בְּאוֹתוֹ בִּקּוּר אֵצֶל הַדּוֹד, הִסְפִּיק הֶרְשֶׁלֶה לֹא רַק לְהַרְאוֹת אֶת חָכְמָתוֹ, אֶלָּא גַּם לְהַרְגִּיז אֶת דּוֹדָתוֹ. מֶה הָיָה?

בֹּקֶר אֶחָד, בְּחֹל־הַמּוֹעֵד, לְאַחַר שֶׁשִּׂחֵק עִם הַיְלָדִים בֶּאֱגוֹזִים וְ“הִרְוִיחַ” מֵהֶם אֶת כֻּלָּם, עַד אֶחָד, נִכְנַס לוֹ הֶרְשֶׁלֶה הַבַּיְתָה, לְבֵית הַדּוֹד, זֹאת אוֹמֶרֶת, לֶאֱכֹל לוֹ בְּנַחַת אֶת רֶוַח כַּפַּיו. רָאָה אֶת דּוֹדָתוֹ יוֹשֶׁבֶת לָהּ בַּבַּיִת עַל הַסַּפָּה, וְלֹא בֵּרַךְ אוֹתָה בְּ“בֹקֶר טוֹב”.

אָמְרָה לוֹ הַדּוֹדָה: – הֶרְשֶׁלֶה, אַתָּה יֶלֶד לֹא מְנֻמָּס! כְּשֶׁרוֹאִים בֶּנְאָדָם, וּבְיִחוּד קְרוֹב מִשְׁפָּחָה, וּבְיִחוּד שֶׁבְּיִחוּד שֶׁאַתָּה מִתְאָרֵחַ בְּבֵיתוֹ, מְבַרְכִים אוֹתוֹ בְּ“בֹקֶר טוֹב”.

אָמַר לָהּ הֶרְשֶׁלֶה:

– טוֹב, דּוֹדָה, כָּךְ אֶעֱשֶׂה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, אֲנִי מַבְטִחַ לָךְ!

לַמָּחֳרָת, יָצְאָה הַדּוֹדָה לָרְחוֹב, לְעִסּוּקֶיהָ. הֶחֱלִיקָה בִּשְׁלוּלִית שֶׁל מֵי־שְׁפָכִין שֶׁזָּרְמוּ שָׁם וְנָפְלָה. בְּעוֹדָהּ טוֹרַחַת וּמִתְאַמֶּצֶת בְּכָל כֹּחָהּ לְהָרִים אֶת כָּל מִשְׁמַנֵּי בְּשָׂרָה הַכְּבֵדִים וְלַעַמֹד עַל רַגְלֶיהָ, עָבַר לוֹ הֶרְשֶׁלֶה עַל יָדָהּ וְאָמַר לָהּ בִּתְרוָּעה גְּדוֹלָה:

– בֹּקֶר טוֹב, דּוֹדָה!