, מָה אַתָּה סָח הֶרְשֶׁלֶה, וּמַה שְּׁלוֹם בְּנָם קַלְמָן?
– מֵת גַּם הוּא…
– אוֹי וַאֲבוֹי לְנִשְׁמָתִי, וְדוֹדָנִיתְךָ שׁוֹשְׁקֶה?
– אֲפִילּוּ הִיא מֵתָה…
– מַה זֶּה, אֵיזוֹ מַגֵּפָה, אֵיזוֹ מִיתָה־מְשֻׁנָּה פָּגְעָה בָּהֶם? – לֹא! בָּהֶם – לֹא. אוּלַי בִּי…
– הֶרְשֶׁלֶה, תַּגִּיד לִי מָה אַתָּה מְדַבֵּר?!
– מָה אֲנִי מְדַבֵּר? פָּשׁוּט מְאֹד, כְּשֶׁאֲנִי רָעֵב וְיֵשׁ אֹכֶל לְפָנַי, כָּל הָעוֹלָם “מֵת” בִּשְׁבִילִי וַאֲנִי מֵת לֶאֱכֹל… הֵבַנְתְּ, דּוֹדָה?
תָּפְשָה הָאִשָּׁה שֶׁבִּלְבְּלָה אֶת מֹחַ הַנַּעַר יוֹתֵר מִדַּי, אָמְרָה לוֹ:
– הֶרְשֶׁלֶה, מַה יֵּשׁ לְדַבֵּר? אַתָּה צוֹדֵק!
הָלְכָה וְהֵבִיאָה לוֹ מָנָה אַחַת אַפַּיִם לְצַלַּחְתּוֹ וְהֶרְשֶׁלֶה אָכַל, שָׂבַע, וְלֹא הוֹתִיר בָּהּ אַף פֵּרוּר.